הנשים שפרצו דרך בתחום איכות הסביבה

מסתבר שיש מי שחושב שיש קשר בין פמיניזם לבין צדק סביבתי. למען האמת, יש מי שפיתח סביב הקשר הזה תיאוריה פילוסופית שלמה. אבל אם נניח את הדיון התיאורטי בצד, די בשלוש דוגמאות מרכזיות כדי להבהיר את הדברים. למעשה, יום האישה הבינלאומי, וסמיכותו לאירועי מצעד האקלים במדינות שונות בעולם, הוא הזדמנות מצויינת לפרגן לנשים פורצות דרך בתנועת האקלים העולמית.

"האביב הדומם"

ראשונה תהיה רייצ'ל קרסון (Rachel Carson), אשר פרסמה בשנת 1962 את ספרה המצליח "האביב הדומם" (The Silent Spring). הספר התבסס על מחקר שנמשך ארבע שנים ותיעד את הסכנות של קוטלי מזיקים וקוטלי עשבים. קרסון הייתה אחת המדעניות הראשונות שטענו לקשר ישיר בין קוטלי חרקים ומחלת הסרטן, ומחקרה הוכיח כי נוכחות ארוכת-טווח של כימיקלים במים ובקרקע, הובילה להימצאות די. די. טי. בחלב אם.

הספר היווה קטליזטור להתפתחות התנועות הסביבתיות בסוף שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' בארה"ב. בעקבות הספר חלה עלייה במודעות הציבורית לקשר שבין סיכונים בסביבה לבריאות, הוקמה ועדה מייעצת נשיאותית לנושא על ידי הנשיא קנדי לאחר שקרא את הספר, והחלה חקירה של הסנאט בנושא מזיקים. בשנת 1980, קרסון (למעשה יורשיה) קיבלה את "מדליית החופש הנשיאותית", האות הגבוה ביותר שמוענק לאזרחים בארה"ב, כהוקרה על ההשפעה שהייתה לה על פעילותו של הנשיא קנדי ועל תפקידה כאחת ממייסדות התנועה הסביבתית. ספרה של קרסון שבו קראה לשינוי מהותי בהתנהלות הסביבתית, מהווה עד היום אחד מנכסי צאן וברזל של התנועה הסביבתית העולמית.

תנועת החגורה הירוקה

השניה היא פרופ' וואנגרי מאטאיי ( Wangari Maathai) שייסדה את תנועת החגורה הירוקה (Green Belt Movement), אשר היתה מבוססת בראשית דרכה על נשים עניות בקניה שנאבקו למען נטיעת עצים בסביבת מגוריהן לצורך אספקת עצי בעירה לאוכלוסייה, ונגד בירוא יערות אשר הוביל לסחיפת קרקעות ופגיעה ביכולתן לסייע לכלכלת המשפחה על ידי לקט וקטיף.

ואנגארי מאטאיי עם נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה(צילום: AP)

תנועת החגורה הירוקה הפכה לתנועה החובקת מדינות רבות באפריקה. במהלך פעילותה, נעצרה פעמים רבות ע"י המשטרה, בשליחות הממשלה, אך לחצים בינ"ל ומקומיים הביאו לשחרורה בכל פעם. בשנת 2002, וואנגארי נבחרה לבסוף לפרלמנט ומונתה כסגנית השר לסביבה ומשאבי טבע. היא כיהנה בתפקיד זה עד שנת 2005.

בשנת 2004 זכתה בפרס נובל לשלום בשל תרומתה לפיתוח בר-קיימא, דמוקרטיה ושלום. בכך, היא הייתה לאישה האפריקנית הראשונה, והפעילה הסביבתית הראשונה, שזכתה בפרס נובל. בעת הזכייה בפרס נובל לשלום קראה וואנאגרי לבצע שינוי מחשבתי, כדי שהאנושות תפסיק להוות איום למערכת שמאפשרת את קיומה. היא טענה כי התעשייה ומוסדות עולמיים חייבים להכיר בכך שהבטחת צדק כלכלי, שוויון ושלמות אקולוגית חשובים יותר מהשגת הכנסות נוספות בכל מחיר.

