מיוחד ליום האישה הבינלאומי: יורשות העצר

אינטליגנטיות בצורה יוצאת דופן, חדורות מטרה, נחושות – פשוט מדהימות. כאשר הוזמנתי לקראת יום האישה לראיין את הספורטאיות הצעירות המצטיינות בישראל, לא ידעתי עד כמה ירשימו אותי. כל כך מרגש לגלות מקרוב את הדור הבא, נשים צעירות שיודעות שספורט הוא הייעוד שלהן.

 

כשנפגשנו בהדר יוסף, ההתלהבות הייתה הדדית (והיא נרשמה גם מצד ההורים). הן הכירו אותי היטב, והקשיבו בצימאון לסיפורים שלי. אני עצמי נהניתי להקשיב להן ולראות את הניצוץ בעיניים. כמה כיף שספורט הנשים בישראל מתעצם ומייצר כישרונות כאלה.

 

 

איך השיחה התחילה? פשוט זרמה. כולנו הרגשנו בנוח בתור ספורטאיות שמבינות זו את זו - את הקשיים, ההקרבה ותחושת הסיפוק העילאית שנותנים האימונים וההישגים. שמחתי לתת להן עצות, לענות על שאלות שלהן ולשמוע מהן על איך זה להיות ספורטאית ישראלית צעירה ב־2020. מיאר תורכי (14), כדורגלנית מכפר שעב שמשחקת בצור שלום, הייתה זו שפנתה אליי ראשונה.

 

תורכי: איך הסתדרת עם הלימודים כאשר התחלת באתלטיקה?

רוט: "מי למד? התחלתי בגיל 14, חיפשתי תיכון שיאפשר לי לעסוק בספורט והלכתי לבית ספר יותר קל. זה מאוד מתאים להיות תלמידה ולעסוק בספורט, יש לך סדר יום קבוע ואת יודעת מתי את צריכה ללמוד ומתי להתאמן".

 

 

קרינה גולדזברט, בת 15 מחיפה: "אני משחקת כדוריד. האמת היא שהיום אני משחקת עם בנים כי אין קבוצת בנות בחיפה, שם אני גרה".

 

רוט: "אני יודעת שהכדוריד מתאים לכולן, לא משנה אם את גבוהה או נמוכה, מלאה או רזה. זה אמנם משחק אגרסיבי, אבל מאוד מהנה. צר לי שאין לך בנות שאת יכולה להתמודד איתן, כי יש הבדל גדול באימונים ובמשחקים, אבל אולי זה דווקא יעזור לך בעתיד כשתהיה לך קבוצה מסודרת".

 

גולדזברט: "בהתחלה היה ממש מפחיד. זה קשה מבחינה פיזית, הם יותר חזקים, אבל מסתדרים. אנחנו משחקים יחד כבר שלוש שנים".

 

מעיין זיקרי (17, חולון): "אני עוסקת בספורט קצת שונה מכולכן. אני נכה, קטועת רגל, ומשחקת טניס בכיסאות גלגלים".

 

 

רוט: "לא שמים בכלל לב שיש לך נכות".

 

זיקרי: "שיחקתי בהתחלה כדורסל על כיסאות גלגלים, עד שהוציאו חוק שאסור לבנים ובנות לשחק יותר יחד אז עברתי לטניס".

 

הגולשת מיקה כפרי (15, מכמורת), אלופת אירופה עד גיל 17: אסתר, את עוד עוסקת בספורט?

 

רוט: "אתן רואות אותי? זה אותו משקל אולימפי שבו הייתי ב־1976, אולי קילו יותר, ואני מתקרבת לגיל 68. אני עושה היום יותר ספורט מאשר כשהייתי אתלטית, ולא מתעייפת: משחקי כדור, שחייה, ריקודי עם, משקולות. חשוב שגם אתן תגוונו, כדי שלא יהיה משעמם. ספורט זו מסגרת טובה לכל ילד. בתור המצטיינות, אתן תמיד צריכות להיות נושאות הדגל ולהוביל".

 

השחיינית בקי פוזדנר (16, חולון), אלופת ישראל לבוגרות ב-400 ו-800 מטר: איך יוצאים מהתקופות הפחות טובות בספורט ההישגי?

 

רוט: "דרך שיחות עם אנשים, שיתפתי במה שאני עוברת והמשכתי בספורט, זו הנוסחה. אם יש לך משהו את לא מסתגרת עם עצמך".

 

פוזדנר: "אני נמצאת בתקופה אינטנסיבית, עם לימודים ושלושה אימונים ביום. זה יוצר לחץ נפשי ומתח".

 

 

רוט: "השחייה היא ענף מאוד תובעני. צריך להכיר את התחושה של המים דרך המון אימונים. התאמנתי המון שנים פעמיים בשבוע וזה הספיק לי, כי יש אימונים שצריך להתאושש מהם. שחייה זה ענף אחר לגמרי, וצריך להיות עם אופי מאוד חזק".

