על הבושה וההסתרה: שקר המשפחה הנורמטיבית
סיפור "חטא העגל" בפרשת השבוע מלמד אותנו כי עם נורמטיבי הוא עם אימפולסיבי, שיחליף את אלוהים ברגע של התקף חרדה. הפחדות, עונשים, וגם ניסים מרובים - לא משיגים צייתנות ואינם כלי להקניית נאמנות דתית. ולרגל ימי הקורונה - בית מדרש מיוחד - החל מיום א'
נעים להכיר: משפחה נורמטיבית
"תספרי עד 10". כך אמרתי לעצמי ברגע ששמעתי שגם הפעם מדובר במשפחה נורמטיבית. "תספרי עד 10 - והסיפורים יתחילו לצוץ". סיפורים על התפרצויות זעם שנבלמו והושתקו, על האקסית שברחה בגלל חוסר השליטה שלו, על הרגע בו הוא כמעט... ועל הפעם בה הוא חצה את הגבול רק במעט.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שוב אנו מגלות שמשפחה נורמטיבית מצייתת לחוקי הפורמט. משפחה שמחניקה את סיפורי האלימות, בה האישה ו/או הילדות והילדים לומדים לחיות חיים כפולים, להשתיק את הפחד, לזקוף את הגב ליד דלת היציאה ולהתנהג כפי שצריך. לא פעם אני שואלת את עצמי מה היינו לומדות על העולם לו היה בנמצא גלאי סודות משפחתיים. כמו גלאי מתכות קטן, שהיה מצפצף בכל פעם שהוא נתקל באישה, איש, ילדה או ילד, הנוצרים סוד משפחתי כבד מנשוא.
אני לא מדברת על שקרים שניתנים לנשיאה. אני מדברת על מכשיר שיגלה רק סודות שמפרקים את הגוף והנשמה. סודות שהם פצצות מתקתקות בלבבות הנושאים אותם. האם יש לנו מושג מה אחוז האוכלוסייה שהיה גורם למכשיר לצפצף צפצופים עזים?
תתחילו את בדיקת הביטחון מעצמכן, אחר כך תעברו לחברות הקרובות. האם המכשיר שולח אותות אזהרה?
יש כמובן משפחות רבות בלי סודות איומים, אבל ההסתרה כל כך גדולה שאין לנו מושג אם מבחינה סטטיסטית המשפחות בלי הסודות האפלים הן "הנורמה". פשוט אין לנו מושג. ואין לנו מושג כיוון שאנחנו, כקהילה, לא רוצות שיהיה לנו מושג.
ההגינות מחייבת להודות שהקביעה הנשלפת בתום אירועי פח"ע ביתיים. ''משפחה נורמטיבית" מתארת משפחה שמעמידה פנים בהצלחה, משפחה שנענית לדרישה הקהילתית להחרשת האלימות במגירות עמוקות ואפלות.
עם נורמטיבי
פרשת "כי תשא" מתארת את החטא הנורא הראשון שלנו כעם, "חטא העגל". מדהימה המידיות, כמעט נונשלנטיות, בה מתארגן החטא הזה: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". הבייביסיטר הלאומי מתעכב קלות בביקורו השמימי, והעם ממהר להחליף אותו ואת האלהים שלו במטפל חדש, בעגל.
הביצוע נמהר לא פחות מההחלטה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כנראה שעם נורמטיבי הוא עם אימפולסיבי, עם שמחליף את המנהיג ואת אלוהים כשהוא בהתקף חרדה.
שני דברים חשובים (לפחות) יש ללמוד מחטא העגל: האחד, גם ניסים גדולים ומרשימים אינם כלי יעיל להקניית נאמנות דתית. הדבר השני שיש ללמוד מחטא העגל - ומהחטאים שיבואו אחריו - שהפחדות ועונשים לא משיגים צייתנות. "אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". כך מגדיר עצמו אלהים במעמד הר סיני, אבל ההפחדות לא מרגשות את העם שבוחר לעזוב "אל קנא" לטובת עגל זהב.
נשוב למשפחה הנורמטיבית
אם נבקש ללמוד לעניין הביטחון הביתי מחטא העגל, נבין שהבטחות וגם הפחדות אינן יעילות מבחינה חינוכית. לכן עלינו להמשיך ולחפש את הדרך האמיתית להבראת הבתים ולהפיכת המשפחה הנורמטיבית למשפחה מוגנת. קישוטי הבל שנקשור לשמה של המשפחה ההגונה וגם הפחדת העבריינים לא יושיעונו.
