"הצורך הדמוקרטי לא מעניין את נתניהו"
בטור מיוחד ל"ידיעות אחרונות", יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן תוקף: "ההיסטריה מהחלפת יו"ר הכנסת מוכיחה כמה היא נחוצה"
כמו כל אזרח ישראלי גם אני מלא הערצה והערכה לצוותים הרפואיים שלנו, מן הטובים בעולם, שעושים לילות כימים על מנת להציל חיי אדם ולהתמודד עם הווירוס הקטלני. האם אפשר להגיד אותו הדבר על מקבלי ההחלטות? התשובה שלי היא: בהחלט לא.
הקרקס שאנו עדים לו מדי ערב מבית היוצר של ראש הממשלה נתניהו ושר הבריאות ליצמן הוא מעליב, מגוחך ובעיקר מגביר את אי הוודאות אצל כל אחת ואחד מאזרחי ישראל. אנו נמצאים במצב אבסורדי שבו במשך שנה מכהנת ממשלת מעבר, ללא קבינט מדיני ביטחוני מתפקד, ועם כנסת משותקת שלא מסוגלת לפקח על עבודת הממשלה.
מבחינת נתניהו זה המצב האידיאלי. הצורך החיוני של כל מדינה דמוקרטית לקיומם של איזונים ובלמים לא מעניין אותו. ההיסטריה והחשש נוכח האפשרות שיו"ר הכנסת יוחלף, האיומים והבריונות המילולית ששמענו מפיו, כאשר הוא מתנה כל התקדמות להקמת ממשלת אחדות באי-החלפת היו"ר, רק מוכיחים עד כמה החלפה כזאת היא חיונית.
מדינת ישראל הפקידה את סוגיית הבריאות של כולנו בידי שר סקטוריאלי שאינו רופא ואינו מנהל. ראש הממשלה נתניהו חי בצילו של כתב אישום, אינטרסים פוליטיים, הפחדה רבתי, גניבת זמן מסך יקר וסקרים פוליטיים, תוך שהוא מכשיר את הקרקע לבחירות רביעיות.
ואני שואל: איפה תוכנית התמיכה המפורטת לעסקים קטנים? איפה ראשי בנק ישראל, בהקשר של המערכת הפיננסית ומתן אשראי? איך ובאילו תנאים מתחילים להחזיר את המשק, או לפחות את חלקו, לפעילות סדירה גם תחת איום הקורונה? התחזיות כרגע מדברות על כמיליון מובטלים, צמיחה של 0% וגירעון שמגיע כבר לכ-50 מיליארד שקלים.
במילים אחרות: סכנה אמיתית למיתון עמוק וחסר תקדים שיחזיר את הכלכלה הישראלית למציאות של שנות ה-70. ענפי התיירות, המלונאות, התעופה, העסקים הקטנים - כולל 13 אלף מסעדות - ועוד סקטורים אחרים לא יחזרו להיות מה שהיו. תוסיפו לזה את הפגיעה הקשה בחסכונות הציבור (קרנות הפנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות, שערכן ירד בעשרות אחוזים). ללא תוכנית מסודרת לשיקום הכלכלה, במקביל להתמודדות טובה יותר עם נגיף הקורונה - ביום שנכריז ניצחון על הנגיף נכריז גם על מותם של עסקים רבים בישראל.
לכן, השאלה המתבקשת היא מהי העלות של רשת הביטחון שהממשלה צריכה להעניק לציבור ולמשק הישראלי. אוסטריה, מדינה בסדר גודל שלנו, הקימה קרן סיוע בסך 38 מיליארד יורו, כ-150 מיליארד שקלים. מהיכן לוקחים 150 מיליארד? האם המקור הוא במלווה חובה כמו שעשינו בעבר, או אולי בהגדלת הגירעון? ואיך זה ישפיע על יחס החוב-־תוצר ועל המעמד הכלכלי של ישראל בשווקים הבינלאומיים? שאלות לא פשוטות בכלל, המחייבות קונצנזוס לאומי רחב ונחישות של מקבלי ההחלטות.
הצעדים הנדרשים באופן מיידי, בין היתר, הם:
1. הודעת ממשלה שכל מקבלי שכר מינימלי של עד 6,000 שקלים יקבלו החזר מלא על החודשים שבהם לא יעבדו.
2. ביטול ארנונה, תשלומי מע"מ ומס הכנסה (ביטול — ולא דחייה) לענפים שנפגעו במיוחד, או לעסקים שהפסיקו לפעול בהוראת הממשלה. לא הגיוני שמסעדות, מועדוני כושר, מספרות או סלוני יופי שבהוראת ממשלה לא מייצרים הכנסות ימשיכו לשלם מיסים למדינה.
אלה רק חלק מהצעדים של התוכנית הכלכלית שעליה אני שוקד בימים אלו, ואותה אני מקווה לפרסם בקרוב. אולם הצעדים הללו אינם אפשריים ללא דוגמה אישית של מקבלי ההחלטות, כמו קיצוץ בשכר הבכירים, במספר משרדי הממשלה ובמספר השרים. חובה לשים את האגו בצד ולהקים מיד ממשלת אחדות למלחמה בקורונה ולהצלת המשק. בעבר הצלחנו לא פעם להתגבר על משברים על אף חילוקי הדעות הפוליטיים. אין סיבה שלא נעשה זאת שוב, בשילוב ידיים ובאחריות לאומית.
לפנייה לכתב/ת 
