אהבה למלך, מלכה וצריח

קשה שלא להתרגש, כשנחשפים לסיפורו של ד"ר מארק רובינשטיין, ד"ר לכלכלה, ניצול שואה וערירי, בן ה־80. "נולדתי ב־16.11.1939 בלנינגרד, חודשיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הייתי בן יחיד. אבי הביולוגי נרצח בשואה, אמי ואני הצלחנו לברוח ועברנו להתגורר באיז'בסק שברוסיה, שם התגוררו סבתי וסבי מצד אמי", הוא מתחיל את סיפורו, כשהוא ישוב בדירתו הקטנה בהוסטל שבבאר שבע. "אמי נישאה מחדש, בעלה גידל אותי כמו אבא, ואני זוכר ילדות נפלאה. הייתי תלמיד מצטיין, רקדתי, שרתי והייתי ספורטאי מצוין. אמאל'ה שלי תמיד אהבה ללכת לביה"ס בו למדתי, כי היא הייתה שומעת עליי רק דברים טובים".

בילדותו גם החל רובינשטיין לשחק שחמט, תחביב שהפך לאחד הדברים שמחזיקים אותו היום חיוני ונמרץ. "המורה הראשון שלי לשחמט היה אמן בינלאומי, ומוסלמי. הוא אימן אותי גם בדמקה. אבל למדתי כמה חודשים והפסקתי".

מארק רובינשטיין(צילום: אלבום פרטי)

רובינשטיין חזר לשחק שחמט בתקופת לימודיו באוניברסיטה. אלא שטעם נצחונותיו בתחום זה נמהל בטעם אכזבות קשות אחרות, שחווה, רק בשל היותו יהודי. ב־1957 הוא נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת קאזאן, מהמרכזים האקדמאים הוותיקים ברוסיה, שאחד מבוגריו היה ולדימיר איליץ' לנין, לימים מנהיגה של בריה"מ, שלמד בה משפטים. "רציתי להיות כמו לנין - עורך דין. גם כי יש לי זיכרון מעולה, גם כי אמרו לי שאני מדבר יפה ואוכל להיות עורך דין טוב, וגם כי גם ידעתי שלנין למד באוניברסיטה הזאת ורציתי להיות כמוהו - להגן על עניים".

מה שרובינשטיין לא ידע הוא, שבאותו הזמן ההוראה הייתה שלא לקבל יהודים לחלק מהמוסדות להשכלה גבוהה, אחד מהם היה קאזאן. "הייתי בטוח שאתקבל, כי ידעתי שיש לי ציונים מעולים. פתאום, בוועדת הקבלה הודיעו לי שלא, ובהתחלה גם לא הסבירו לי למה. הרצון ללמוד, לרכוש השכלה, זה חלק חשוב במיוחד בחיים שלי, וברגע אחד נשבר לי החלום. בכיתי בלי הפסקה, נכנסתי לכזה לחץ, שנשרו לי כל התלתלים שהיו לי. התווכחתי, ניסיתי לשכנע, אבל הסבירו לי שההחלטה סופית. בהמשך התברר לי, שזה רק בגלל שאני יהודי. אמי יעצה לי לחזור ללינגרד, שם למדתי רוקחות, סיימתי ועבדתי כמנהל בית מרקחת גדול, אבל הרגשתי שזה לא אני. עברתי למוסקבה, ופה התחילה התקופה הטובה שלי".

"נכון. קודם כל קיבלו אותי למפלגה הקומוניסטית במוסקבה, את יודעת מה זה היה בשבילי?" הוא מחייך. "חרושצ'וב היה אז ראש ממשלה, והייתי גאה מאוד על שקיבלו אותי. בערבים למדתי כימיה, במקביל הייתי קפטן נבחרת קבוצת הכדור־רשת של האוניברסיטה, ושם חזרתי לשחק שחמט. ובכל זאת, עדיין הרגשתי שחסר לי משהו. כשגיליתי את התחום והתחלתי ללמוד כלכלה ומימון - פרחתי. אז הבנתי שהגעתי למקום שחיפשתי. את התואר השלישי בכלכלה סיימתי בהצטיינות, וככה העברתי במוסקבה 20 שנה טובות בחיי".

