מורה מופקר למוות, ולאיש לא אכפת

לא צריך להכניס שוטרים ורופאים לכלא על הטרגדיה באום אל-חיראן. אבל סיוע למשפחה ובקשת סליחה פומבית ורשמית זו התחלה טובה

חן ארצי סרורפורסם: 26.02.20 , 12:01

ארז עמדי לוי ויעקב אבו אלקיעאן

אזרח נורה על לא עוול בכפו, הוא מופקר לדמם למוות ושמו מוכפש. בניגוד לחוות הדעת של גורמי המקצוע בשטח, מורה הופך למחבל. תקרית עגומה הופכת לפיגוע. זה כל מה שנותר מהטרגדיה שנקראת פינוי אום אל-חיראן. האמת המטרידה הזו אמורה לרדוף אותנו, להדיר שינה מעינינו, אבל אירועי אום אל-חיראן לא מעניינים אף אחד.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

שלוש שנים חלפו מאז הפינוי של היישוב הבדואי שהפך לאסון שבו נהרגו השוטר רס"מ ארז (עמדי) לוי ויעקוב אבו אל-קיעאן, אבל שום תיקון לא נראה באופק. כעת, עם פרסום חומרי חקירה נוספים ועתירת המשפחה לבג"ץ, אפשר להפוך את האסון למקרה מבחן, הזדמנות שממנה יש איזושהי הפקת לקחים חברתית ומקצועית.

רובנו המוחלט מאמינים למשטרה, לבתי המשפט, לצבא. אם לא נאמין להם, למי כן? מקרה אום אל-חיראן מלמד כמה תמימות יש בהנחה הממלכתית הזו. הלוא מפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו, רוני אלשיך, לצד השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, הכריזו שמדובר במחבל. גם היום, אחרי כל התחקירים והראיות ששוללים את ההנחה הזו מכל וכל, איש מהם לא ביקש סליחה.

רובנו המוחלט מאמינים שחיי אדם קודמים לכול. כי כל אדם בצרה, ולא משנה מי הוא, יקבל את הסיוע הרפואי שלו הוא זכאי. מקרה אום אל-חיראן מלמד אחרת. אזרח גוסס במשך עשרות דקות, בסמוך לכוחות הצלה ומשטרה, ואיש לא יחשוב לרגע להושיט לו עזרה.

על פי הדו"ח של המכון לרפואה משפטית, ניתן היה להציל את חייו של יעקוב. יעקוב האבא, המורה, האדם. יעקוב שגם הפך למחבל וגם הופקר למוות בשל כך. האדישות אל מול אדם הנאבק על חייו, כאילו היה אוויר, היא נורה אדומה מהבהבת.

רובנו מאמינים לוועדות בדיקה, איזו ברירה יש לנו? אנחנו לא רוצים לחקור את החוקרים, לא רוצים להטיל דופי במי שתפקידם לזהות את כשלי המערכת ולטפל בהם. מקרה אום אל-חיראן מוכיח אחרת. למרות כל הממצאים והעדויות, נדרשת משפחת אבו אל-קיעאן לעתור לבג"ץ על מנת לנקות את שמו הטוב של יעקוב ולדרוש צדק.

אחרי שנה של מערכת בחירות איומה, אזרחי ישראל הערבים היו מטרה קלה מאוד להשתלחויות והסתה. האמת היא שכבר שנים מדינת ישראל מתייחסת אליהם כאזרחים דרג ב' החיים בחצר האחורית, הרחק מהעין. ושם הזעם, התסכול והניתוק הרגשי רק מתגברים. גם הניכור בין כלל האזרחים למערכת המשפט והמשטרה גובר, וגם כאן תעלולים פוליטיים מחריפים את המצב.

דווקא עכשיו, כששני הצירים הללו כל כך דומיננטיים בשיחה הישראלית, אפשר לקחת את המקרה הנורא של אום אל-חיראן ודרכו להציע אופק חדש. לשם כך נדרש להשתמש בעולם מושגים אחר. למשל, לדבר בשפה של צדק מאחה, שלקוחה מעולמות הגישור. במקום לדבר בשפה של האשמה והכחשה, אפשר להכיר בעוול.

מדינת ישראל לא צריכה להכניס את שוטריה ורופאיה לכלא אחרי הטרגדיה הזו, אלא לשאול את בני משפחת הקורבן מה יוכל לסייע להם. בקשת סליחה פומבית ורשמית זו התחלה טובה. פיצוי כספי זה כיוון ראוי. בצעד כזה יש איזו תקווה. גם כוחות הביטחון שהיו בשטח ואיבדו חבר לא ירגישו מופקרים, וגם יש הכרה, פיצוי ותיקון. במציאות צינית ומשוסעת זהו מהלך בונה אמון. בין אזרחי ישראל למוסדות המדינה ובין החברה הערבית ליהודית.