מותחן בבית המשפט העליון: קראו פרק מהספר "הערעור האחרון"

צלצול רם העיר אותו משנתו. החדר חשוך. זר. היכן הוא? איך הגיע לכאן?

השעון לא מפסיק לצלצל. הוא מנסה לכבות אותו ללא הצלחה.

"רותי!" הוא צועק, אך כל קול לא נשמע.

"רותי, מאיפה הרעש הזה?" הוא צועק שוב.

דממה. רק השעון ממשיך לצפצף, קודח בראשו.

הוא מגשש, מוצא מנורת לילה על השידה שליד המיטה ומדליק את האור.

הקיר לצדו מכוסה בפתקיות צהובות.

הוא מאמץ את עיניו כדי לראות מה כתוב בהן, אך ללאהצלחה.

הוא מתרומם כדי למצוא את זוג המשקפיים שעל השידה, מרכיב אותם על חוטמו ומביט שוב בפתקיות.

אחת מהן לוכדת את עינו. יש בה הוראות מפורטות באותיות גדולות כיצד לכבות את הצפצוף הנורא.

לאחר שהוא ממלא אחר ההוראות והדממה ממלאת את החדר, הוא מחזיר את עיניו אל הפתקיות.

מי כתב אותן? לא רותי. הוא היה מזהה את כתב היד שלה.

הוא קורא אותן במהירות, אחת אחרי השנייה.

עכשיו הוא כבר יודע מי כתב אותן. ולמה.

כשהוא מגיע לפתקית האחרונה, הוא קופא.

ארבע המילים שכתובות בה מפחידות אותו.

לברר מה דוד יודע

חודשיים קודם לכן

1.

משה גילון

א. 

"כמה זמן נותר לי?" גילון פרץ בסערה לתוך חדר המזכירות הגדול שהוביל אל לשכתו.

מלכה, מנהלת הלשכה, קפצה בבהלה ממקומה לפני שולחן המהגוני הגדול שמול הכניסה והביטה בשעון שעל ידה. השעון שרותי והוא קנו לה לפני יותר מחמש־עשרה שנים.

"כמה זמן, מלכה?" האיץ בה בקול נוזף. אין לו זמן. שתי מזכירותיו האחרות שישבו בשולחנות בעברו השני של החדר מיהרו להחביא את ראשיהן מאחורי מסכי המחשב. "נו," הוסיף, נשימתו קצרה.

הוא כל כך קיווה שיתעורר הבוקר רענן, אך לא. כאבי הסינוס האיומים הכו בו בחוזקה מרגע שפקח את עיניו. הכול בגלל אותה הליכה מקוללת שאליה יצא לפני כמה ימים. היא שגרמה לו לצינון הנורא. רותי כבר איננה איתו, אבל גם משם היא ממשיכה לתת לו הוראות: "תאכל ירקות כל בוקר, מושי, ובשום פנים לא את האוכל השמן הזה מהמזנון בבית המשפט", "בוא נצא לצעידה קלה באוויר של ירושלים, כדי שלאחר הפרישה שלך, כשנטפס על המאצ'ו פיצ'ו לא תיתקע לי בדרך". היו לרותי תוכניות גדולות לפנסיה שלו: לראות את העולם, להשלים את כל מה שלא הספיקו בגלל העבודה שלו, לדחוס לתוכה חיים שלמים של טיולים ומסעות. ולמרות שכבר לפני כמה חודשים נפטרה, הוא מנסה למלא אחר ההוראות שלה, כאילו באמת המאצ'ו פיצ'ו מחכה לרגליים שלו.

"אין זמן, הנשיא. אתה חייב לרדת למטה," אמרה לו מלכה בטון פסקני שהכעיס אותו.

"תמיד יש זמן, מלכה, תמיד!" הוא התעלם ממנה ופתח את דלת העץ הכבדה שהובילה ללשכתו, "אני רק אחליף כמה מילים עם השופט לוין."