"עזבי", הוא הודף בחיוך את השאלה, "הרבה בחורות רצו אותי. התחתנתי, הייתי נשוי פחות משנה, זה היה בזבוז זמן. אבל גם אז וגם היום אני מבין, שנשים יותר טובות מגברים בכל דבר. תראי", הוא שולף מהספרייה שלו אלבום, "זה אלבום שאני כותב על נשים שהטביעו חותם על ההיסטוריה".

מארק רובינשטיין(צילום: אלבום פרטי)

תמונות, תעודות, מגנטים ולוח השחמט

את קיר הכניסה לדירתו הקטנטנה של רובינשטיין מכסים מדפים עמוסי אלבומים: "האלבומים האלו מספרים את החיים שלי", הוא פותח ומראה תמונות בצד שורות צפופות בכתב ידו המסודר. על הספה הקטנה מפוזרות מסגרות של תמונות, בחלקן ממוסגרות תעודות שקיבל על הישגיו בתחום השחמט. על השולחן הקטן בפינת החדר ניצב לוח השחמט, מעליו, על הקיר, תלויות שתי תמונות, מהן ניבטות פני הוריו. "הייתה לי אמא חכמה וטובה. אני מתגעגע לאמאל'ה שלי", הוא עוקב אחר מבטי ומתוודה בדמעות. "ואת רואה את דלת הכניסה?", הוא שואל. "התחלתי לאסוף מגנטים מכל העולם. יש לי כבר מהמון מדינות. בואי, אכין קפה או תה, ותטעמי עוגיות שקניתי במכולת הרוסית".

לישראל הגיע רובינשטיין ב־23.4.90, בגל העלייה הגדול לישראל מברית המועצות לשעבר, שהחל עם פתיחת השערים בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. כמו אחרים שקיבלו אישור להגר, נשאר כל רכושו של רובינשטיין ברוסיה. הוא הגיע לישראל בגיל 51, ובעצם, התחיל פה את חייו מהתחלה. "בתפקידי האחרון באוניברסיטת מוסקבה הייתי מנהל החוג לכלכלה מדינית, הייתי גם יועץ לראש הממשלה בנושאי כלכלה. אבל הבנתי שאני צריך לברוח משם, הבנתי את סכנת האנטישמיות. פחדתי מפוגרומים. הבנתי שישראל זה המקום הבטוח היחיד שיש לי. הגעתי לפה לבד, כשאני לא יודע מי יעזור לי, בין היתר גם בגלל שלא ידעתי את השפה".

מה אתה זוכר מהתקופה הראשונה שלך בישראל?

"כשהגענו, שיכנו אותנו במשרד הקליטה בתל אביב, שם התחלתי ללמוד עברית. לאחר כמה שבועות הגיע מישהו ושאל אם אני רוצה לגור ברמת גן או בקריית שמונה. לא הבנתי את ההבדל. שאלתי את אחד החברים, שהכרתי שם, אם הוא יודע את ההבדל. הוא השיב, שקריית שמונה זה רחוק, ורמת גן יותר במרכז, אז בחרתי ברמת גן. שיכנו אותי בדירה קטנה של שני חדרים עם עוד שותף, גם עולה חדש מרוסיה, שהיה במקצועו פילוסוף, ופה עבד כמנקה רחובות. התחלתי לעבוד כשומר בבית אבות, הכי שימח אותי שדאגו לי שם לאוכל. בהמשך עבדתי עם החבר שלי בניקוי רחובות".

