נגיף הקורונה: "האדם שולח יד לתוך הטבע - וחוטף"
"הווירוסים הם לא חדשים. מה שחדש הוא העובדה שאנחנו נחשפים אליהם", אומרים חוקרים ישראלים על התפשטות הקורונה, שהגיע מבעלי חיים. והעתיד אינו ורוד: "אנחנו לא בסיבוב האחרון, זה הולך ונהיה יותר קיצוני. בני אדם צריכים למצוא את מקומם היותר צנוע בתור בעלי הבית"
אבולה, נגיף המרבורג, הזיקה, סארס, שפעת חזירים ועכשיו גם נגיף הקוביד-19, המוכר בשם נגיף הקורונה. הקשר בין כל המחלות הללו הוא שהמקור שלהם הוא זואולוגי, כלומר - בעלי חיים. במרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) מעריכים כי המקור של שלוש מתוך ארבע מחלות מדבקות בבני אדם, בהן גם מחלות חדשות ולא מוכרות, הוא בעלי החיים.
ב"גרדיאן" הבריטי הקדישו לנושא כתבה מפורטת, שכותרתה "קצה הקרחון: האם ההרס שלנו את הטבע הגורם לקוביד-19?" בין היתר, צוטטה בכתבה קייט ג'ונס, יו"ר תחום האקולוגיה והמגוון הביולוגי ב- UCLA, שתיארה את המגיפות שמקורן בבעלי חיים "בעלייה ואיום משמעותי לבריאות העולמית, לביטחון ולכלכלה". ב-2008 פרסמה ג'ונס מאמר בכתב העת היוקרתי nature שבו הצליחה לזהות יחד עם קבוצת חוקרים נוספים שמקורן של כ-60% מבין 335 מחלות שהתפרצו בין השנים 1960 ל-2004 היה בעלי חיים.
החיה והתעלומה: זו מפיצת הקורונה?
אבל לא מדובר באשמתם של בעלי החיים. בני האדם הורסים את בתי הגידול הטבעיים של בעלי החיים, באים במגע עם בעלי חיים שמעולם לא נחשפו לבני אדם, צדים חיות בר ומגדלים בעלי חיים בתנאים תברואתיים לקויים ומוכרים אותם בשווקים. כיום, מדענים ברחבי העולם חוקרים כיצד צמצום בתי הגידול הטבעיים מעלים את הסיכון לגלישה של מחלות מבעלי חיים לבני אדם. למעשה, בני האדם יצרו את התנאים המושלמים להתפרצות של מגיפות גלובליות, ובתוך מבול המידע על אודות השפעת מגיפת הקוביד-19 על המדינה שלנו ועל העולם, שווה לעצור רגע ולשאול: למה זה קרה ומה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את המגיפה הבאה?
בישראל אין מומחים רבים בתחום של אקולוגיה סביבתית, שבקיאים גם בתפוצת מגיפות. מומחי בריאות בארץ לא תמיד יתייחסו למערכת האקולוגית ולהשפעה ההרסנית שלנו על הטבע, שיוצרת תנאים אידיאליים להתפרצות הבאה. תוכלו לקרוא רבות על המרוץ למציאת חיסון, דרכי התמודדות עם הנגיף באמצעות הסגר ובדיקות, אבל לא תמיד תקראו על ההקשר האקולוגי של המגיפה.
ד"ר מאיה ויינברג, רופאה וטרינרית ודוקטורנטית בבית הספר לביולוגיה באוניברסיטת תל אביב שחוקרת עטלפים, היא חוקרת שמבינה כיצד הטבע, חיות הבר ובני האדם משפיעים זה על זה. "הווירוסים הם לא חדשים. מה שחדש הוא העובדה שאנחנו נחשפים אליהם", אומרת ד"ר ויינברג. "הבעיה הגדולה מסתכמת בעובדה שבני האדם, אני ושכמותי, מתרבים מעבר לכושר הנשיאה של כדור הארץ. זה אומר שאנחנו כל הזמן צריכים לפלוש, לנגוס ולהיכנס לשטחי היערות והג'ונגלים. אנחנו צריכים אדמה לחקלאות ומגורים, ויוצרים מקבצים אנושיים מאוד מאוד צפופים. ברגע שווירוס - דבר מאוד מדבק מטבעו - מגיע למקבץ כזה, זה כמו אש בשדה קוצים. זו לא אשמת אף אחד. המציאות היא שבגלל המספרים הגדולים שלנו אנחנו נחשפים למקומות שלא היינו צריכים להיחשף אליהם ומשלמים את המחיר".