חומרים מסוכנים מתחת לשכונה

השלישית היא לויס גיבס (Lois Gibbs) אשר התגוררה בשכונת Love Canal במדינת ניו יורק. ב-1976, גיבס נחשפה לדו"ח ממנו למדה כי מתחת לשכונה שבה היא מתגוררת, קבורים כ-20,000 טונות של כימיקלים וחומרים מסוכנים, שהם למעשה המקור לבעיות הבריאות הרבות מהן סבלו בני משפחתה, חבריה ושכניה. בין היתר בנה אושפז עם דלקת ריאות, והיא גילתה כי בית הספר שבו למד ממוקם מעל למטמנה בה נקברו על ידי תאגיד ליצור כימיקלים חומרים רעילים ומסוכנים מאוד.

לאור זאת, גיבס ושכניה התארגנו ונאבקו לסגירת בית הספר עד השלמת טיהור השכונה. במאבקם הם נתקלו כמובן בהתנגדות חזיתית מצד התעשייה ומצד הממשלה. יחד עם זאת, בעקבות מאבקם המוצלח, הוציא הנשיא קרטר ב-1980, צו המורה לפנות (במימון המדינה) את 900 המשפחות המתגוררות בשכונה ולטהר את הקרקע מהזיהום.

זו הייתה יריית הפתיחה של החקיקה האמריקנית בנושא, שמטרתה היתה לעגן את נושא טיהור הקרקעות המזוהמות ברחבי ארה"ב. בשנת 1981, גיבס הקימה את המרכז לבריאות, סביבה וצדק המעניק עד היום מידע, משאבים, סיוע טכני והכשרה לקבוצות קהילתיות ברחבי ארה"ב.

הארגון מבקש לחזק התארגנויות מקומיות על מנת למנוע משכונות רבות את החוויה הקשה הכרוכה בחשיפה לחומרים מסוכנים. גיבס מכהנת כמנהלת הארגון עד היום, וזכתה בפרסי הוקרה רבים על פעילותה. סיפור מאבקה של אישה צעירה, חסרת הכשרה סביבתית, שיצאה למאבק כנגד כל הסיכויים כדי לגרום לנטילת אחריות על פעולות מזהמות של התעשייה שפגעו בבריאות ובחיי תושבים, הפך לסמל הצלחה למאבקים של קהילות בתחום הצדק הסביבתי בארה"ב. דבריה של גיבס נחרטו בלוח ההיסטוריה הסביבתית ולפיהם: "אנשים ממוצעים והקהילה הממוצעת יכולים לשנות את העולם. אפשר לעשות זאת רק בהתבסס על היגיון בריא, נחישות, התמדה וסבלנות".

ד"ר ציפי איסר איציק(צילום: אופיר אייב)

אלה היו שלוש נשים פורצות דרך במאבק הסביבתי ברמה העולמית. לסיפורן של שלוש הגיבורות הסביבתיות הללו, פורצות הדרך בתחום הסביבתי, מתווסף גם המימד הפמינסטי. קרסון הייתה בין הנשים הראשונות שנשכרו לעבודה על ידי הממשל האמריקני במשרה מלאה ובתפקיד מקצועי, כביולוגית מים צעירה. וואנגארי הייתה האישה הראשונה במרכז ומזרח אפריקה שקיבלה תואר דוקטור ובהמשך פרופסור וראש מחלקה באוניברסיטה וכן שזכתה בפרס נובל לשלום מאזור זה. גיבס הייתה האישה הראשונה בארה"ב שהובילה מאבק קהילתי על הזכות לסביבה בריאה.

הישגיהן של נשים אלה הינם הישגים סביבתיים מובהקים, והם רשומים כאבני דרך בהיסטוריה של התנועה הסביבתית העולמית. יחד עם זאת, העובדה שגיבורות הסיפור ההיסטורי המתואר הן נשים, אינה מקרית. ראוי כי סיפורן יסופר, ויעורר השראה להמשך סלילתה של הדרך אותה הן פרצו, דרך המבטאת ומסמלת קידום ערכים של פמינזם וסביבה.

עו"ד ד"ר ציפי איסר איציק, ראש מחלקת סביבה קלינטק ואנרגיה נקיה, ליפא מאיר ושות'