לאחר כשלוש שנים עבר לדימונה, והחל ללמוד הוראה טכנולוגית. "היה לי קשה, אבל התעקשתי. כששאלו אותי על מה אני רוצה לעשות את עבודת הגמר שלי, השבתי שאני אספר על אמאל'ה שלי. עשיתי עבודה טובה. סיימתי את הלימודים כמורה בכיר מוסמך למינהל ומזכירות לכיתות יא'–יב'. רק הרגיז אותי הציון שקיבלתי על עבודת הגמר: 97".

"כן, כי כששאלתי את המורה על מה ירדו לי 3 נקודות, הוא השיב שעל שגיאת כתיב, שכתבתי באחת המילים ע' במקום א'. אמרתי לו, שאני סבור שהוא טועה", הוא מנמק בעברית רהוטה, "הרי התחלתי ללמוד עברית רק בגיל 51, אבל זה לא עזר לי. זה ציער אותי מאוד. עד שיצאתי לפנסיה לימדתי, כתבתי ספרים, ואני עדיין כותב, וזו גם התקופה בה חזרתי לשחק שחמט במלוא המרץ. כשגרתי בדימונה שמעתי על מועדון השחמט בבאר שבע, אחד הטובים בעולם. התחלתי לשחק עם קבוצות בליגות שונות, וב־2001 החלטתי להשתתף באליפות העולם בשחמט באיטליה. עד עכשיו השתתפתי כבר ב־15 תחרויות בינלאומיות".

לפני כשנה עבר ד"ר רובינשטיין להתגורר בבאר שבע, במקום בו אני פוגשת אותו. להצלחת המעבר קשורים אנשים טובים באמצע הדרך, בין היתר עובדי חברת נגב אקולוגיה, שנחשפו לסיפורו, וסייעו במעברו להוסטל, גם מוצרי חשמל וריהוט נקנו עבורו מתרומות. בהוסטל מתאפשר לו ליהנות מחיי חברה ומחוגים עם בני גילו. "כחולה לב, עם קוצב לב, אני קרוב לביה"ח, ויכול לקבל את הטיפולים הנדרשים לי. יש לי פה גם פרטנרים לשחק איתם שחמט", הוא מכריז בשמחה.

מארק רובינשטיין עם ערן וולף(צילום: גבריאל דובסקו)

מי שאחראי לשמחת החיים של רובינשטיין ולכך שהוא ימשיך לשחק ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות בשחמט, הוא ערן וולף, מנכ"ל חברת האשראי מימון ישיר, שמגיע אל רובינשטיין דרך קבע בשנתיים האחרונות, מאז שנחשף לסיפורו. הוא משחק איתו שחמט, ומעביר איתו זמן איכות. גם משפחתו של וולף ועובדי מימון ישיר ערים לסיפורו של רובינשטיין. לפני כחודשיים, כשוולף ורובינשטיין נסעו להתחרות באליפות העולם בשחמט ל״סניורים״ (50+) בבוקרשט, דאג וולף שבימי התחרות יחגגו לרובינשטיין יומולדת 80, זאת בנוסף להפתעה, שהוא אירגן לו פה, ביחד עם עובדי מימון ישיר, כשהביאו אותו לסופ"ש מפנק במלון בוטיק בתל־אביב. ועדיין, ברוב הימים ובוודאי בלילות - רובינשטיין נמצא לבד.

"התרגלתי להיות לבד. תראי, בשביל מה בן אדם חי? בשביל דברים שחשובים לו. יש לי אותם: אני מבשל, כותב, קורא, אוהב פוליטיקה וכלכלה ויחסי אנוש, יש לי מטפלת במשך כמה שעות ביום, יש לי את ערן ועוד אנשים טובים, שמבקרים אותי, כשהם יכולים. רק בזמן האחרון אני קצת פוחד למות, כי אני רוצה להספיק לנסוע לתחרות השחמט הבינלאומית הקרובה. אני מקווה שאסע וגם אנצח!".