הרומן המיוחד של שחר ויטוס עם הכלבה אשלי
בכלבייה הטיפולית של העמותה לרכיבה וכלבנות טיפולית בתל מונד, פגש שחר ויטוס, ילד חייכן בן תשע ונמוך קומה, בכלבה אשלי ומאז השניים הפכו לחברים טובים, שעוזרים אחד לשני להתמודד עם האתגרים בחיים
"נכנסתי לכלביה עם סבתא שלי כי יש לה חברה שם, ואז לקחתי את אשלי והתחלתי לשחק איתה. חשבתי שהיא הכלבה הכי חמודה פה", מספר שחר ויטוס, עוד לא בן 9 וכבר מצא חברות משמעותית ולא בין כותלי בית הספר.
"שחר הוא ילד נמוך קומה. הוא נולד עם מוטציה שנקראת 'אכונדרופלזיה'" מספרת אימו, אורטל ויטוס. מדובר במחלה תורשתית הגורמת לגמדות כתוצאה ממוטציה גנטית.
לבנות לשחר את הביטחון העצמי
"זה בא לידי ביטוי בזה שהוא בערך בגובה של ילד בן שנתיים, אבל מבחינה קוגנטיבית הוא כמו כולם ויותר אפילו", היא אומרת ומוסיפה. "הוא ילד מצחיק, חייכן, חברותי מאוד" וזאת אפשר לזהות כבר ממבט ראשון בשחר.
"נכנסנו לחווה לפני בערך שלוש שנים, רצינו לבנות לו את הביטחון ואמרנו שטיפול עם בעלי חיים יכול להיות חוויה מאוד טובה", משחזרת ויטוס.
"מהתחלה הוא התחיל לעבוד עם אשלי וגם כשהוא מגיע כל הכלבים ניגשים והוא מכיר את כולם ומאכיל את כולם אבל אשלי ושחר זה קשר מיוחד", היא אומרת ואני תוהה מדוע.
"גם במידות היא קטנה וזה כיף לו שיש מישהו בגודל שלו, כל מי שרואה אותה ישר מתאהב בה. השיניים העקומות זה הסימן היכר שלה", היא מציינת.
"היא נראית חמודה והיו לה שיניים בולטות" אומר שחר. וזה לא הפחיד אותך? "לא, צחקתי". אתה אוהב את זה שהיא נמוכה משאר הכלבים? "היא דווקא לא הכי נמוכה" הוא יוצא להגנתה, "יש יותר נמוכים ממנה".
"הכלב מקבל אותנו כמו שאנחנו"
"יש לנו פה להקה שמונה 18 כלבים", מספרת כרמל חרות, מנהלת הכלבייה הטיפולית של העמותה לרכיבה וכלבנות טיפולית בתל מונד. "כל המטופלים מגיעים הנה ובוחרים כחלק מהתהליך הטיפולי, כלב קבוע איתו הם נפגשים פעם בשבוע".
"יש כאן מטופלים על כיסא גלגלים, מבוגרים, תשושי נפש, פיגור, או ילדים על הספקטרום האוטיסטי. הרעיון המהותי הוא לא כימיה חד פעמית בין המטופל לכלב, אלא היכולת ללמוד לתקשר עם מי שמולך".
לדבריה, "אנחנו יכולים ללמוד הרבה גם מהבחירה של המטופלים. ילדים בדרך כלל בוחרים לפי נראות, יכול להיות שכלב לבן נראה להם יפה, והם יעדיפו כלב קטן כי גדול מפחיד אותם".
הכוח התרפי, כך מסבירה חרות, הוא דווקא ביכולת של הכלב לקבל אותנו, בני האדם כמו שאנחנו "כחלק מתהליך הביות שהחיה הזאת עברה, היא הפכה להיות חלק מהתא המשפחתי שלנו. יש לה את היכולת לקבל אותנו כמו שאנחנו בלי הבדל של איך אנחנו נראים, או איך אנחנו מריחים".
כלומר האינטראקציה נובעת דווקא בטון הדיבור, המבט ותנועות הידיים שלנו. "שחר בחר את אשלי מתוך הלהקה. אני חושבת שהוא התלהב ממנה קודם כל כי הייתה ביניהם אנרגיה מאוד טובה. ואולי גם מתוך זה שהיא נראית אחרת. היא לא הכי יפה בחבורה, יש לה מנשך הפוך, זה אומר ששתי השיניים שלה יוצאות מהפה, לא לקחו אותה לרופא שיניים כשהיא הייתה קטנה".
חרות צוחקת. "אז השיניים האלה הבולטות והעיניים הקצת פוזלות, אני חושבת ששם היה החיבור הגדול". ואולי, זה בעצם הקסם שלה. "במפגש הטיפולי אנחנו עושים עבודת אילוף. עבודה עם הכלב על חלקים של קצת משמעת, לפעמים לצאת לטיול, לעשות איזה משחק, לעבור על איזו משוכה בקפיצה".
ההתמודדות עם אשלי מעצימה את שחר
יש ימים שלא הולכים חלק? "לפעמים שחר מגיע עם מצב רוח פחות טוב וכל מה שבא לו זה לשבת וללטף, אז חלק מהפעמים אנחנו באמת נעשה את זה", היא מסבירה, ואני מפנה את השאלה הפעם לשחר.