הצינון והגודש באף מנעו ממנו להירדם אתמול בלילה, ולכן לקח את כדור הסינופד שרופאו סיפק לו. הוא היה חייב להקל על עצמו. הוא זכר, כמובן, שהכדורים האלה ממריצים, אבל היה כל כך עייף שלא חשש לקחת כדור אחד לפני השינה. הוא היה משוכנע שמיד יירדם. אלא שלהפתעתו השינה איחרה לבוא. מה שעומד להתרחש בעוד זמן קצר בבית המשפט העליון, בית המשפט שלו, הדיר שינה מעיניו. הוא הפך שוב ושוב בדברים, מנסה למצוא פתרון, אך ללא הועיל. רק לפנות בוקר, כשחשב שדעתו עומדת להיטרף עליו, צץ במוחו רעיון יצירתי. אילו רותי שלו היתה בחיים, היא היתה מציעה לו כבר מזמן לנקוט את הדרך הזאת וכל עסק הביש הזה היה נחסך, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא. הוא היה כל כך מרוצה מהרעיון שהעלה, שמיד לאחר מכן נרדם.

הבעיה היתה שישן יותר מדי. כשהתעורר נחרד לגלות מה השעה. "הנחנו שלכבוד הנשיא ישנן הסיבות שלו להתעכב," הצטדק שאול, הנהג הוותיק שלו, כשגילון גער בו על שלא העיר אותו. לשני המאבטחים שליוו אותו תמיד מרגע שיצא מביתו לא היה טעם להעיר. זה לא תפקידם.

"שמע, צביקה," הוא פסע לתוך לשכתו רחבת הידיים, "אני חשבתי אתמול בלילה, יש לי בקשה אליך..."

הלשכה היתה ריקה.

"איפה...?" הוא פנה לאחור וכמעט התנגש במלכה, שמיהרה אחריו.

"ניסיתי לעכב את המשנה לנשיא כמה שאפשר, אדוני, אבל בחמישה לעשר הוא אמר שאין טעם לחכות עוד... כל השופטים ממתינים לנשיא למטה, הטקס עומד להתחיל בעוד פחות מ..."

גילון הפנה אליה את גבו ונכנס ללשכתו. עשרים ושש שנים הוא מכהן כשופט בית המשפט העליון, מתוכן עשר שנים כנשיא, ומעולם לא הגיע לבית הזה לאחר שש בבוקר. מעולם. והנה, דווקא בבוקר החשוב והגורלי הזה, הוא איחר.

"תקראי לשופט לוין שיעלה אלי," סירב להתייאש. הוא חייב לדבר עם צביקה, לגרום לו לחזור בו מכוונתו לפרוש. הוא חייב.

"אדוני... הטקס מתחיל בעוד פחות משבע דקות. האולם כבר מלא מפה לפה. שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה וראשת לשכת עורכי הדין - כולם כבר מחכים לך שם," מלכה הושיטה לו את הגלימה השחורה שהכינה מבעוד מועד.

הוא לא ענה כשלקח ממנה את הגלימה. האם החמיץ את ההזדמנות האחרונה? אסור לו לתת לצבי לפרוש. הוא חייב למנוע את האסון הזה. אסון לעליון ואסון אישי עבורו. חייב.

"הנשיא? אתה בסדר?" שאלה מלכה, מפרה את השתיקה.

הוא הביט בשעון. לכל הרוחות. הקימה המאוחרת, ואז הפקק הארור בגלל עבודות הרכבת הקלה. דווקא היום. דווקא היום מכל הימים.

"סינוסים ארורים," נופף בידו בביטול.

רוצים לקרוא את "הערעור האחרון" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

הוא שוב הביט בשעון. מלכה צודקת. אין לו זמן. הוא חייב לרדת. כל העולם מחכה לו למטה. בית המשפט חייב להתנהל בדייקנות.

"להביא לך כדור?"

הוא הניד בראשו לשלילה. אין לו בררה. בלאו הכי לא היה לתוכנית שלו הרבה סיכוי. הוא הרי דיבר עם צביקה עשרות פעמים על הנושא וניסה להניא אותו מכוונותיו.

"יש לי במגירה משהו, אני אביא לך," אמרה כשלא ענה.

