מיומנה של שחקנית ישראלית בניו יורק
נוי מרום הגיעה לניו יורק עם ארבע מזוודות וחלום אחד, להיות שחקנית. בטור מיוחד היא מספרת על הצעדים בדרך, האתגרים וכל מה שחשוב שכל שחקן ישראלי בתפוח הגדול ייקח בחשבון
הגעתי לניו יורק בערב קר במיוחד בחודש יוני, ארבע מזוודות שמאכלסות חיים שלמים וחלום גדול בעיר שבה אומרים, הכל אפשרי.
אחרי נסיעת רכבת מורכבת, סחיבת מזוודות עמוסות במדרגות הסאבווי (קבלת פנים ניו יורקית פר אקסלנס שהוכיחה שיש גם כמה אנשים טובים שאוהבים לעזור במדינת ניו יורק), הגענו ליעד.
ההתחלה הייתה מורכבת בלשון המעטה.
לאחר האופוריה הראשונית שכללה עמידה בהרבה תורים לאכילת המאפה החם של הרגע (מישהו אמר קרונאט?) וקניית הרבה יותר מידי זוגות לא נחוצים של נייקי, כי "אין על המחירים של DSW" (ולאחר חיפוש מעמיק, אכן יש. קיפצו ל Nordstrom Rack במרחק שתי חנויות משם).
המציאות הניו יורקית הכתה בנו וכללה מעבר של משהו כמו 7 דירות בתקופה של כמה חודשים (שנכללים בהן הרבה מזרונים מתנפחים וספות אצל חברים וקרובי משפחה) וכסף שלא הפסיק לזרום.
כי גם מאפים מתוקים ונעלי ספורט במחיר מציאה הופכים מהר מאוד להוצאה לא קטנה בעיר שלא ישנה לעולם (רק שבינינו, ישנה הרבה יותר מוקדם מתל אביב) וכמובן שבכל יציאה לרחוב חייבים לקנות לפחות אייס קפוצ'ינו אחד בסטארבקס.
צריך לשים את הדברים על השולחן - לעבור למדינה אחרת ולעיר גדולה כמו ניו יורק בפרט, זה לא צעד קל.
זה לשחרר את כל מנגנוני ההגנה שהיו לך בישראל- עבודה מסודרת ובטוחה, משפחה, חברים, שפת האם ובעצם כמעט כל מה שהגדיר אותך מאז ומעולם, ולהתחיל מחדש די לבד בעיר מדהימה ומלאת אפשרויות, אך גם קשה, אינטנסיבית, בודדה ולעיתים אף מאוד מנוכרת.
לבקר בניו יורק ולגור בניו יורק, אלו שתי חוויות שונות לחלוטין.
ממציאת דירה ועד בנית יסודות כזר במדינה אחרת, אלו לא תחנות פשוטות בדרך.
הדלתות פתוחות בפניך ובוודאי שלא מיד. צריך לגשש ולחפש את המסלול שמתאים ונכון לך וחשוב מאוד למצוא מעגל חברתי תומך, שיגרום לך להרגיש בבית מהר ככל האפשר, גם בצד השני של האוקיינוס.
ואכן, ההתחלה שלי בניו יורק הייתה מאוד חיובית ומרגשת, אבל אני חייבת להודות שהיא כללה גם רגעים מאתגרים בתחילת הדרך, שבהם לא חשבתי שאחזיק מעמד בעיר הזאת מעבר לשלושה חודשים והייתי בטוחה שזה עניין של זמן עד שאארוז את הפקלאות ואעשה אחורה פנה.
אבל אם יש משהו אחד שלמדתי על ניו יורק, הוא שהיא ככל הנראה עובדת על איזשהו תדר אנרגטי-קוסמי-פלאי שמשמעותו:
מה שתיתן, הוא לרוב, במרוצת הזמן, מה שתקבל.
דרושה הרבה עבודה וסבלנות, אבל אם אתה באמת רוצה להיות חלק מהעיר המדהימה הזאת, היא לא תאכזב ותובל אותך אל השביל הנכון.
חשוב לדעת שלרוב אין קיצורי דרך. דרושה הרבה אמונה ואמביציה במהלך תקופת ההסתגלות (כן, גם אם עלית
בטעות על הרכבת לכיוון ההפוך וקלטת את זה מאוחר ובכית כל הדרך הביתה. תתעודד, זה כנראה יקרה לך עוד פעם). צריך לדעת לדחוף את עצמך גם כשקשה ובודד ולא להפסיק להאמין.
