"האמת המרה" של ז'בוטינסקי בנפילת תל חי
מנהיגי השמאל הציוני התעקשו להגן על יישובי הגליל העליון, אבל זאב ז'בוטינסקי זיהה את חוסר האחריות שבקלות הדעת. 100 שנה לנפילת תל חי
זאב ז'בוטינסקי(באדיבות מכון ז'בוטינסקי)
בסתיו 1919 פינו הבריטים את האזור שמצפון לאגם החולה במזרח ועד הים במערב, והשטח היה אמור להיכלל בתחום המנדט הצרפתי. אבל הצרפתים לא מיהרו לכונן את שלטונם, והאזור הפך לשטח הפקר שנשלט בפועל על ידי כנופיות חמושות. ארבעת היישובים העבריים בגליל העליון – מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה – היו נתונים לסכנה מתמדת בשל פשיטות של בדואים. מתנדבים ממקומות שונים בארץ באו לעזרתם, ואחד המתנדבים, אהרן שר, נפל חלל בשדות תל חי. באספה שנערכה לזכרו הוחלט להגן על היישובים "בכל מחיר", ולשלוח מאות פועלים לגליל העליון.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
המוסדות הציוניים נקראו להקצות את האמצעים הדרושים אבל זאב ז'בוטינסקי מתח ביקורת על החלטה זו. הוא העריך שיחסי הכוחות בגליל העליון יעמידו את המגינים בסכנה ושהתגבורת שדובר בה לא תוכל לשנות את המציאות. זאת בשל הקושי לצייד את המגינים בנשק ובמזון שיספיקו לעמידה במצור ולהדיפת התקפות. לפיכך הוא הציע לפנות את המתיישבים מחבל ארץ זה.
בישיבת הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, שנערכה ב-25 בפברואר 1920, פנה ז'בוטינסקי אל ארגוני הפועלים "בבקשה תקיפה", כלשון הפרוטוקול של הישיבה, "לקרוא תיכף ומיד ליוסף טרומפלדור ולחבריו לפנות את תל חי ולחזור לשטח הכיבוש האנגלי". הוא צפה טרגדיה בתל חי בשל יחסי הכוחות והשיקולים הלוגיסטיים, וטרגדיה זו ניתן למנעה רק על ידי פינוי המקום. זאת, כך אמר בישיבת הוועד הזמני, היא האמת המרה, ואותה יש להודיע בלי שיהוי "לצעירים המגינים".
מעבר לשיקול הלוגיסטי ולניתוח הטקטי, העלה ז'בוטינסקי בסיום דבריו בישיבה גם שיקול אסטרטגי כללי: "מה לעשות? אני אגיד: יש אצלנו מוסד אחד מדיני, וזהו הגדוד! הוא בטל, אבל צריך לבנות גדוד שני, שלישי, וכו'. דרך אחרת אין".
ז'בוטינסקי עדיין לא ניסח אז את דוקטרינת קיר הברזל שלו, שלפיה רק בחסותו של כוח הגנה צבאי יהיה אפשר להמשיך במפעל הציוני על אף התנגדותם של הערבים, אך גרעין התפיסה נמצא כבר כאן, בדיונים שלפני ההתקפה על תל חי.
יוסף טרומפלדור(צילום רפרודוקציה: זיו ריינשטיין)
גישתו של ז'בוטינסקי בדיונים על המצב בגליל לפני ההתקפה על תל חי הייתה רציונלית, בלי קורטוב רגשני ואקספרסיבי. השינוי שזיהה ברוח הזמן שלל כל תועלת מהקרבת חיים הפגנתית. הניתוח הלוגיסטי שלו הוליך למסקנה שאם ישאירו בתל חי את הצעירים שרוחם איתנה אך אין להם אמצעי הגנה מספיקים, הם יהיו צפויים למוות או לשבי. כך או כך מדובר בטרגדיה, והדרך להימנע ממנה היא פינוי המתיישבים, בהיעדר גדוד שיכול לספק את מטריית ההגנה הדרושה.
אבל דבריו ומאמריו לא שינו את המציאות בשטח. מנהיגי השמאל הציוני - ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ודוד בן גוריון - התוו את העיקרון שאין נוטשים שום נקודת יישוב. הנימוק, בלשונו של בן גוריון, היה: "אם נברח מפני שודדים נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל', והמתיישבים נשארו בתל חי.
לימים נדרש ז'בוטינסקי, במאמרו "בין הששה לאחד-עשר", לאחריותם של מנהיגי תנועת הפועלים שהחליטו להשאיר את המתיישבים במקומם, בלי לשלוח תגבורת של ממש שתסייע להדוף את הפורעים. הוא האשימם בכך ש"מימי לא ראיתי דוגמה גרועה כל כך לקלות דעת שבחוסר אחריות".
וכך הסביר את עמדתו: "בעניינים כאלה אסור לסמוך על גבורה, על הנכונות הנאצלה של האנשים למות בעד הדבר הקדוש. זהו העיקרון החשוב שלי בדרישתי, שאת המלאכה הקשה של ההגנה העצמית יש ללמוד ולהכין מתוך תבונה והדרכה וכסף, ולא לארגן אותה בדרך של אלתור פלוס גבורה".
ז'בוטינסקי הבחין בין גבורתם של טרומפלדור ועמיתיו בתל חי לבין ההחלטה להשאירם שם בלי אמצעי הגנה מספיקים. השקפתו הייתה שיש לחנך לגבורה ולמסירות נפש, כאשר מעשי הגבורה מקדמים את השגת היעד הלאומי, כפי שכתב בשיר בית"ר, ההמנון שחיבר לתנועת הנוער שהקים על שמו של טרומפלדור: "כי שקט הוא רפש/ הפקר דם ונפש/ למען ההוד הנסתר:/ למות – או לכבוש את ההר".
- פרופ' אריה נאור הוא העורך הראשי של המהדורה החדשה של כתבי ז'בוטינסקי, ויו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' אריה נאור
מומלצים
