בין בנימין נתניהו לאינדירה גנדי
את מצב החירום שעליו הכריזה ראשת ממשלת הודו הפופוליסטית ב-1975 היא ניצלה לדילול הדמוקרטיה, תהליך שמורגש במדינה עד היום. ומה אצלנו?
ב-26 ביוני 1975 הכריזה ראש ממשלת הודו דאז, אינדירה גנדי, על מצב חירום ברחבי הדמוקרטיה הגדולה בעולם. ההכרזה הגיעה בתגובה למה שהיא כינתה "הקונספירציה הרחבה והעמוקה נגדה", שכללה בין השאר הרשעה שלה בשוחד בחירות, התקוממות מאואיסטית של איכרים מהצפון ומחאת סטודנטים מתרחבת. בשנים שקדמו להכרזה הפכה גנדי פחות ופחות דמוקרטית ויותר ויותר פופוליסטית; היא הרחיקה את מתנגדיה במפלגה ובממשלה תוך שהיא נשענת על קומץ מקורבים ואומרי-הן, ועל בנה הנהנתן וחדל האישים, סנג'יי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
עם הכרזת שלטון החירום פעלה גנדי במהירות: הבחירות בוטלו, בית המשפט העליון פוזר, אלפים ממתנגדיה הוכנסו למעצר מנהלי והוכרזה צנזורה על העיתונות. היא החלה בסדרת "רפורמות" שהחוק לא התיר לה לעשות קודם לכן, ובראשן הריסת שכונות עוני ויישוב מחדש של דייריהן רחוק ממרכז הערים, ומסע של עיקור המוני לצמצום הילודה: מיליוני גברים ברחבי הודו, רובם ככולם עניים ומוחלשים, אולצו לעבור ניתוחי עיקור תחת הסיסמה "תכנון המשפחה".
גנדי, לשעבר שרת התקשורת, ידעה היטב כיצד לשלוט במדיה, שכללה אז ערוץ טלוויזיה ורדיו ממשלתי אחד. כתבים זרים שלא שיתפו פעולה גורשו מהמדינה, ורוב העיתונים הפגינו צנזורה עצמית מרשימה. לא השתוללה אז הקורונה, אבל גנדי השתמשה בדימויים של מיגור חולי ומגיפה בהופעותיה מול קהלים גדולים (ומאורגנים על ידי מנגנון המפלגה המסועף), ששודרו באמצעי התקשורת.
סוף שלטון החירום הגיע בתחילת 1977, כאשר גנדי הודיעה במפתיע על ביטול הצעדים הדרסטיים וכינון בחירות חדשות שבהן הפסידה, להפתעתה. הפתעה נוספת אירעה כשנתיים מאוחר יותר, כאשר גנדי, המובסת לכאורה, חזרה כעוף החול לנצח בבחירות ולראשות הממשלה, שם כיהנה עד שנרצחה על ידי שומרי ראשה (זה כבר סיפור לפעם אחרת).
ומה למדנו מכל זה? מובן שההשוואה עם מצבנו כאן והיום אינה שלמה. גנדי פעלה במקום אחר, בזמן אחר, ובהקשר אחר מבנימין נתניהו. הדמוקרטיה ההודית, על אף קשייה וכשליה, לא הייתה שחוקה מעשרות שנים של כיבוש של עם ילידי אחר (אף שאפשר וצריך לדבר על קשמיר). וחשוב מכל כרגע, לגנדי לא הייתה מגיפה עולמית אמיתית להתמודד איתה, ולנתניהו יש.
ולכן, בימים שמנהיגנו מנצל כמעט מדי ערב את המשבר בבריאות הציבור באופן ציני כדי לשלוט בסדר היום התקשורתי והפוליטי, כששר המשפטים מוציא באישון ליל צו לביטול פעילות בתי המשפט, כשבבת אחת יש לממשלה יד חופשית להשתמש ב"תרופה המרה" של אמצעים דיגיטליים למניעת טרור נגד אזרחיה – בימים כאלה עלינו להתבונן נכוחה בהווה ובעבר ולשאול את עצמנו: איך מתבטלת דמוקרטיה בימינו אנו? איך נראה שלטון חירום במאה ה-21? ומה נעשה בחסותו?
אחת התוצאות ארוכות הטווח של שלטון החירום של אינדירה גנדי בהודו היא הלגיטימציה שהוא נתן למתנגדיה מימין, לאומנים הינדואים פרוטו-פשיסטים, שנציגיהם, ובראשם ראש הממשלה נרדנרה מודי, שולטים היום במדינה. בהודו נוהגים לומר שמה שעשתה גנדי באמצעות משטר החירום, עושה מודי בכלל בלי להכריז על שינוי שלטוני, באופן "דמוקרטי".
ואצלנו? האם נדע לזהות את הרגע שבו הדמוקרטיה תיגמר? האם הרגע כבר עבר? האם נזהה אוטוקרטיה בת זמננו כשנפגוש בה? ואולי הרגע שאנחנו חרדים ממנו הוא לא רגע אלא תהליך זוחל? איך נדע? ואם נדע, איך נתנגד?
- ד"ר איילת בן-ישי היא ראשת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, המתמחה בספרות הודית באנגלית וחוקרת את המורשת התרבותית של שלטון החירום של אינדירה גנדי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