למרות ההתחלה המאתגרת, הבנתי משהו שהכה בי די מהר, בעיקר לאחר שנתקלתי במקרה בבלוג של כותב ישראלי אחד, שתיאר את חייו בניו יורק ולצערי אני לא זוכרת את שמו: ״במהלך חייך, יש לרוב תחושה שאתה מעביר את זמנך בציפייה שמשהו יקרה, איזו תחושה שאתה תמיד מחכה למשהו. לרגע הזה, להישג הזה, להזדמנות הזאת, שבעקבותיהם יתחילו החיים האמיתיים. לעומת זאת, בניו יורק, יש תחושה משכרת שהחיים האמיתיים קורים עכשיו, שעכשיו זה הרגע ושהכול אפשרי. זו אנרגיה שאין דומה לה בשום מקום אחר.
ההבנה הזאת והאנרגיה הזאת, עזרו לי רבות באותם רגעים מאתגרים שבהם חשבתי לוותר ולעשות אחורה פנה וכאמור, היו לא מעט כאלו. עזר גם, שמהר מאוד גיליתי שכפי שחשדתי היא ממש, אבל ממש מגניבה.
הגעתי למקום חדש עם חלום ישן. לימודי משחק. בבירת התיאטרון של העולם.
יש בה הכול: Broadway, Off Broadway, Off Off Broadway ועם התחרות הרצחנית שיש בעיר הזאת, מבינים מהר למדי שתהיה מאוד בר מזל לעשות גם את האחרון ושיש עוד הרבה לאן לרדת.
המטרה הייתה להגשים חלום וללמוד משחק ולנגוס בתפוח הגדול. אפילו הגעתי די ממוקדת לגבי הבית ספר מהחלומות שלי, רק שלאחר ביקור שהיה מעט קשה לעיכול, הבנתי שזה כנראה לא המקום.
לאחר חיפושים נוספים וקורסים למכביר במקומות מכובדים כמו: The Barrow Group ו- Grace Kiley Acting , מצאתי את עצמי בבית הספר למשחק סטלה אדלר וישר ידעתי שהגעתי הביתה.
ראיתי המון תלמידים זרים מכל העולם במסדרונות ואנשי הקבלה והיועץ היו כל כך חביבים, שפשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי בשום מקום אחר.
לאחר שבהחלט שמתי את כל התפוחים בסל אחד ונבחנתי לבית ספר הזה בלבד בתקופת ההרשמה למוסדות, עם אודישן שכלל שני מונולוגים שהופנו, לבקשת הבוחן, לפסל בגודל עצום של הראש של מר סטניסלבסקי, האדם שהמציא מחדש את המשחק כפי שאנחנו מכירים אותו היום ( No pressure), קיבלתי את ההודעה המשמחת שהתקבלתי.
חווית הלימודים הייתה מאתגרת מאוד וכללה מורים שהכירו את ה- סטלה בכבודה ובעצמה ואימצו בעקבות זאת את שיטות הלימוד המעט (או הלא ממש מעט) קשוחות של המלכה האם, אבל זו הייתה אחת החוויות המעשירות והמעצימות ביותר שחוויתי בחיי.
היו לנו שיעורי ניתוח טקסט וסצנות, שיעורי תנועה, פיתוח קול, טכניקה, שייקספיר ועוד.
מלבד העומס הצפוי במטלות ובעבודה, שהתבטא גם בצורך לשנן כמויות מטורפות של טקסט באנגלית (לעיתים שייקספירית) וקריאת מחזות רבים בזמן קצר יחסית, מבינים די מהר שבמוסד מכובד שכזה, ישנה תחרות סמויה ובונה (במקרה הטוב) ולא כל כך סמויה ובונה במקרים אחרים וזו תוצאה ישירה של לימודי משחק בבירת התיאטרון של העולם.
אם צלחת את האודישנים המאתגרים ומצאת את עצמך במוסד כזה, אתה ככל הנראה רעב להצלחה והלחץ לביצוע בהתאם לציפיות מורגש.
יצא לי להכיר ולעבוד עם המון אנשים מקסימים ומרתקים מכל העולם, שהם גם שחקנים מהמעלה הראשונה שלפעמים רק הצפייה בהם בפעולה לימדה אותי המון על אומנות המשחק. אני באמת מאמינה שאם אתה מפנה את הלחץ הזה לכיוון חיובי, הוא עוזר מאוד להתכונן לעולם האמיתי שבו התחרות גדולה כמובן פי כמה.
תהליך הלמידה האינטנסיבי מורכב מהרבה שלבים ובניית טכניקה שכרוכה בהרבה אסימונים שנופלים בדרך, שבסוף המסלולים מתחברים ויוצרים את הפאזל השלם: שחקן מאומן ומקצועי, שבשל להתמודד עם התעשייה המיוחדת והלא פשוטה הזאת (עד כמה שאפשר אי פעם להיות באמת בשל לכך).
למי שעובר את התהליך, אני יכולה בעיקר להמליץ לנסות ליהנות כמה שיותר ולהאמין בדרך.