"יש לי פה. תודה, מלכה," שלף מהכיס הפנימי של הז'קט שלו את חפיסת הסינופד וגילה להפתעתו שחמישה כדורים חסרים. איך זה יכול להיות? אמש לקח אחד, ובבוקר, כשהתעורר, לקח עוד אחד. לא יותר. לאן נעלמו עוד שלושה? מוזר. הוא בדק בתוך החפיסה שמא נפלו לשם, אבל היא היתה ריקה. הוא התלבט לרגע אך הכאב הכריע אותו. הוא שלף עוד כדור, בלע אותו בלי מים, כפי שהתרגל לעשות בשנות השיפוט הארוכות שלו, ועיווה את פניו.

"הנשיא? אתה בסדר?" שאלה מלכה. מאז מותה של רותי היא לא חדלה לשאול אותו אם הוא בסדר. כמו לקחה על עצמה את תפקיד המטפלת, זה שהיה של רותי'לה שלו.

"בסדר גמור," ענה והחל לצעוד בחזרה לעבר חדר המזכירות.

"ירדנו, הנשיא?" שאל המאבטח שניצב לצד דלת הזכוכית הגדולה בפתח הלשכה.

גילון הינהן. כן, הוא מוכן.

"הינשוף בדרך," לחש המאבטח לתוך הפומית.

ב.

הוא צעד לאורך המסדרון הארוך של קומת השופטים, פטישי הכאב ממשיכים להלום ברקותיו והגודש באף מקשה עליו לנשום. היה אסור לו לקחת את הכדור ללא נוזלים. המסדרון, שהיה סואן ביום־יום מהרעש שהקימו עשרות מתמחים, עוזרים משפטיים, מנהלות לשכה וצבא הפקידים שיצאו ובאו בין החדרים השונים, היה כעת שקט לחלוטין. כמו שמלכה אמרה, כולם כבר היו כנראה למטה, ממתינים לתחילת הטקס. רק השמש שחדרה מבעד לחלונות המוארכים יצרה פסים צרים של אור וצל על הרצפה. במבואת הכניסה לאגף השופטים המתין להם מאבטח נוסף, שחייך אליו במבוכה לפני שהצטרף אליהם. גילון לא זכר את שמו אבל ידע שהוא סטודנט למשפטים. לפני כמה חודשים, כשיצא מהלשכה בשעת לילה מאוחרת ונכנס לספריית בית המשפט העליון לחפש ספר, נתקל בו יושב וקורא פסקי דין. כשראה אותו מיהר המאבטח לעמוד, נרגש כולו. גילון נופף לו בידו לחזור לשבת והתעניין במעשיו שם בשעה זו. כך גילה שהצעיר לומד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומפרנס את עצמו כמאבטח במשמר בתי המשפט. הבחור הצנום והחיוור הסמיק כשגילון שאל אותו: "נו, ומה אתה לומד הערב?" והצביע בלי קול על פסק דין שגילון נתן לפני עשרים שנה ונתפס בשעתו כמהפכני, "זה כבר ישן כל כך. משעמם, לא?" ציחקק גילון, והמאבטח הצעיר לא הצליח כנראה למצוא מילים מרוב התרגשות ורק הניד בראשו לשלילה.

עכשיו המאבטח החיוור הזה צועד לפניו והמאבטח הנוסף מאחוריו. הראשון מיהר לפתוח את אחת הדלתות, שממנה הוביל גרם מדרגות צר אל המסדרון שמאחורי האולם הראשי של בית המשפט — אולם גימ"ל. אם תהיה התקפה על בית המשפט העליון, זה המסלול שממנו אמורים למלט אותו למקלט שנבנה מתחת לבית המשפט. כמה סמלי, חשב גילון במרירות, ההתקפה הרי בעיצומה ובעוד כמה רגעים עומדת להתגעש עלינו תבוסה נוראה באחד הקרבות החשובים ביותר שהיו לנו. כשהדלת נסגרה מאחוריהם, החל לשמוע את רחש חבריו השופטים שהמתינו בקצה המדרגות, מחכים להיכנס לאולם.

מפאת קוצר הזמן הם כבר הסתדרו בעצמם לפי סדר הישיבה: הוותיקים ביותר באמצע והצעירים ביותר בצדדים. מטבע הדברים, המקום האמצעי נותר פנוי בשבילו כמי שיֵשב במרכז השולחן כשלצדו השופט צבי לוין, חתן הטקס, ומצדו השני השופט מנחם דקל, מי שיושבע היום אחר הצהריים כמספר שתיים בבית המשפט העליון — ואחד האנשים המתועבים ביותר שהכיר.

