קבוצות כוכבים לא יהפכו למודל ב-NBA / תוכן גולשים
בקיץ 2021, קשה להאמין שכל הקבוצות יעמידו למכירה את כל הסגל בתמורה לסיכוי להנחית את יאניס או דייויס - פשוט בגלל שלא ניתן לשכפל את השיטה הזו בכל מקום. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il
כדי להבין איך הגענו למצב שבו הכוכבים קופצים מקבוצה לקבוצה, ואף כופים טריידים על קבוצות שנואשות להשיג סופרסטאר בכל מחיר (ובכך מכתיבים את המועמדות לאליפות בעצמם), אנו צריכים לצלול לתוך נושא מפחיד הרבה יותר, חוקי תקרת השכר: נקודת המפנה של הסיפור כולו הייתה ב-1995, במינסוטה לקראת הדראפט. אחרי שנים של אכזבות ועונות חלשות במיוחד, מתגלגל לידה של הקבוצה בבחירה החמישית תלמיד תיכון העונה לשם קווין גארנט, עדיין צנום אך עם פוטנציאל לא ידוע כשחקן. נריץ קדימה ל-1998, כאשר הוולבס הבינו מה בדיוק נפל בידיהם, והחליטו שאסור להם לפספס את ההזדמנות.
אז מה הם עושים? מארגנים את החוזה הגדול ביותר בעולם הספורט כולו – 126 מיליון דולר ל-6 שנים, כל זה לילד בן 21 שעדיין לא הוכיח את עצמו ברגעים החשובים והקריטיים של העונה. לכאורה, המהלך הזה הוביל את הליגה כולה לעונת הלוקאאוט של 1999, ולעונת הכדורסל אולי הרעה ביותר בתולדות ה-NBA. במטרה למנוע את הפיכת המהלך הזה לתקדים, במיוחד אצל קבוצות משווקים קטנים שיחפשו מושיע בכל פינה, החליטה הנהלת הליגה ליצור שינויים בחוזים שקבוצות יכולות להציע לשחקנים, מה ששנים לאחר מכן יחל את הגל של מה שאנו קוראים לו עכשיו THE PLAYER MOVEMENT ERA.
עם החזרה מהלוקאאוט, נקטה הליגה פעולות אשר יגבילו קבוצות שרוצות לשמור על שחקני הפרנצ’ייז בכל מחיר. לדוגמה שיקגו הייתה חייבת לשמור על ג’ורדן בכל מחיר בשנת 96, והשמועות על איחוד אפשרי עם יואניג בניקס כבר היו באוויר, אז הבולס עשו את מה שהם היו חייבים לעשות, והציעו למייקל 30 מיליון דולר לעונה אחת ו-33 לבאה. כל זה כששאר שחקני הקבוצה ביחד מרוויחים סכום העומד על בערך 28 מיליון דולר לעונה. מאז יצרה הליגה חוק המגביל את שכר המקסימום שקבוצה יכולה להציע במטרה למנוע הפרשים כאלו. ההבדל השני הוא חוזה המקסימום והרמות השונות: ככל ששחקן מסוים נמצא יותר שנים בליגה, החוזה המקסימלי שהוא יכול לקבל גדל, וכך משתלם יותר לשחקנים לחתום על חוזים קצרי טווח, בין אם הם מתכננים להישאר לתקופת זמן ארוכה או לא, בשביל האפשרות לקבל יותר כסף על ידי חתימת חוזה גדול יותר כל כמה שנים.
התוצאה? לשחקנים כבר לא משתלם לחתום על חוזים ארוכי טווח ולהיקשר לקבוצות שלהם, ושינוי התפישה הכלכלית הוביל לשינוי חברתי בליגה, לפחות ע"י רוב השחקנים. וזה קרה בצורה הבאה: עם החוזים החדשים, לשחקנים היו יותר תמריצים כלכליים להחליף קבוצות, כיוון שהקבוצות שרצו לשמור עליהם כבר לא יכלו לפתוח את הקופה כמו בעבר. הראשון להבין את שינוי המומנטום היה לברון, עם אותה בחירה ללכת למיאמי ביחד עם ווייד ובוש, ואחריו באו אותם מהלכים אשר עשו קוואי, פול, קיירי ודוראנט בקיץ האחרון, עליהם ארחיב בהמשך. כל אלו התקיימו בזכות הניצול של הכוח שקיבלו, הבנה של השוק החופשי שנוצר והיכולת לגרום לקבוצות לרדוף אחריהם עד למצב שראשי קבוצות היו עושים הכל על מנת להשיג אותם.
התהליך שעברו הנטס וקליפרס דומה: שתי הקבוצות בנו סגל צעיר, תחרותי ובעל פוטנציאל אשר היה מורכב משחקנים אשר קבוצות אחרות ויתרו עליהם (דינדווידי, ג'ו האריס, ג'ארט אלן, בברלי, לו וויליאמס, הארל), ושתיהן, במקרה או לא במקרה, חולקות עיר עם שתי הקבוצות הכי מתוקשרות בליגה. שתי הקבוצות ויתרו על העתיד שבנו, בתמורה לשני סופרסטארים שרצו ותיכננו לחלוק מגרש ביחד. בעיניי, המודל אשר יצרו הקבוצות לא הולך להוות תקדים ברמה כזאת שכל שאר הקבוצות יעמידו למכירה את כל יתר הסגל שלהן, בתמורה לסיכוי להנחית את יאניס או דייויס, בגלל שלא ניתן לשכפל את השיטה הזו בכל מקום.
קחו לדוגמה את פילדלפיה. באמצע העשור הקודם הבינו בהנהלת פילי שעם הסגל הנוכחי אין הצלחה באופק, והם לא מהווים יעד אטרקטיבי לשחקנים חופשיים בשוק, אז הם התחילו להפסיד ולהפסיד במטרה להשיג בחירות דראפט גבוהות ולבנות משם את הסגל לשנים הבאות (Tanking). אך הדרך בה פילי עשתה את זה הייתה קיצונית: הקבוצה חיברה שלוש עונות רצופות עם פחות מ-20 ניצחונות, כולל עונה של 10 בלבד. היא חילקה את השחקנים הצעירים שלה, שיחקה כדורסל בלתי ניתן לצפייה, וכל הפרשנים והאוהדיםהסיקו שלכאן הליגה הולכת - חלוקה לקבוצות שמשחקות בשביל לנצח וכאלה שמשחקות בשביל להפסיד. נכון, עדיין יש קבוצות שבוחרות בטנקינג, אבל המקרה של פילי קיצוני - ואני טוען שככה נסתכל על הקיץ האחרון בעוד מספר שנים.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
לפנייה לכתב/ת 