בארגון הבריאות העולמי מסבירים כי נגיף האבולה, לדוגמה, זלג לבני האדם במגע עם דם, איברים פנימיים, הפרשות או נוזלי גוף אחרים של בעלי חיים נגועים דוגמת עטלפי פירות, שימפנזות, גורילות, אנטילופות ואפילו דורבנים ביערות הגשם. "בהמון מההתפרצויות מאשימים את העטלפים. אבל כמות המחלות שמקורן מעטלפים זניחה יחסית. עטלפים נמצאים פה 60 מיליון שנה על כדור הארץ. יש להם יכולת חיסונית שהשתפשפה עם השנים. במוקדי התפרצות של אבולה לכדו עטלפים ובבדיקות שערכו עליהם גילו שיש להם נוגדנים נגד הווירוסים האלה", אמרה ד"ר ויינברג.
לגבי הקורונה, אומרת ד"ר ויינברג: "ההתפרצות הזו לא מפתיעה אותי. הגודל שלה חדש לי ולכולנו. אבל בחוכמת הבדיעבד כל התנאים היו מוכנים לזה. כל המקומות שבהם הווירוסים התגלו אלינו היו מקומות שבהם האדם שלח את היד עמוק לתוך הטבע. כך זה נכנס אלינו וזה מאוד מדבק. מה שהלך והתעצם זה הגלובליות. מה שהיום בסין יגיע מחר לצד השני של כדור הארץ. זה בלתי נמנע. אלא אם נפיק לקחים. צריך רק אחד שיחטוף את זה וזה מכפיל את עצמו עם כל מגע".
"ישנו מצב חדש של מפגש עם חיות בר. חיות הבר האלה - לא חשוב איזו חיה - מצאו מנגנונים מתוחכמים לחיות עם הרבה נגיפים מבלי לחלות בצורה קשה במיוחד, כמו עטלפים וחיות אחרות", מסבירה פרופסור מיכל ליניאל, מהמחלקה לכימיה ביולוגית באוניברסיטה העברית, העוסקת בגנטיקה ואבולוציה של אורגניזמים. "המפגש הזה עם בני אדם - לא מפגש דרך גדר, אלא מפגש פיזי בנגיעה, אכילה, טיפול, שימור, איסוף וציד - מפר את האיזון".
פרופ' ליניאל הוסיפה: "כל יצור חי עם אוסף הווירוסים שלו באיזשהו שיווי משקל. בכל פעם שניפגש עם וירוס חדש, שלא התפזר בעולם קודם, המערכת החיסונית הלומדת שלנו צריכה ללמוד מחדש משהו שלא הכירה קודם. אנחנו חיים עם השפעת מאות שנים. היא הגיעה לאיזשהו שיווי משקל. יש חיסון ויש חיסון טבעי. לפעמים יש שנה קשה יותר ויש פחות. אבל היום יש לנו חשיפה חדשה. לכן העולם נמצא תחת התקפה דרמטית. לאו דווקא בגלל אחוז התמותה, אלא אחוז התחלואה".
היא התייחסה להפקת לקחים ממחלות קודמות: "אחרי הסארס השלטונות בסין נתנו הנחיה שלא לאכול חיות בר, אבל איש לא אכף את זה. שוק חיות הבר רק הלך והתפתח. אנחנו לא בסיבוב האחרון. אני לא נביאה, אבל זה הולך ונהיה יותר קיצוני. מה יקרה בעוד 10 שנים? צריכה להיות חשיבה אחרת על צריכה, נסיעות, התחממות כדור הארץ, משאבים. אנחנו כבני אדם צריכים למצוא את מקומם היותר צנוע בתור בעלי הבית".