"בוקר טוב, רבותי, אני מתנצל על העיכוב," פתח ותפס את מקומו במרכז.

לעומת האחרים שרק הינהנו, הוא לא היה יכול שלא להבחין במנחם שהציץ במופגן בשעונו, כמו מסמן לו ולשאר השופטים שהנשיא איחר יתר על המידה. גילון לא יתפלא אם האיחור ידווח לאמצעי התקשורת כדי לחזק את הנרטיב שמנחם ושר המשפטים מנסים לפתח: גילון מרגיש מורם לא רק מעם, אלא גם מחבריו השופטים, ובעוד כל הרכב בית המשפט העליון התייצב בזמן, לקח המלך גילון את עתותיו בידו ונתן לכולם להמתין להוד רוממותו.

טוב, זה מה שהוא ייאלץ להתמודד איתו מעכשיו. מנחם דקל כמשנה שלו. אלוהים אדירים, לאן הגענו?

הוא הניח את ידו על כתפו של צבי לוין. "אתה בסדר?" שאל.

צבי - צביקה עבורו - נכנס לעליון שנתיים אחריו ולאחרונה שימש כמשנה שלו. חשוב יותר, צביקה היה החבר הקרוב ביותר שלו בבית המשפט. זה שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.

"מתרגש," חייך אליו צביקה.

"הנשיא?" הביט בו אחד המאבטחים, "אפשר להיכנס?"

גילון הינהן.

בראש הטור היה יכול לראות את דוד ינאי, אשר כצעיר השופטים היה אמור להיכנס ראשון לאולם. נישא בשל גובהו מעל ראשי כולם. לעומת שאר השופטים, שפניהם כבר היו מופנות לעבר הכניסה, דוד הפנה את ראשו והביט לעברו. הוא לא אמר דבר, אבל גילון ראה את כיווץ הגבות ונזכר שאותו מבט היה על פניו של דוד בעת שצעד איתו בדרך חזרה למכונית לאחר שהטמינו את רותי באדמה. דוד דאג לו.

המאבטח מיהר להיכנס מבעד לדלת האחורית, שהובילה היישר לבימת השופטים.

"בית המשפט!" רעם קולו של המזכיר הראשי מתוך האולם, וגילון היה יכול לשמוע את ההמולה המהוסה שעלתה מהאולם בשעה שמאות האנשים שגדשו אותו קמו ממקומותיהם לכבוד ארבעה־עשר שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל, שבעוד רגע ייכנסו ויתיישבו בכיסאותיהם זה לצד זה.

"ממש חוזרים לאחור במנהרת הזמן," שמע את מנחם מאחוריו.

הוא לא הפנה אליו את מבטו. הוא לא הבין על מה הוא מדבר וגם לא היה אכפת לו.

הוא יתמודד איתו. הוא תמיד מתמודד. יהיה לו קשה. אז מה? החיים שלו היו רצופים מאבקים. הוא ניצח בכולם. הוא ינצח גם בזה.

"כמו בשנים ההן בצבא. אתה המפקד ואני הסגן שלך," המשיך מנחם בשביעות רצון גלויה.

הפטישים שילשו את קצב הלמותם בראשו. לא, הוא לא יכול לעשות את זה.

אסור לו לתת לזה לקרות.

אסור.

"דוד, חכה," צעק גילון לינאי, שכבר היה פסיעה מדלת הכניסה לאולם.

דוד קפא במקומו, וכמו שאר השופטים, הביט בגילון, המום לחלוטין. איש לא אמר מילה. מזווית עינו השגיח במנחם מעקם את שפתיו כמי שאינו מבין מה קורה ומבקש שכולם יבחינו בכך.

אמת, זה חסר תקדים, אבל אין לו בררה.

זו הדרך היחידה להציל את העליון.

זו הדרך היחידה להציל את עצמו. את מפעלו ואת חייו עצמם.

"תמתין רגע. אני חייב לדבר עם השופט לוין לפני שניכנס," אמר.

