בדרכון של הוריי נכתב: לא תורשה חזרתך לעיראק
משפחתי ואני היינו חלק מהעלייה מעיראק, שמציינת כעת 70 שנה. שינוי השמות, המעברה והאוהלים כמעט נשכחו. אבל את החלומות הגשמנו
החותמת בתעודת המעבר של ההורים
בימים אלה מלאו 70 שנה להטבעת החותמת ב"דרכון" של הוריי - או ליתר דיוק בתעודת המעבר שלהם - בשדה התעופה של בגדד: لن يُسمح لك بالعودة إلى العراق. פירוש המלים: לא תורשה חזרתך לעיראק. בכך הוענק לנו, באופן רשמי, האישור שכה ציפינו לו במשך 2,500 שנה: השיבה הביתה. למולדת.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ברשימת שמותיהם של שלושת הילדים, שהתנוססו ב"דרכון" העיראקי, הופיע גם שמי, פארוק, ואני ילד כבן 10. בערך. כי כמעט לאיש מאיתנו, מבין 130 אלף העולים שהגיעו מעיראק בימיה הראשונים של מדינת ישראל, לא הייתה תעודת לידה. סיבה בהחלט מספקת כדי לא לחגוג ימי הולדת.
היינו הקבוצה השלישית במשפחתי, שמנתה 11 נפשות, שנשאה בגאווה את שם משפחתנו, סאיג, עדות לעיסוקו של אבי יהודה במקצוע הצורפות. ופתאום התברר לנו כאן בארץ שאנחנו בעצם שלוש משפחות נפרדות: לקבוצה הראשונה שעלתה לארץ, ומנתה ארבעה אחים ואחיות, נותר בעינו שם המשפחה "העיראקי" סאיג. לאחר מכן עלה ארצה בגפו אחי משה, חבר במחתרת הציונית של יהודי עיראק, שזוכה במשפט בזק בבגדד וכבר למחרת היום עלה ארצה. לו החליט פקיד הסוכנות בנמל התעופה של ישראל להעניק את שם המשפחה "מאיר". אולי על שם סבנו? פקיד הסוכנות לא הסביר.
ואילו לנו, חמשת השורדים האחרונים של משפחתנו בגלות בבל, הוענק שם חדש ומוזר למדי: יצחק. למה? ככה.
לא רק שם משפחתנו שונה בנמל התעופה לוד (היום נתב"ג), אלא גם השמות הפרטיים של חלק גדול מאיתנו. כמובן שפקיד הסוכנות אפילו לא טרח לקבל את הסכמתנו לכך. אחי סלים הפך למשה; האח פואד לאבנר; האחות חביבה לאביבה; האחות אניסה לשושנה, ואילו לאחות הצעירה פוריאל נתרם השם תקווה.
כדאי לשים לב לעובדה שלחלק ניכר מהבנות שעלו מעיראק ניתנו השמות שושנה ותקווה. לפעמים אני תוהה אם לעדה העיראקית הוקצו כמה אלפי שמות של "שושנה" ו"תקווה" והייתה חובה לנצל אותם.
שמעון פרס ז"ל כתב ספר נפלא הנושא את הכותרת: "אין חלומות קטנים". לנו, העולים שהופנו למעברות, היו דווקא הרבה חלומות, וכולם קטנים. הם התחילו מהבית הראשון במעברת סקיה א' (אור יהודה של היום), אוהל קטן שאכלס בתוכו את כל בני המשפחה הענפה, לפני שהחליט – בשיטפונות של חורף 1951 – לעשות דרכו בוואדי מוסררה (הוא נחל איילון) לים התיכון.
ברוך מאירי
עד מהרה הבינו העולים מעיראק שלא די להם בחלומות, יהיה גודלם אשר יהיה. העולים למדו שמה שיקבע את עתידם ואת עתיד ילדיהם בארץ החדשה שאליה הגיעו אלה המעשים. ואכן, שפת המעשה גברה על שפת החלומות, ובמיוחד על השפה שבה לא עשו שימוש מעולם: שפת הקיטורים.
את תוצאות ההחלטה הנבונה הזאת ניתן כיום לראות בכל מקום ובכל תחום: הכלכלה, הביטחון, המדע, המשפט, ההוראה והתקשורת. אך מעל הכול אני מביט בגאווה בדור הצעיר, בנותיי ונכדיי. הם לא רק משכילים יותר ממני – זו לא חכמה, הם לא היו במעברות - אלא מצליחים לתת תשובה מוחצת לכל המקטרגים ורודפי ההסתה בקרבנו. חלקם אף נושאים שמות משפחה כמו גרינשטין ולזר, לא בדיוק שמות מוכרים ברחובותיה של בגדד, ולצדם יש לאחותי אביבה, בשבט מאירי הגדול, כלה ממוצא אתיופי. מיזוג גלויות במיטבו.
- ברוך מאירי הוא עיתונאי, סופר וחבר בוועד הנאמנים של מרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ברוך מאירי
מומלצים