בכתבה בניו יורק טיימס, שכותרתה "האקולוגיה של המגיפה", מסבירים כי מחלות הן סוגיה סביבתית, וכי מדענים מנסים להבין כיצד השינויים הגיאוגרפיים שגורמים בני האדם מובילים להתפרצות. פרופ' לניאל מסבירה כי מה שקורה עכשיו הוא רק הקדמה לעתיד. "וירוסים חדשים יגיעו אלינו ונדרש מאיתנו לעשות חשיבה מחודשת, ברמה העולמית, על הדומיננטיות של האדם על הטבע. ישראל היא דוגמה קיצונית למדינה שנחשפת להכל. היא מדינה עצמאית מבחינת תעבורה ויש מיליוני אנשים שטסים. בארה"ב יש אנשים שאין להם דרכון. לכן המצב מאתגר את ישראל הרבה יותר ממדינות אחרות".
"זה מדהים כמה אנחנו מנותקים, וכמה הנושא הסביבתי נדחק בכל הסיפור הזה", אומר פרופ' ירון זיו, אקולוג וחבר סגל בכיר במחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון, "כשהסביבה היא בעצם המעטפת של הכל. בסין רואים את זה בצורה בולטת. האדם משמיד בתי גידול, הורס שטחים נרחבים וגורם לירידה בתפוצת חיות הבר. אלה ששורדים חיים קרוב לבני אדם. כאשר יש מגע כזה בין האדם לבעלי חיים הדבר מעלה את האפשרות למעבר פתוגנים. צריך לזכור שנגיפים וחיידקים שמשפיעים על האדם נמצאים באופן טבעי באוכלוסיית בעלי חיים. נגיף כזה, כמו קורונה, יכול להיות 'מאוחסן' בשיווי משקל באופן טבעי אצל עטלפים במשוך מאות ואלפי שנים. מתי מתחילה הבעיה? כשהריחוק בין האזורים הטבעיים למעונות האדם נשבר. ואז הכל עניין של הסתברות. הקוביד-19 היה יכול להתפרץ גם לפני חמש שנים או בעוד עשר שנים. ברגע שנוצר הקשר בין האדם כל היתר הוא היסטוריה".
פרופ' זיו הוא חבר ועד בחברה לזואולוגיה, חבר ועד באגודה לאקולוגיה ומדעי הסביבה וחבר בוועדה לתוכנית האדם והביוספרה (MAB) של אונסק"ו. "היבט נוסף של התפרצות המגיפה הוא משבר האקלים. העלייה בטמפרטורות, אירועי קיצון ושינוי במערכות האקלים על פני כדור הארץ. אחד מתסמיני המשבר הוא העלייה בכמות ותפוצת המזיקים והפתוגנים. הגיע הזמן שממשלות וגופים בינלאומיים והאנשים עצמם יבינו כמה הסביבה המשתנה שלנו, שהאדם פוגע בה, פוגע בנו. זה חוזר אלינו כבומרנג ובגדול".
אז מה ניתן לעשות כדי למנוע את ההתפרצות הבאה. לד"ר ויינברג יש כמה תובנות, על כולן שמעתם אבל אף אחד לא יישם: "יש לעצור את המסחר בחיות בר, אם כי בהרבה מקומות בכדור הארץ מדובר בעניין תרבותי. צריך חקיקה. צריך להפסיק את הרס היערות והג'ונגלים. לא רק בגלל החמצן והפגיעה במגוון הביולוגי. זה כבר מותרות. אלא כדי שלא לחשוף את עצמנו לווירוסים שצריכים להיות בסרקולציה של חיות הבר ולא בני האדם".
ד"ר ויינברג אמרה עוד: "אנחנו מחזיקים המוני חיות בצפיפות בלתי נסבלת לצורכי מאכל. זו תאונה שמחכה לקרות וכבר קרתה בעבר. זה לא קל לומר, אבל צריך להפסיק לצרוך ככל האפשר חלבון מהחי. כנראה שלא תהיה ברירה אלא להגיע לשם. אין פה רעים וטובים. אנחנו גלובליים וצריכים לחשוב יחד. כאנושות אנחנו צריכים לעמוד כחזית אחידה. עכשיו זה עניין של חיים ומוות. העולם בהתמוטטות כלכלית. אני צובטת את עצמי ולא מאמינה כמה מהר זה קרה, וכמה לא היינו ערוכים לזה. לא תהיה לעולם ברירה אלא להקשיב".
לפנייה לכתב/ת 