ג.

"צביקה, אתה חייב להישאר," חזר ואמר, "חייב!" רקותיו פעמו.

הם עמדו למרגלות גרם המדרגות כשהמאבטח שלו שומר על מרחק מכבד. הוא ראה בעיני צביקה שהאחרון לא מאמין שזה קורה לו. זה ברור. הוא מופתע. גם גילון היה מופתע אילו היה במקומו, אבל אין לו בררה. אסור שצביקה יפרוש. אסור. לא בכדי הפעיל עליו לחץ אדיר מהרגע שהחליט לעזוב.

"יש לך עוד ארבע שנים עד לפרישה, למה להקדים? מה תעשה בחוץ? תמות משעמום. פנסיונר, אתה?! אל תצחיק אותי. נו, באמת, אתה צעיר מדי בשביל זה," אמר לו פעם אחר פעם מאז הודיע לו צבי שהחליט לצאת לפרישה מוקדמת. זה לא עזר, צביקה אמר שהגיע לתחושת מיצוי, שהוא עייף מהעבודה, מהלחץ הבלתי פוסק, שהוא רוצה לבלות זמן עם משפחתו, לטייל בעולם עם עירית, אשתו, לעשות משהו אחר. "אבא שלי נפטר מהתקף לב כשהיה בן ארבעים וחמש, אמא שלי מסרטן כשמלאו לה שישים. כבר עברתי את גיל שישים וחמש, אני חי על זמן שאול, אני רוצה לנצל את הזמן שיש לי לעשות דברים אחרים."

"אתה חולה?" סירב גילון להבין. צביקה נראה לו דווקא במצב מצוין.

"ברוך השם, לא. אמרתי לך, אבא שלי..."

"עירית לוחצת עליך?" קטע גילון את טיעון ההורים המתים שכבר שמע לעייפה, "אם כן, אני אדבר איתה, אני אסביר לה למה אתה כל כך חשוב למוסד הזה," לא הרפה.

המשפחות שלהם היו מאוד קרובות. עירית היתה חברתה הטובה ביותר של רותי. לא היה לגילון ספק שזרעי רעיון הפרישה המוקדמת ניטעו עם מותה בחטף של רותי שלו ממחלת הסרטן הארורה. כל התוכניות של רותי ועירית ל"חיים המשוגעים" שיעשו לאחר הפרישה של צביקה תחילה ושל גילון אחריו, נגדעו בבת אחת.

עירית היתה שם בשעות האחרונות של רותי, לצד דניאלה, בתם הבכורה. הוא לא היה. "מה כל זה שווה אם זה המחיר?" שאל אותו צביקה בשעתו. "אילו היית יכול להחזיר את הזמן לאחור, האם עדיין היית מתעקש לקיים את הדיון במקום לשבת ליד מיטתה של רותי ולהחזיק את ידה בסוף? אני משוכנע שלא," אמר צבי בעיניים בורקות מדמעות, וגילון, שענה, "מי היה יכול לדעת שזה יהיה הסוף? זו היתה הפתעה נוראה. חוכמה בדיעבד שאינה חוכמה אמיתית," לא העז לשתף את חברו בהכרה שהכתה בו במהלך ההלוויה, שגם אילו היה יודע שאלו שעותיה האחרונות של אשתו, לא היה מפסיק את הדיון.

מה הטעם? הרי לרותי זה לא היה באמת עוזר אם היה מחזיק את ידה או לא. היא בלאו הכי כבר לא הרגישה דבר ולו היתה עבודה לעשות. שליחות. זה מי שהוא. שופט. שופט בישראל. רותי היתה מכבדת את זה. אז לא, האמת היא שהוא אינו מתחרט על כך שביום האחרון לחייה ישב כרגיל על כיסאו באולם המשפט. זה מה שהיה מאחל לעצמו לעשות גם ביום האחרון לחייו שלו. גם כשהכניסו לו פתק לתוך האולם ובו הודעה מדניאלה למהר לבית החולים כי "מצבה של אמא מידרדר והרופאים חוששים שלא נותר לה עוד זמן רב", קיפל את הפתק ותחב אותו לכיסו, ואף שביקש מהצדדים לקצר, המשיך את הדיון עד תומו. שופט הוא קודם כול שופט. רק כשיצא מהאולם נאמר לו שרעייתו כבר עברה מן העולם.