בראייה מפוכחת לאחור, אני מודה על כל מורה ומורה שהיה לי, קשוח ככל שהיה (והיו גם הרבה שממש לא היו כאלה) ואפילו על מורה קשוח במיוחד, שגרם לי פעם אחת להתחיל את הסצנה מההתחלה לא פחות מחמש פעמים (הכוונה ללהיכנס ולצאת מהדלת פעם אחר פעם), כי "לא באמת הייתי נוכחת בחדר וראיתי אותו לראשונה כמו הדמות במחזה". באותו הזמן, כעסתי עליו על כך שהביך אותי אל מול כל הכיתה, אבל היום אני יכולה להגיד שהוא לימד אותי שיעור חשוב מאין כמוהו על להיות נוכחת בחלל שהתברר לי כאחד הדברים החשובים ביותר לשחקן ואני חייבת לו הרבה על כך.
כחלק מכל המסע הזה, בכיתי לא פעם ולא פעמיים, צחקתי עד דמעות, התרסקתי על הפרצוף וקמתי רק כדי להתרסק שוב. וזו הייתה חוויה של פעם בחיים.
מבחורה מלאת חלומות שבעבר התביישה להקריא בקול מספר שורות לצורך הכנה לאודישן (שלא קרה מעולם) לבית צבי, מצאתי את עצמי משננת, עובדת ומשחקת באנגלית, שנהייתה די רהוטה, הודות לשיעורי המבטא האינטנסיביים שבהם חויבו כל התלמידים הזרים (אני היחידה שהעבירה מחצית מחייה באמונה שלמה שמבטאים TH כ-D?) ולאחר שנתיים של עבודה שהייתה לעיתים לא מאוד מתגמלת בטווח הקצר, אך התגלתה כמאוד מתגמלת בטווח הארוך, מצאתי את עצמי בתפקיד הראשי והנכסף בהפקת סיום הלימודים במוסד המכובד הזה.
והו, זו היה הגמול הגדול מכולם.
לאחר סיום הלימודים, הגיעה חובת ההוכחה והיציאה לעולם האמיתי והמאיים של ה- (המילה שמעבירה חלחלה אצל כל שחקן, מתחיל או מצליח) אודישנים.
אז החדשות הטובות הן, שזה אף פעם לא נהיה קל יותר. גם אם אתה עובר אודישנים רבים ונוחל הצלחה, עדיין מדובר בסיטואציה מאתגרת ומלחיצה במיוחד, הודות לצורך הברור בהצגת הגירסה הטובה ביותר של עצמך, בחלון ההזדמנויות הקטן מאוד שעומד לרשותך, כעוד שחקן בים של שחקנים אחרים, הוא מלחיץ בלשון המעטה.
יש הרבה דברים שעליהם אי אפשר לשלוט בתהליך הזה, אבל חשוב לזכור שכן אפשר לשלוט בכמה מוכן אתה מגיע למעמד הזה וזה יכול לעשות כל ההבדל. אם למדתי משהו, זה שחשוב להתייחס לכל אודישן כאל הזדמנות ותמיד לעשות את כל העבודה המורכבת שכרוכה בהכנה אליו, כי לעולם אין לדעת מול מי תמצא את עצמך ולאן ביכולתו למנף את הקריירה שלך ( ואנחנו הרי בארץ ההזדמנויות).
תמיד חשוב להגיע עם קורות חיים לפי הכללים של התעשייה וכדאי להביא איתך משהו שיעזור להפיג את המתח ויעזור לך להירגע. לי באופן אישי יש הרגל של שתיית מים מוגזמת בחדר ההמתנה לפני הכניסה לאודישן, אז אני תמיד מצטיידת בקבוק או שניים. בנוסף, תמיד כדאי להביא גם עותק משלך של הטקסט ש(בתקווה) נשלח מבעוד מועד, כדי לנצל את הזמן לעבור על הדברים בשלווה במהלך זמן ההמתנה שעלול להיות מאוד ארוך.
מניסיון, כדאי גם לא לקבוע משהו ישר אחרי, כי שעות האודישנים בניו יורק לרוב לא יתקיימו בזמן שנקבע והדבר האחרון שרצוי הוא להוסיף על הלחץ שקיים כבר בין כה עם לחץ של להגיע למקום אחר בזמן.
תוך כדי הליכה לאודישנים ועשיית פרויקטים וחדורת מוטיבציה לעבוד כמה שיותר ולהתפתח, התחברתי עם מספר שחקניות מסטלה והקמנו ביחד את Virago Ensemble, אנסמבל תיאטרון בין לאומי המעודד העצמה נשית ומתמקד בהוצאה לפועל של פרויקטים שנכתבו על ידי נשים ומתמקד בסיפורים על נשים וחייהן.
המטרה הייתה לקחת אחריות על הקריירה שלנו ולפתח ולקדם את עצמנו בכיוונים אומנותיים שמדברים אלינו, בנוסף ללכת לאודישנים, שבהם כאמור, אין לך יותר מידי שליטה.
