שונאים את החיים שלכם? קיבלתם קורונה

אם צירופי מקרים זו דרכו של אלוהים להישאר אנונימי, הרי שווירוס מסתורי שמפיל חללים זו דרכו של השטן להגיד "הריני כאן". אין ספק, העולם יוצא משליטה באופן טוטאלי: ילדים שצפו במשחק כדורגל נשלחים לבידוד, אנשים מאשפזים את עצמם מרצון אחרי ששהו עם יותר מחמישה אנשים בחדר, כמעט בלתי אפשרי להשיג חומרי חיטוי, אנשים מצטיידים במזון כאילו יום הדין הגיע, מסיבות פורים מבוטלות, הרצאה של "אני מלכה" ביום האשה בוטלה מחשש להתקהלות יתר, וכשאני מתעטשת (המזגנים הארורים האלה!) אנשים מזדעזעים כאילו ירקתי עליהם חומצה.

אני מרגישה שנקלעתי לסרט הוליוודי עתידני, ורק חסר שחלליות ינחתו לי בחצר (אם הייתה לי חצר) ויצורים עם ראש ירוק יגחכו אליי, יגידו "פנינו לשלום", ויפוצצו אותי כמו בפלישה ממאדים.

עוד טורים של גאיה

כשאיבדתי את הטלפון שלי: מה היקום מסמן לי?

אני מתמודדת עם המצב כמו שאני יודעת הכי טוב: בהכחשה. הנה לכם הסיבה האמיתית מה הופך אנשים מסוימים לפסימיים ואחרים לאופטימיים. הפאסימים יצטיידו לשעת חירום כמו הנמלה העמלה, והאופטימיים יקפצו כמו החרגולית העצלה. כזו אני, חרגולית חובבת מסיבות, אירועים המוניים, טיולים בעולם ומינגלינג עם אנשים. הרעיון שיבודדו אותי כשאני עדיין בריאה, עושה אותי חולה.

אנשים מאבדים את השפיות, כל דבר קטן מכניס אותם להיסטריה שמתדלקת את עצמה כמו לופ של או.סי.די. אם כבר יצא משהו טוב מכל ההיסטריה, זה שאנשים התחילו לרחוץ ידיים באובססיביות. עזבו שאותם אנשים יושבים על הבר כשהם מנשנשים שקדים מומלחים, בייגלה ואגוזי קשיו שאצבעות כל היושבים לפניהם נישנשו אותם (אחרי שיצאו מהשירותים בלי לשטוף ידיים כי שום קורונה לא הייתה באופק). לפני כן הם ליקקו את האצבעות אחרי שתחבו אותן לקערית מלח גס או פשפשו בין זיתים לחמוצים. כל אחד ושיטת ההדבקה החביבה עליו.

מה שהורג אותנו - זה חוסר הוודאות

קורונה בלטינית זה כתר, וללא ספק מדובר בווירוס שלגמרי נושא את הכתר, אבל מהסוג של משחקי הכס. הדבר הכי מפחיד בקורונה זה שרב הנסתר על הגלוי, ואם יש משהו שאנחנו יותר שונאים מלהכין חריימה ולגלות ששכחנו לקנות חלה, זה חוסר ודאות.

אי הידיעה הורגת אותנו, מכרסמת בהיגיון הבריא ומפעילה את בלוטות ה"מה יהיה". אנחנו חייבים לדעת מה יהיה, מתי, מי הדביק את מי, מי עלול להדביק, איך יודעים שזאת לא סתם שפעת, מי מחלים, כמה אחוזי החלמה, מה עושים עם החופשה באמלפי ולמה הזמנו מלון בלי אפשרות ביטול.

אין, זה גומר אותנו. אנחנו חייבים לדעת איך הסיפור ייגמר, כי רק ככה המוח מסדר לעצמו מציאות שאפשר לחיות איתה בשלום. המוח לא מסוגל להכיל איום, בטח כשמדובר במשהו חמקמק שאי אפשר לראות ולדעת מאיפה הוא יתקוף אותנו.

אנחנו חייבים להרגיש קרקע יציבה מתחת לרגליים שלנו, אחרת יש סיכון שנמעד, ניפול, ניכשל. אנשים לא מחליפים עבודה שהם מתעבים כי הם לא יודעים ממה יתפרנסו, זוגות נשארים במערכות יחסים אומללות כי את הרע שלהם הם כבר מכירים, נשים חוות אלימות מתוך אמונה שמשהו (יותר) נורא יקרה להן אם יתמרדו, ילדים מתאבדים כי מתאכזרים אליהם והם לא מאמינים שזה אי פעם ייפסק.

בסוף הכל מפסיק. מתישהו העולם יתעשת, מישהו יבין שאיבדנו פרופורציה, ונחזור לשנאת חינם שגרתית. איכשהו נראה לי שכל הסיפור זו בדיחה פרטית של ההוא שמושך בחוטים. נמאס לו לשמוע את אוכלוסיית העולם מקטרת כמה החיים קשים ואיך בא לנו חופש ולא בא לנו לעבוד – אז הוא החליט להגשים לנו את הבקשה בבת אחת. לא רוצים לעבוד? מתחשק לכם לרבוץ על הספה בבית? רציתם לשכב בלי לעשות כלום? תמותו. מפחד, משעמום או מהווירוס, תבחרו.

Be careful what you wish for.

שלך,

גאיה קורן

מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה, מרצה ומנחת סדנאות . עיתונאית בידיעות אחרונות