שאלות לבידוד לסבתא וסבא
מורכבות הבידוד מתעצמת בתקופות חיים מאוחרות. שווה לנצל את התקופה הזו לתרגול החוסן הנפשי ולשאול את עצמנו שאלות כדי לצמוח
בתוך כל ההמולה, הגרפים העולים, החשש ממחסור במכונות הנשמה והבידודים, בואו נעצור ונתבונן לרגע קצר על האתגר הרגשי של "קבוצת הסיכון" המבוגרת; אלו שעד לפני רגע טיילו בארץ ובעולם, למדו, התנדבו, עבדו, שמרו על הנכדים ועזרו לילדים. ופתאום, הם "החלשים", מורחקים מכל פעילות בציבור ומי שמגיע לבקרם, ייכנס בפתח הדלת עם סל של חששות ורגשות אשם.
ובבית שלהם, יחסית שקט - אין רעש ילדים שצריך לנהל, יש מעט מאוד קולות של "צריך" ו"חייבים לעשות", הזמן בידם ואחריותם הבלעדית למלאו. אך מילוי הזמן הוא לא האתגר האמיתי, כי בעידן המסכים תמיד יש למה להתחבר. עצם הבחירה של מה אני רוצה לעשות עם הזמן, המניעים לבחירה והמשמעות שיש בעשייה, הם האתגר האמיתי. הבחירה מפגישה אותי עם עצמי, עם מה שיש לי בתוכי ומחוצה לי, עם מה שאין לי, עם הדברים שאני אוהב בעצמי ובסביבתי ועם אלו שפחות.
וכשרוצים לצאת מהתעסקות בעצמנו ומשוחחים עם חברים או משפחה, פותחים פייסבוק, חדשות או וואטסאפ, נתקלים בהרבה קורונה, אי ודאות, לחץ או בדיחות ציניות שלא יודעים אם לבכות או לצחוק מהן. ויתרה מכך, בשקט הזה, כל מיחוש גוף, כל כאב קטן מתעצם, כי אולי אני חולה? בכל מקרה, הבידוד הזה לא משאיר "לאן לברוח" מעצמנו, בכל מקום פוגשים שוב את עצמנו - חייבים להתמודד עם מה שיש - לטוב ולרע.
המצב הזה, שם אותנו במין מבחן - כמה נצליח לשמור על הרוגע הפנימי? האם נצליח להתבונן על כל המראות שהבידוד שם מול עינינו ולא נתפרק? אולי האתגר הוא לא לחשוש מהתפרקות - להרשות לעצמנו לאבד את האופטימיות והרוגע ולדעת שבבוא הזמן נמצא אותם שוב?
ועד כאן, האתגר הרגשי שתואר נכון ככל הנראה לרובנו, ללא הבדל גיל, מין או סטטוס.
מורכבות הבידוד מתעצמת בתקופות חיים מאוחרות מכיוון שבאופן טבעי, גם ללא משבר הקורונה, המציאות מכתיבה לנו יותר ויותר "בידודים" עם העלייה בגיל; כי אנחנו זקוקים לשלווה ושקט, כי הילדים רחוקים והחברים לא בהכרח פנויים, כי אנחנו עייפים או חלשים, או כי אבדנו אנשים שקרובים לנו. בנוסף, עם העלייה בגיל, יש יותר ויותר מצבים של אי ודאות, חוסר שליטה, סיכון. הבידוד הכפוי הזה, באופן מודע יותר או פחות, הוא גם מראה לפחד הגדול ביותר שלנו; זקנה הכוללת גם אי שליטה ובדידות.
גם השינויים הפיזיולוגיים המגיעים עם העלייה בגיל וגם המערכת החיסונית שעליה מבוססת ככל הנראה ההחלמה מהקורונה, משופעים ממצב הרוח שלנו, מתחושת השלווה או הלחץ ויותר מהכל מתחושת הבדידות או השייכות שאנו חווים.
אם כך הדבר, שווה "לנצל" את הבידוד הזה עבור התבוננות על התהליכים הרגשיים שאנו חווים, ל"תרגול" החוסן הנפשי שלנו, על ידי שאלת שאלות ולמידה על עצמנו שתאפשר לנו לצמוח מהמשבר הזה או מאלו שיבואו אחריו.
שאלות שחשוב לשאול:
איך זה עבורי, להיות רוב הזמן בבית?
האם הלבד או הבידוד הם בהכרח "בדידות" מבחינתי?
מה קורה לי במפגש שקט עם עצמי?
האם בחוויות של אי ודאות וסכנה, אני מרשה לעצמי לחוש בפחד בלי להיבהל מכך?
האם ברור לי שלצמוח מהקושי לא אומר להיות חזק, או להתגבר עליו, אלא פשוט לחוות אותו ולדעת שזה יעבור?
האם אני מרשה לעצמי לבקש עזרה מהשכנים ולא רק ממשפחתי?
איזו משמעות אני מוצא בעיסוקי כיום?
איזה רווח אני יכול להיות להפיק מתקופת המשבר הזאת?
האתגר הרגשי של קבוצת הסיכון המבוגרת, בימים אלו, היא למצוא בתוכה את הכוחות לחיזוק עצמה. נראה שכוחות אלו עשויים לנבוע מהיכולת שלנו לחבק את מה שיש בנו, לקבל ברוֹך, בשלווה ובהבנה את עצמנו גם ברגעים של חולשה, כשל וכאב, ולהשלים עם הבלתי מושלם שבתוכנו או במציאות שמסביבנו. בברכת בידוד קל ונעים.
לפנייה לכתב/ת 