עבדנו יחד והעלינו מספר הפקות מצליחות ב- Artist Co-op במנהטן, ביניהן הפקה של המחזה "Last Summer At BlueFish Cove" והפקה של המחזה הקצר "Kiss that Frog" שהעברנו בהפקה מיוחדת של תיאטרון תנועתי שכלל הקלטות רקע שיצרנו במיוחד.
ההצלחה הייתה רבה ותרמה לי רבות מבחינת רכישת הידע הנדרש להפקת הפקות עצמאיות ולהסתגל לעבודה באנסמבל, שעלולה להיות מאתגרת לעיתים.
בעקבות הידע והכלים שרכשתי בהפקה, התקדמתי לפרויקט הבא - סרט קצר ועצמאי בשם "A New York Moment", שהפקתי יחד עם חברתי הטובה מימי הלימודים, השחקנית השוודית, אמנדה אריקסון. התחברנו לכתב מוכשר מהתעשייה בשם אנתוני דימר, שכתב לנו תסריט חזק ומרגש על שתי שחקניות שמחפשות את מקומן בסצנה הניו יורקית, תוך התמודדות עם קשיים, אכזבות, הצלחות ועליות וירידות במערכות היחסים שלהן (אכן ישנם מספר קווי דמיון).
הסרט הופק בידי צוות חלומות ממקומות שונים בעולם ונחל הצלחה בחוג פסטיבלי הסרטים בארצות הברית ואף הגיע לחצי הגמר של פסטיבל Variety International Film Festival.
בשנים האחרונות מצאתי את מקומי בתעשייה הניו יורקית ולקחתי חלק בהרבה הפקות תיאטרון
וסרטים והכרתי המון אומנים מוכשרים מכל העולם.
אני מאוד אוהבת להיות מעורבת עד כמה שאפשר בתהליך היצירה וההפקה ובעיקר נמשכת לתפקידים ופרויקטים שמתמקדים וסובבים סביב העצמה נשית.
יצא לי לעבוד גם עם הרבה ישראלים שעובדים בתעשייה בניו יורק, דוגמת IAP - פרויקט האומנים הישראלי (ארגון שפועל למען קידום אומנות ישראלית בניו יורק) ואני נהנית מאוד משיתופי פעולה עם אמנים ישראלים (ובינינו, עם מי עוד כל כך כיף להתלונן גם על כל מה שלא שלנו?).
הישראלים בניו יורק הם פורצי דרך בתחומים רבים ואני מאוד גאה בכך שאני זוכה להיות עדה לזה ושיוצא לי לעבוד עם אומנים מדהימים ומקוריים כאלה.
בימים אלה, אני עסוקה בעיקר בכתיבת תסריט שיעסוק בחוויה של להיות שחקן בסצנה של ניו יורק, בהשראת החוויות שעברתי במסע הזה, שאני מקווה להוציא לפועל בעתיד ולצלם גם בניו יורק וגם בישראל.
בנוסף, יש לי כמה פרוייקטים מעניינים שאני צפויה לקחת בהם חלק בעתיד הקרוב, כולל מספר הפקות עם פרויקט האומנים הישראלי, מופע יחיד תנועתי ופרויקטים מעניינים נוספים.
המעבר לניו יורק הוא קפיצה לעבר הלא נודע.
זה לקחת צעד גדול ומפחיד שטומן בתוכו אינספור אתגרים, אבל גם אינספור אפשרויות לשינויים, להתחלות חדשות, לחברים חדשים, למסלול חדש, לחיים חדשים.
זה כרוך בהרבה תקופות מורכבות ושוחקות במהלך המרוץ האינסופי אחר האיזון הנכסף (שנראה לעיתים בלתי מושג) ובמרדף המעייף אחר האודישנים ואחרי החלום הגדול, בעיר הגדולה והלעיתים
מאוד מנוכרת. יש גם ימים רבים של בדידות וגעגועים למשפחה ולחברים מעבר לאוקיינוס,
ואתה מוצא את עצמך לעיתים מתחבט בשאלה: האם זה שווה את זה?
אז אני יכולה להגיד שלמרות הקשיים, הרגעים המאתגרים, הבדידות הרבה לעיתים והשינויים והמאמצים, התשובה היא כן.
לפחות בשבילי.
העיר המדהימה הזאת נתנה לי בית, שייכות, השראה בלתי נגמרת, חיבור עמוק לעצמי,
לאומנות ולחלומות שלי, חברים מכל בעולם, חוויות מטורפות והזדמנויות שאין כמוהן בשום מקום אחר.
נכון, מדובר בתפוח גדול וקשה לעיכול, אבל אם נוגסים בו כמו שצריך, הוא מתוק מאין כמוהו.