 

"מינכן? זה משהו שבן־אדם לא יכול להכיל"

באופן טבעי, אולימפיאדת מינכן 1972 עלתה בשיחה שלנו. הבנות היו סקרניות לשמוע מה קרה באותו אסון נורא, רצח הי"א. חלקן הזילו דמעות.

 

זיקרי: אסתר, למדתי עלייך בבית הספר, ורציתי לדעת איך התמודדת עם מה שקרה.

 

רוט: "באסון מינכן נרצח המאמן שלי, עמיצור שפירא ז"ל. הוא גילה אותי מריצת 60 מטר אחת, והחליט שישלח אותי לאולימפיאדה. התאמנו שש שנים ביחד, וחדירת המחבלים באולימפיאדה הגיעה בדיוק אחרי שעליתי לגמר 100 מטר משוכות. לא הצלחתי לעכל את מה שקרה, כי זו הייתה המטרה שלו והחלום שלי. באמצע החלום, כשאני בשיא שלי בגיל 20, קוטעים אותו ומביאים אותי לארץ עם ארונות, וזה משהו שבן־אדם לא יכול להכיל.

 

"כעבור כמה חודשים, כשהבנתי שהמטרה של המחבלים הייתה לחבל ברצון שלנו להגיע לאולימפיאדה, אמרתי שלא אתן לזה לקרות. לא נכנעתי לטרור, הרמתי את הכפפה ואני לא מצטערת על ההחלטה הזאת לרגע. אני מזכירה את הי"א ומנציחה אותם".

 

זיקרי: כשאת רואה יותר נשים בספורט, ויותר ספורטאים שמשיגים את הקריטריון לאולימפיאדה, את חושבת שזה הניצחון של הישראלים על הטבח במינכן?

"מה שקרה בישראל הוא מהפך בחשיבות של הספורט. לפני מינכן הספיק לנו רק להגיע לאולימפיאדה, לא חשבו שהמדינה שלנו יכולה להגיע להישגים ולהצליח".

 

 

"לכו עם הדרך שלכן עד הסוף"

אנחנו יורדות לדשא בהדר יוסף, מסתובבות על המסלול. זה עולם אחר מהתקופה שלי. ליד הוולודרום החדש נמצא עוד מסלול אימונים. מי חשב על זה בזמני? אנחנו התאמנו על חול. שאלתי את האתלטית שבחבורה, עדן זיו (15, רעננה), שיאנית ישראל עד גיל 16 בקפיצה במוט, אם משהו חסר לה באימונים.

 

זיו: "היינו באים לכאן פעם בשבוע, והתחלתי לקפוץ במוט על חול, לא היה מזרן, הביאו אותו רק בשנה שעברה. מי שהתחילה בשנה שעברה פתחה בתנאים יותר טובים, אבל ככה לומדים. מה שחסר לי זו חשיפה לאתלטיקה".

 

כשאתן רואות עוד בנות מענפים שונים יחד זה מעלה את המוטיבציה?

תמר זינגר (16, מחיפה), הכדורסלנית הכי צעירה בליגת העל לבוגרות: "כיף לשמוע עוד בנות שעברו את זה ומראות שזה אפשרי. אני חושבת שכרגע ספורט הנשים בארץ לא מפותח. לדעתי, יש הרבה נשים מוכשרות שלא מוצאות את המקום לבוא לידי ביטוי. אם ספורט הנשים יהיה יותר מפותח, יותר ספורטאיות יגיעו".

 

מעיין, אצלך זה מסובך יותר בגלל החשיפה הנמוכה של ספורט פראלימפי.

זיקרי: "צריכה להיות חשיפה יותר גדולה להכל - גם לנכים וגם לנשים. באופן אישי, עברתי תאונה לפני שבע שנים והספורט החזיר לי את שמחת החיים. הרבה נשים לא אוהבות את הספורט כי הן לא ניסו, ואף פעם לא הכירו להן. יש לי חברות שיושבות בבית ואני מציעה להן להצטרף אליי למגוון סוגי ספורט, והן טוענות שהן לא אוהבות".

 

מיאר, היה לך קל להיכנס לכדורגל, ענף שנחשב לגברי מאוד בישראל?

תורכי: "בהתחלה היה קשה, כי גם ההורים שלי חשבו ככה, ולקח זמן עד ששיכנעתי אותם. לפעמים אני מפסידה בילויים, אבל החברות מבינות שאני רוצה להצליח".

 

זיו: "לפני כמה ימים הייתה לחברה שלי מסיבת יום הולדת, ובגלל האימונים לא יכולתי לבוא. אני מסבירה לחברות את המצב כי חשוב לי להתאמן כדי להצליח, והן עוזרות לי ותומכות בי. כשאני רואה עוד בנות כמוני, שמתאמנות אימונים אינטנסיביים, זה נותן לי מוטיבציה להמשיך ולהאמין בעצמי".