אחרי שהבין שלא יוכל לשכנע את צביקה בטיעונים אישיים, הנוגעים לשעמום ולחוסר המעש שיהיו מנת חלקו אם יפרוש מכס השיפוט, ניסה את הזווית הציבורית - "אתה יוצר פה תקדים מסוכן. עד היום אף שופט עליון לא פרש לפני הזמן. אפילו לא אחד. כולם עזבו רק כשמלאו להם שבעים שנה, כפי שהחוק קובע."

"לא מדויק, משה. שאזכיר לך את יעקב טלמון?"

"זו לא דוגמה טובה. ברור ששופט חולה לא יכול להמשיך לשפוט, אבל אתה, תודה לאל, בריא ושלם, ולכן אם תפרוש כעת ככה סתם, הסכר ייפרץ."

"איזה סכר? למה שאחרים יעשו כמוני?"

"כי אתה נותן לזה לגיטימציה!" גילון חרק שיניים בתסכול, "כל שופט שיתעייף יפרוש? כל שופט שיתחשק לו יעזוב? לאן נגיע? אני כבר לא מדבר על הסכנה בכך שכל מיני גורמים ילחצו על שופטים לפרוש לפני הזמן כדי שמישהו אחר יתמנה במקומם וכולי."

צביקה נופף בידו בביטול, "אתה מגזים, משה. פה זה לא אמריקה ואנחנו לא חיים באיזה מותחן של ג'ון גרישם."

"בכל זאת, אני מפציר בך לחשוב שנית. כל מה שנבנה פה בעמל במשך עשרות שנים עלול לקרוס. תבטיח לי שתקדיש לזה עוד מחשבה."

צביקה הבטיח ודחה את פרסום ההחלטה בכמה חודשים, אבל זה היה רק זמן שאול. לבסוף הודיע על הפרישה, שפינתה את הדרך למינוי השופט מנחם דקל כמשנה לנשיא.

מנחם. גם הוא מלווה את גילון כבר עשרות שנים. הם הכירו בצבא, עוד לפני שגילון פגש את צבי. מנחם והוא למדו יחד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ומאז צעדו זה לצד זה עד לשלב שבו גילון קודם להיות פרקליט צבאי ראשי ומנחם נותר צעד מאחוריו. תמיד צעד מאחוריו. מקום מושלם לתקוע ממנו סכין בגב. בעבר סמך לחלוטין על מנחם. ראה בו חבר ובעל ברית. שותף לדרך. אבל לפני שלוש שנים משהו השתבש. מנחם הפך את עורו והיה לנציגו של יריבו הגדול של גילון - שר המשפטים. אין לו הסבר מניח את הדעת לשינוי הזה, וכל השיחות שניסה לנהל עם מנחם בעניין חגו תמיד סביב אותם טיעונים:

"שיניתי את דעתי, משה. היום אני מבין שטעינו לכל אורך הדרך: לקחנו לעצמנו יותר מדי כוח, עיוותנו את שיטת הממשל, פגענו בדמוקרטיה... הפכנו את עצמנו לשליטים למרות שמעולם לא נבחרנו על ידי הציבור..."

"על מה אתה מדבר, מנחם? שליטים, אנחנו?" הוא באמת התקשה להבין מה מנחם רוצה.

"צר לי לומר זאת, אבל בעיקר אתה, משה..." מיקד בו מנחם את מבטו, וגילון ראה בעיניו לראשונה תיעוב אמיתי. שנאה.

"אני?" לא האמין למשמע אוזניו, "אנחנו דנים בנושאים האלה כבר עשרות שנים, עוד כשהיינו סטודנטים בעצמנו, ואתה תמיד אמרת שבית משפט עליון חזק חיוני לדמוקרטיה, שהוא הכרחי כדי לבלום את כוחה הלא מוגבל של הממשלה. אתה עצמך כתבת את זה במספר רב של פסקי דין. מה השתנה?"

"ברור שלא תבין." מנחם אמר זאת בהתנשאות שהוציאה אותו תמיד מכליו. כאילו הוא יודע סוד שגילון טרם גילה.

