בסין רואים את הסוף, אצלכם זה רק התחיל
כחודשיים וחצי אחרי פרוץ מגפת הקורונה, המשק הסיני חוזר לשגרה. האם מה שהצליח במדינה קומוניסטית יעבוד גם בישראל? יש סיבה לאופטימיות
יותר מחודשיים חלפו מאז התפרצה מגפת הקורונה בעיר וואהן שבמחוז חוביי בסין, ועל רקע ניצחונן המסתמן של מדינות אסיה במלחמתן בנגיף, הדאגה מגיעה בימים אלה מהמערב. במידה מסוימת זה היה צפוי: מלכתחילה סברו מומחים שסין היא בעלת סיכוי גבוה להתמודדות עם משברים מעין אלה, בניגוד למדינות המערב, שאינן ערוכות לכך – לא מהבחינה האופרטיבית ולא מהבחינה המנטלית.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
זוהי מלחמה אמיתית וקיומית על חיינו ובעיקר על הכלכלה שלנו, אבל החדשות הטובות הן שנגיף הקורונה אינו בלתי מנוצח. במדינות אסיה ירד קצב ההדבקה באופן משמעותי לרמה שבמסגרתה ניתן להתחיל לחזור לחיי שגרה. לכן, התגברות על המגפה אינה שאלה של "האם" אלא של "מתי". אלא שאם בסין חזרנו לשגרה כמעט מלאה תוך כחודשיים, הצפי במדינות המערב הוא למספר רב של חודשים.
השוואה הולמת לעניין הזמנים יכולה להיות בין סין לבין ישראל. סין היא מדינה קומוניסטית בעלת שליטה כמעט אבסולוטית במתרחש בתוכה, וכמובן בעלת עתודות כלכליות עצומות. מנגד, ישראל היא מדינה דמוקרטית שקשה יותר לשלוט בנעשה בה, ובעלת משאבים כלכליים מוגבלים. לפיכך, יישום החלטות ממשלתיות חשובות בישראל עלול לקחת זמן רב הרבה יותר מאשר במדינות בעלות אופי דיקטטורי. ובמשבר דוגמת מגפת הקורונה, פקטור הזמן הוא קריטי.
אז איך יכולה ישראל לחפות על הפער שנגרם "באשמת" הדמוקרטיה? התשובה היא שהמפתח תלוי בתושבים. אם אזרחי ישראל ייקחו אחריות ויישמעו להוראות המחמירות על בידוד, הגבלת התקהלויות והיגיינה – סיומו של המשבר יגיע בקרוב.
הסיבה העיקרית לבלימת התפשטות המגפה באסיה נעוצה בפעולות האקטיביות שביצעו התושבים עצמם – ללא קשר להנחיות השלטונות - על מנת לבודד את הווירוס ואת האפשרות להדביק ולהידבק. דוגמה מצוינת היא המסכה האישית: היא אמנם בעלת סיכויי הגנה לא גבוהים, ולכן לא נכללה בהנחיות, אבל עצם החבישה שלה חיזק את האלמנט הפסיכולוגי של מגננה תמידית. כלומר, מי שחובש מסכה יחשוב פעמיים לפני כל פעולה אחרת שיבצע, לא ימהר לגעת בחפצים, יימנע מלחבק אדם אחר ויקפיד יותר על שטיפת ידיים.
בימים אלו מושפע העולם כולו מהחלטות ממשלתיות מרחיקות לכת שפוגעות באורח אנוש בכלכלת העולם. חרף האופטימיות שעלתה לעיל, לצערנו ההחלטות הללו ימשיכו ויחריפו לפחות בתקופה הקרובה.
האם המלחמה בנגיף הקורונה באמת מחייבת את השבתת המשק ואת מערכת החינוך? כאן בסין, פרט לעסקים ותעשיות החירום, הכול נסגר. מסעדות, קניונים, משרדי חברות, בנקים ומערכת החינוך. כלל המשק הושבת למשך חודשיים וכאמור רק לפני כשבוע חזר בהדרגה לפעילות.
מי שילם את רוב המחיר? עסקים קטנים ועצמאים הם אלה שנפגעו באורח הקשה ביותר. בין החברות הגדולות שנפגעו נמצאות בעיקר אלה שהיו נתונות בחובות וקשיים פיננסיים טרם משבר הקורונה.
הצעדים שנוקטת ישראל בדרכה לסגר - רך יותר או פחות - מחייבים הסתגלות, סבלנות וסובלנות. כשהחנויות הפיזיות סגורות, עסקי האונליין והמשלוחים תופסים תאוצה. ואם יש מאפיין ישראלי שיכול להוות ייתרון משמעותי, הרי הוא היצירתיות. המשבר אמנם יפגע ברבים, אך סיומו יביא לפריחה מחודשת, כזו שתלמד אותנו שיעור חדש על כלכלה במאה ה-21, ובכך היא תחזק אותנו ותחבר בינינו.
- עמרי ברמן חי עם משפחתו בסין ועובד עבור הממשל המקומי בעיר צ'נגדו בתחום ההשקעות הבינלאומיות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