המפתח נמצא בידיו של מלך לא נורמטיבי
המשנה במסכת סנהדרין (י', ב') מציינת שמות של 3 מלכים שאין להם חלק לעולם הבא: "ירבעם, אחאב, ומנשה". התלמוד (סנהדרין ק"ב, ב'), מספר על חכם בבלי שלימד משנה זו והבטיח לתלמידיו ללמדם למחרת על מלכים אלו. "למחר נפתח בחברים שלנו", כך הציג רב אשי את השיעור שילמד.
הלך רב אשי לביתו ובמהלך הלילה נגלה אליו מנשה. מלך נטול עולם הבא, והעביר לו שיעור חינוך: "חברים שלך ושל אבא שלך, כך אתה קורא לנו?!", נזף מנשה ברב אשי, ומיד תקף אותו בשאלה הלכתית: "מהיכן צריך לבצוע את הלחם לברכת 'המוציא'?".
רב אשי נאלץ להודות שאינו יודע את התשובה ומנשה - שלובש באגדה זו דמות של רב מלומד - ממשיך בנזיפתו: "אתה לא יודע מהיכן צריך לבצוע את הלחם, ואתה קורא לי 'חבר שלך'?!".
לברך על הקשה של הלחם
רב אשי בולע את העלבון, נכנס לחוויה הלמדנית ומבקש ממנשה: "למד אותי הלכה זו ומחר אדרוש אותה בבית המדרש משמך". מנשה משיב: "מהקרום של הלחם". בעברית ובכמה שפות נוספות, מכונה הקצה של הלחם "נשיקה". שזו דרך יפה לתאר את נקודת הפגישה והפרידה מהמאכל היסודי של תרבותנו.
"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", מעניש אלהים את אדם. ואנחנו מודים על הזכות לנגוס במנת החיים שהושגה בזיעה, ומנשקות אותה בפתיחה ובסיום. אני אוהבת את הבחירה לברך על הלחם דווקא באזור הקרום הקשה ולא לבחור לברכה את התוך הרך. לפעמים אנו לומדות להבין את החיים ואפילו להעריך אותם דווקא מתוך היתקלות בחלקים הקשים. הברכה והנשיקה נמצאות ב"קשה" של הלחם.
עבריין נורמטיבי
לקראת סיום החלום רב אשי לא מתאפק ושואל: "כיוון שאתה תלמיד חכם רציני, איך זה שעבדת עבודה זרה?". את התשובה של מנשה אני רוצה לכתוב בכל כיתה, לתלות בבתי משפט ובבתי סוהר, ובעיקר, אני כותבת אותה על לוח לבי:
"אם היית שם (באותו הזמן, באותו הדור), היית אוחז בשולי גלימתך ורץ אחרי".
שיעור בצניעות
מנשה מלמד את רב אשי צניעות, ומבהיר לו שאין לו במה להתהדר. כולנו תוצר של הסביבה התרבותית בה גדלנו וחונכנו. אם רב אשי היה חי בתקופה בה עבודה זרה הייתה פופולרית, גם הוא היה עובד עבודה זרה.
רב אשי מפנים ולמחרת שב לבית המדרש, והפעם הוא קורא לשלושת המלכים הסוררים "רבותינו" שכן שתי תורות חשובות הוא למד ממנשה: הברכה נמצאת ב"קשה" של הלחם, והאדם הוא תבנית נוף מולדתו.
לשנות את הנוף
ממנשה אני לומדת שאם אנחנו רוצות לחולל שינוי של ממש בתחום האלימות הביתית, הדבר הנחוץ ביותר הוא לשנות את נוף מולדתנו; אלימות מייצרת אלימות וחמלה מייצרת חמלה. יש חשש אמיתי שמי שחי כל חייו תחת אלימות ייאחז בשולי גלימתו וירוץ אל הפתרון האלים ברגע של מצוקה. בדברים אלה אני לא מבקשת להפחית באחריות העבריין אלא להפחית את המקרים.
הדרך לצמצום אלימות עתידית היא בהפחתת אלימות בהווה. והדרך להפחתת אלימות בהווה מחייבת איתור של מוקדי האלימות, חשיפתם לאור השמש, והתבוננות כנה, אמיצה ופשוטה במה שבאמת קורה בבתים. לא הפחדות וגם לא מקסמי שווא של "משפחות נורמטיביות". האמת והאור הם הצעדים ההכרחיים והראשונים למיגור האלימות החבויה בבתים.