יש פעמים שאתה מגיע ואתה מרגיש שאשלי עצבנית? שאין לה כוח? "כשחברים שלה כל הזמן מתקיפים אותה ואז היא מתחילה לנבוח בגלל שהם מקנאים שאני כל הזמן איתה ולא איתם", מסביר לי שחר. לפעמים במקרים כאלה, המפגשים יכולים לזמן אותו להתמודד עם תסכולים.
"לפעמים הוא אומר לאשלי מה לעשות והיא לא עושה ברגע הראשון, אבל הוא מתמודד עם זה, הוא צריך להשמיע את הקול שלו, הוא צריך להיות עם ביטחון עצמי, הוא צריך לעמוד זקוף", מסבירה חרות, שהיא גם המדריכה האישית של שחר.
"שחר מחליט לאן הולכים ומה עושים ואשלי צריכה לבצע פעולות לפי מה שהוא אומר", מספרת ויטוס. "הוא מרגיש שהוא מצליח וזה נותן לו סיפוק מאוד גדול. כל ההתמודדויות מול אשלי מעצימות אותו ונותנות לו אנרגיות חיוביות".
שחר שהגיע לפני שלוש שנים זה לא השחר שהמדריכה כרמל חרות מכירה היום. "הוא היה הרבה יותר מופנם עם יותר חששות. היום המפגש ביניהם הוא כמו מפגש בין חברים וותיקים שהולכים לעשות כיף ביחד. מדהים לראות איך כל יום חמישי בשעות הצהריים, אשלי כבר מתארגנת למפגש ביניהם. היא הרי לא יודעת מה השעה, אבל היא יודעת שאחרי ארוחת הצהריים שחר יגיע, זה יקרה, המפגש יקרה והיא נורא מתרגשת".
שחר מצידו מגלה כי "תמיד שאני מגיע, אשלי קופצת עלי ונובחת". אמו, אורטל תוהה בקול. "אני חושבת שגם בחיים הוא אסרטיבי יותר בעקבות הקשר עם אשלי", היא מתוודה. "לפני כמה זמן היינו בים ופתאום הסתכלו עליו כי אין מה לעשות, הוא מושך מבטים ואז הוא אמר 'מה פתחתי פה בית קפה?! לא ידעתי".
שחר שומע את דבריה וצוחק. "אז הוא הפסיק להסתכל עליי, זה היה מצחיק. אם ילד עושה את זה , ני אומר לו את זה", מסביר שחר.
"בפעם הראשונה צחקו עליי, עכשיו כולם חברים שלי"
"מגיל קטן דאגנו לשים את כל נושא הגובה על השולחן. זה גם משהו שאתה לא יכול להסביר. אם אנחנו מגיעים למקום חדש אז לבוא ולהגיד, שזה לא יהיה מתחת לפני השטח כי אז מתחילים לחשושים", היא מסבירה.
"האמת שעשינו לשחר קצת חיים קשים כי עברנו דירה בדיוק כשהוא התחיל כיתה א'. היועצת בבית ספר החדש, הסבירה שיש בבית ספר הרבה ילדים עם מוגבלויות ושאין צורך להציג אותו לפני. סמכנו עליה".
כששחר הגיע ליום הראשון בבית הספר, "ילדים שלא ראו אותו בעבר זה היה נראה להם מוזר, הם התחילו לעשות השוואות גובה בכיתה ושחר לא ידע מה לעשות עם עצמו. למחרת היועצת נכנסה והסבירה לכולם ששחר הוא כמו כולם. אז הם שאלו אותה 'זה מדבק?' כי זה ילדים, הם לא מבינים".
מאז שחר דואג להסביר בעצמו לכל מי ששואל. "אני פשוט אומר שאני נמוך קומה", הוא מסביר לי. "בפעם הראשונה כל הכיתה צחקה עלי חוץ מילד אחד וכל השנה הוא כבר חבר שלי, כל הכיתה חברים שלי, כל הבנים". מה אתה עושה היום אם צוחקים עליך? "אני הולך ולא מתייחס".
מבלים סופי שבוע ביחד
"להקת הכלבים שלנו חיה בכלבייה ואחרי 5 שנים הכלבים האלה יוצאים לפנסיה למשפחות אומנה", מסבירה כרמל חרות. "יש לנו ממש רשימת המתנה לכלבים האלה לשמחתנו. כי כלב שחי פה ועובד פה ככלב טיפולי, החיים שלו נפלאים, אבל זה משהו שמעייף כלבים ואנחנו רוצים לשמור על הבריאות שלהם והחיים הטובים שלהם", מפרטת חירות.
היא מסבירה כי כחלק מתהליך ההכנה לפנסיה, הכלבים יוצאים מדי פעם לסופי שבוע אצל המשפחות אליהן הם מיועדים להגיע. "כך בעצם אשלי מוצאת את דרכה לשחר הרבה פעמים לסופי שבוע", היא אומרת. "אשלי כבר התרגלה לזה שהיא באה אלינו לסופי שבוע אחרי המפגש השבועי שלה עם שחר", מספרת אורטל ויטוס. "אם יוצא ואנחנו לא יכולים לקחת אותה, היא ממש בוכה ורוצה לבוא".
במרוצת הזמן, נוצר קשר יוצא דופן בין שחר לאשלי וכך מסתבר "כשמשפחת ויטוס מחזירה את אשלי במוצאי השבוע לחווה, כי בראשון כבר יש לה עבודה, אז יש לה מה שנקרא תסמונת יום א'", צוחקת חרות . "קצת שביזות, קושי בהיפרדות, אבל היא יודעת שעוד מעט היא תגיע לשם להמשך החיים שלה".
לפנייה לכתב/ת 