 

דרים ווטסון (16, קריית אתא), כדורעפנית בנבחרת ישראל עד גיל 19: "אחרי שעברתי לווינגייט היה לי קשה, כי זה להתנתק מהחברות של הבית, אבל הכרתי חברות חדשות. אנחנו עושות הכל יחד: אימונים, ארוחות, אנחנו כמו משפחה. אני לא מרגישה שאני מפספסת משהו בחוץ כי אני די מנותקת. אנחנו נהנות יחד בדרך שלנו, וכשאין אימונים אנחנו יוצאות". אפרופו משפחה, דרים היא בתו של כריס ווטסון, כדורסלן העבר שזכה באליפות עם חולון.

 

סינדי ויינשטיין (16, אשקלון), אלופת ישראל לקדטים בג'ודו, נמצאת גם היא בפנימייה בווינגייט: "אחד היתרונות לכך שאת בפנימייה זה שאת לא בודדה, את נמצאת בסביבת ספורטאים אחרים וכשאת בבאסה הם מבינים אותך. את לא מרגישה לבד".

 

 

וזה גם שונה בין ספורט אישי לקבוצתי.

זינגר: "אני ילדה של קבוצה, זה גורם לי למוטיבציה ויותר טוב בשבילי. לדוגמה, טניס זה ספורט יחידני, ויש כאלה שאוהבות להיות לבד עם עצמן ולהתחרות בהישגים שלהן".

 

הייתי כדורגלנית מעולה, אבל החליטו בשבילי על ריצה והייתי צייתנית. לא הרגשתי שהפסדתי כלום. פעם הלכתי למסיבה, כולם השתוללו ושתו – ואין לזה תכלית. בספורט יש לך מטרה וכיף לקום בבוקר.

 

פוזדנר: "אני באופן אישי מעדיפה ספורט יחידני, כי אם אני מתחרה ומפסידה אני מאכזבת רק את עצמי ולא את הקבוצה, ואם אני מנצחת אני יודעת שעשיתי את זה בעצמי".

 

ווטסון: אבל זה לא מוזר להתאמן עם הבנות שאתן מתחרות נגדן?

כפרי: "זה הכי טוב שיש, זה להתאמן עם הכי טובים. בגלישת רוח אנחנו מתאמנים בנים ובנות יחד, ורק בישראל עושים את זה - ומה שיוצא זה שאנחנו הכי טובים בעולם".

 

זיו: "אני מתאמנת עם חברות שלי, ואנחנו עוזרות אחת לשנייה. אם אחת עוברת גובה מסוים זה נותן לי מוטיבציה לעבור בעצמי".

 

רוט: "אני יחידנית, אהבתי את הטריטוריה שלי במסלול".

 

כפרי: איך הרגשת כשדיאנה ויסמן שברה את השיא שלך?

 

רוט: "כבר ציפיתי לזה, לא היה לי נעים. מבחינה לאומית רציתי שיהיו יותר הישגים, המשכיות לאומית".

 

 

"את הולכת עם האהבה כדי שלא תצטערי"

הפגישה שלנו נערכת ביום הבחירות. בתור שרות הספורט, מה הייתן עושות כדי לקדם את ספורט הנשים בישראל?

 

ווטסון: "הייתי מנסה להתחיל את העבודה עם ילדים מגיל צעיר, כשאין סטיגמות. לילדים אין פחד להיכנס לכל הדברים האלה".

 

זינגר: "הייתי מקדמת את ספורט הנשים בעיקר ברשתות החברתיות. ילדים בגיל שלנו נמצאים בעיקר באינסטגרם ובפייסבוק, ואני חושבת שזה יותר מה שימשוך אותן ויגרום להן לראות ולהכיר".

 

ומה החלום הכי גדול שלכן?

ויינשטיין לא חושבת פעמיים: "להיות אלופה אולימפית, ולהיות האישה הראשונה שמביאה את הזהב האולימפי למדינת ישראל". גם קארין אלטורי (13), מדורגת 1 בארץ עד גיל 14, מכוונת הכי גבוה שיש: "החלום הכי גדול שלי הוא להיות הראשונה בעולם". אלטורי, במקור מרהט, העתיקה יחד עם משפחתה את מגוריה לרמה"ש וכיום משחקת באקדמיה בעיר.

 

 

רגע לפני שנפרדנו, היה לי חשוב לתת טיפ לבנות, והוא נכון לכל הספורטאיות: "לכו עם הדרך שלכן עד הסוף, שאף אחד לא תסטה בגלל דברים פחות חשובים ובילויים, פשוט לשים את המטרה מול העיניים וללכת לשם. אני פוגשת אנשים שאומרים 'הייתי ועשיתי' ובסוף בכלל לא מיצו את עצמם, אתן המובילות בענפים שלכן, וזו דרך שלא חוזרת על עצמה, זה לכל החיים. אם את רוצה לעסוק במשהו, אז את הולכת עם האהבה שלך כדי שלא תצטערי אחר כך".

 

סייעו בהכנת הכתבה: מיקי שורץ ולירן ביטון