לא אמות כי אחיה ואספר metoo
תנועת metoo יודעת בדיוק את הדבר הזה, והיא גם יודעת שהאחריות על החשיפה לאור השמש מוטלת על כתפי הנשים והגברים שזכו באפשרות לשאת ברמה את קולם. מי שזכתה בפרנסה בטוחה ובמעמד חברתי יציב, יכולה לשאת באחריות של חשיפת הסודות הקהילתיים והמשפחתיים. אי אפשר לצפות מנשים המדוכאות דיכוי כפול ומשולש לעשות את העבודה הזו.
אנו, הנשים הפריווילגיות שנעשה לנו נס וזכינו לצאת מאפלה לאורה - אחראיות לדבר את המבוכה והסודות של הקהילה. אנחנו צריכות להעיד על מה שנעשה לנו מאחורי דלתות סגורות של משרדים מפוארים ובמשפחות נורמטיביות.
האחריות לאחוות אחיות ואחים, הנכונות לקלף את קליפות ההסתרה והשקר הפרטיות, לשתף ולחשוף סיפורים אישיים לאור השמש. ההסכמה לשמוע סיפורים אישיים של אחרות, לומר בלב שלם: "מאמינה לך" ולשלם על כך את המחיר. כל אלה הם שכר הדירה שאנו משלמות על הזכות לשרוד ולהתקיים בכבוד בעולם הזה. לא נמות כי נחיה ונספר סיפורי metoo. שרדנו ואף צלחה דרכנו, באורח פלא המתעללים הלא הצליחו לשרוף לנו את הנשמה ולכן אנחנו צריכות להסתכן ולשלם מחיר.
מתוך ה"'קשה" של החיים שלנו, נספר metoo ונתפלל שהחשיפה שלנו תסייע למנוע את הרצח הבא.
בצפייה ל- metoo של הגברים
בלי להקל בחומרת המעשים של האנשים האלימים, עלינו לזכור שהגברים המכים והרוצחים גם הם תבנית נוף מולדתם. על הגברים להתמודד עם חינוך נוקשה ובלתי מתפשר שגרעינו: "אינני בוכה אף פעם, גיבור אני לא בכיין", עם דמות החייל והלוחם, עם דמות הגבר העשוי ללא חת.
המהפכה של מיגור האלימות הביתית זקוקה לגברים אמיצים שיעזו לבכות, לבטא תסכול וכאב וללמוד לבקש עזרה וגם הגנה וחסות. מיגור האלימות הביתית זקוק לגברים אמיצים שיגידו metoo , שיחשפו את סיפורי הדיכוי שבתביעה להיות 'לא בכיין' ויסרבו להמשיך לשאת בשתיקה ולשלם את מחיר המיתוס. לא נמות כי יחד נחיה ויחד נספר את הפגיעות ואת המחירים.
ובבית המדרש של הטוקבקים – בית מדרש מיוחד לחברות וחברים שבבידוד
לרגל ימי הקורונה הקמנו במרכז בלאושטיין של ההיברו יוניון קולג' ובבית הקפה "תמול שלשום", בית מדרש ששמו: "משמעות בימי קורונה" והוא מיועד ליושבות וליושבים בבידוד (וגם מי שלא מבודדת מוזמנת להצטרף).
בית המדרש יתקיים בימי ראשון ושלישי בשעות 8.15-9.15 בבוקר. ההצטרפות ללא התחייבות וללא תשלום. תורה לשמה.
הסופר דוד ארליך ואני נקרא בבית המדרש טקסטים קצרים מהספרות העברית וממקורות היהדות העוסקים בסוגיות של משמעות החיים, ונתבונן כולנו יחד על השאלות שמזמנים הימים הלא פשוטים האלה.
אם אתם בבידוד (וגם אם לא) אתן מוזמנות להיכנס מהמחשב או הטלפון לקישור שלהלן, להתקין את התוכנה (עניין של שניות ספורות) ולהיות אתנו ביום ראשון הקרוב בשעה 8.15 בבוקר.
אם אתם לא בבידוד אפשר גם להגיע לבית המדרש ולקפה של בוקר ב"תמול שלשום" (עם מחשב או טלפון נייד). דוד ארליך ואני נשמח ללמוד אתכן תורה ולחשוב על "משמעות בימי קורונה".
שבת שלום ולהתראות ביום א' הקרוב בבוקר.