"מה ברור? אתה יודע שאני לא מקובע בדעותי. שאני תמיד מוכן לבדוק אותן שוב ושוב, ואם צריך אני נכון להודות בטעויותי. למה אתה אומר את זה? אל תדבר אלי בסיסמאות שחוקות שמתאימות למפגינים המוסתים האלה שיוצאים נגדנו ולא לדיון..."

"סיסמאות שחוקות, מפגינים מוסתים, אה?" התרגז מנחם, "כשכתבתי פסקי דין שהתאימו להשקפתך, הכנסת אותם לסילבוסים של הקורסים שלימדת ולא הפסקת להלל ולשבח אותי: פסק דין מאלף, מצוין... והנה, במקריות קדושה כשהפסקתי להסכים איתך, הפכתי למנפיק סיסמאות שחוקות ולמסית..." גם את המילים הללו אמר מנחם בטון לגלגני.

"למה, תאמר לי למה?" נשך גילון את שפתיו, מנסה שלא להתפרץ עליו.

"ראית פעם ילד שקיבל בטעות צעצוע של ילד אחר וּויתר עליו?" חייך אליו מנחם בהתגרות.

"זה מה שאנחנו עושים פה? חשבתי שאנחנו שופטים את העם," הוא שוב התרגז.

"הלוואי שהיינו שופטים את העם. בגללך הפכנו להיות המשפיטים של העם. בגלל תאוות הכוח שלך."

תאוות הכוח שלי? חשב גילון, מי מבין שנינו תאב כוח, מנחם? מי?? אני הייתי זה שהתקפל בפני כל קצין בכיר שביקש חוות דעת מהפרקליטות הצבאית, או אתה? אני הייתי זה שמילא כל בקשה של שרי המשפטים לדורותיהם בוועדות השונות שהתמנה אליהן, או אתה? חצוף! תאב כוח הוא מעז לכנות אותי. חצוף!

מנחם יודע היטב שאין פה תאוות כוח אלא להפך. יש להם חובה, כשופטים, לאזן את הכוח העצום של השליטים. מנחם כתב על זה ספר שלם בזמנו! מעבר לעלבון האישי שנצרב בו כשהבין שחברו בגד בו בצורה בוטה לעיני כול, זו היתה סכנה אמיתית למוסד. מנחם הפך לגיס חמישי, לנושא פצצה שלא מפסיקה לתקתק לשמחת שר המשפטים ושאר אויבי העליון. היו להם עוד כמה שיחות דומות. ליתר דיוק, עוד כמה ניסיונות כאלה, עד שגילון הרים ידיים. משהו קרה למנחם שגרם לו להפוך למשרתו של שר המשפטים השנוא בתוך העליון. הנזק שחולל בתמיכתו היה נורא. הוא נתן לשר לגיטימציה ונשק. בכל הביקורות כנגד "הדיקטטור גילון" ציטטו את מנחם. בכל ההפגנות שנערכו על המדשאה הענקית בגן סאקר מול העליון היו מזכירים את שמו של מנחם כהוכחה לצדקת הטענות נגד גילון. רק לאחרונה, בנאום משלהב יצרים, טען שר המשפטים ש"עד היום טענו שאנחנו בורים ולא מבינים מה זו דמוקרטיה... אבל מתברר שגם שופטי עליון בכירים ומנוסים, השופטים הטובים ביותר, לא מבינים את זה... האם גם השופט מנחם דקל - מטובי השופטים שקמו לנו - לא מבין מה זו דמוקרטיה, אדוני הנשיא גילון?" עכשיו הוא יהפוך למשנה לנשיא - מה שיעצים את כוחו עוד יותר בבית המשפט, ובעיקר בציבור. זוועה.

"משה, עם כל הכבוד," הביט בו צביקה, "זה מאוחר מדי. כולם כבר מחכים באולם. המעשה נעשה. כבר נבחר לי מחליף. אין דרך חזרה."

גילון היה משולהב. לראשונה מאז התעורר הבוקר הרפה הכאב מרקותיו והגודש כמו נעלם, "אין דבר כזה, צביקה. תמיד יש דרך חזרה. תמיד. כל עוד לא נערך הטקס אתה עדיין שופט. אז נכון, חתמת על מכתב שאתה מבקש להתפטר ונכון שנבחר לך מחליף, אבל כל זה ניתן לשינוי."

"משה," צבי הרים את קולו, "אני מבין ואפילו נרגש מהמחווה שלך, אבל באמת שאין דרך חזרה."

גילון לא ויתר: "אני אמצא. אני אגיע לאיזה סידור עם שר המשפטים. אלוהים יודע איך אבל כבר נסתדר איתו. המינוי החדש ייכנס לתוקף בפרישה הבאה בעוד שנה וחצי. צבי, הבית הזה בסכנה, אלה לא ימים רגילים. אתה שמעת את הריאיון שמנחם נתן אמש לקראת כניסתו לתפקיד? שמעת את זה? הוא אפילו לא טרח לבקש את רשותי להתראיין, ועוד אמר ש'גילון הפך את העליון למבצר כוח לעצמו על חשבון הדמוקרטיה'. שמעת את זה או לא?"

"שמעתי."

"אז אתה לא יכול לתת לו להפוך למשנה שלי! אתה חייב להישאר, צביקה! חייב!"

הוא דיבר בקול רם מדי, הוא ידע, אבל אין לו בררה.

צבי אחז במרפקו ומשך אותו במעלה המדרגות, מסמן למאבטח להתרחק עוד יותר: "משה, קודם כול, אני באמת עייף וב־א־מת (צביקה דיבר בלחש ועדיין הצליח להדגיש כל הברה) רוצה לפרוש. אני לא כמוך. מעולם לא הייתי. אתה באמת אחר מכולנו. אני בסך הכול בן אדם רגיל שתשוש מהעבודה הקשה הזאת ופשוט רוצה לשוב לביתו."

"שטויות..." קטע אותו גילון בחוסר סבלנות, "לא התעייפת כשלחמת כקצין בצנחנים, ולא התעייפת כשהיית היועץ המשפטי של הכנסת ועמדת מול הלחצים של הפוליטיקאים מכל הכיוונים, כך שאני לא מאמין שעכשיו התעייפת. זה משהו אחר. ספר לי מה קרה, זו ההזדמנות האחרונה שלנו, אחר כך לא תהיה."

צבי לא ענה לו, אבל משהו בעיניו לימד את גילון שהוא צודק. זה עניין אחר. היה שם פחד. אפילו יותר מזה - אימה, והאדם האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פחדן זה צביקה.

"מישהו איים עליך? ספר לי."

"נו, באמת, משה, איזה שטויות..." אמר צבי בביטול והתחמק ממבטו.

"צביקה," גילון אחז בידיו, "אם מישהו מאיים עליך, אני אדבר עם ראש השב"כ, עם מפכ"ל המשטרה, עם מי שצריך - אתה לא תהיה לבד. אנחנו איתך. ספר לי מה קורה פה. מי גורם לך לעזוב ולמה?"

צבי כמו התעורר, משך את ידיו מתוך ידי גילון ופנה ללכת, "משה, אמרתי לך: איש לא איים עלי. מה יש לאיים עלי? בוא נחזור."

גילון עמד חסר אונים. הכאב בראשו חזר, חד מתמיד. צבי החל להתרחק ממנו. "חכה," אחז בשולי גלימתו, נזכר ברעיון שעלה במוחו אתמול בשעת לילה מאוחרת.

בכל שיחותיהם הסביר לצביקה מדוע תזיק לו הפרישה, מדוע היא אסון לבית המשפט העליון, הוא מעולם לא ביקש מצבי להישאר כי זה חשוב לו, לגילון עצמו.

"יש לי בקשה ממך, צביקה," הרכין את ראשו ואז הביט ישר לתוך עיניו, "בקשה אישית, בקשה של חבר..."

הוא אחז בידיו של צבי, השעין עליהן את מצחו בעודו לוחש: "אל תעשה לי את זה, צבי, בבקשה ממך, אל תעשה לי את זה..."

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן .

ליעד שהם ויובל אלבשן, "הערעור האחרון", ידיעות ספרים וכנרת, 320 עמודים