"אנחנו כמו כל בית אחר אבל לבד"
אימהות יחידניות נעזרות ביום-יום במשפחה, חברים ובייביסיטר, ופתאום הן מוצאות את עצמן לבד עם הילדים. איך מסתדרים ומה עושים עם החשש לפרנסה? "משתדלות לשמור על אופטימיות"
רופאה ואם חד הורית במסר לישראל:
"בשגרה, אני נעזרת מעט בהורים שלי. אחת לשבועיים הם מוציאים את הבן שלי מהגן. אני עובדת במשרה מלאה ובתקופה הזו יצאתי לחל"ת, כדי לטפל בו וגם כי אני עוברת דירה בימים האלו", משתפת שני אברהם מפתח תקווה, אמא לאביעד בן השש. "המשפחה מציעה עזרה אבל אני מסרבת. ההורים שלי באוכלוסיית סיכון ואני גם לא נעזרת בחברות".
איך מתווכים לאביעד את המצב?
"סבא וסבתא שלו מאוד מעורבים בשגרה, גם אם הוא לא רואה אותם המון. סיפרתי לו שיש מחלה מדבקת ושאנחנו צריכים להיזהר. הוא רואה טיפה חדשות, במינון. אני משתדלת להיות גמישה. הוא לא הולך לישון בשעות הרגילות, קם קצת יותר מאוחר, יקיצה הטבעית שטובה לשנינו. חושבים ביחד משימות שאנחנו רוצים לעשות ביחד: הרבה יצירתיות, עשינו גואש, אנחנו לא יוצאים, אז מקפידים על התעמלות בבית. הוא אורז איתי קופסאות וקרטונים, לומד לזרוק דברים, למיין. אני משתדלת לפתח את הלבד שלו, וגם זמן מסך. בעיקר לשמור על אופטימיות".
אברהם משתפת שהחלק הכי קשה הוא הנתק מהחברים אבל היא משתדלת שכל יום אביעד ידבר עם חבר בשיחת וידאו. "כיחידנית, כל ההחלטות בידי", היא אומרת. "לפעמים זה לטובה דווקא. מצד שני, הוא איתי בכל מקום, בטח בימים כשאין עזרה אבל אין ברירה".
לדבריה, החשש הגדול הוא כלכלי: "מי שיש לה בן זוג אז יש עוד מישהו להשען עליו, עוד משכורת, ולא מדובר בפינוקים אלא על צרכים בסיסיים כמו אוכל ושכר דירה".
יש לך זמן לעצמך בימים האלו?
"אחרי שהוא הולך לישון, המון זמן לעצמי. לראות סדרה, לשתות קפה, ללמוד משהו חדש, לקרוא ספר, מאמר. מנסה לעשות מהלימון לימונדה. בשגרה הרגילה כמה זמן יש לנו יחד? אולי שעה ביום ועכשיו אנחנו 24 יחד, מעריכה את הזמן".
"רק היא ואני"
מירב פסי, אמא לליאור בת שנה ושלושה חודשים מרמלה משתפת: "עד לפני הקורונה ליאור הייתה במעון, הייתה לנו שגרה, סבתא וסבא באים המון, כמעט כל יום. הם עזרה משמעותית והיא קשורה אליהם ועכשיו זה היא ואני".
איך נערכת לתקופה?
"בחודשים האחרונים אני נמצאת בין עבודות אז אני בבית. אני מקפידה על טקס בוקר - להתלבש ולצאת מהפיג'מה. אני לא רוצה שתרגיש משהו לא בסדר. מנסה לשמור על סדר כמעט כמו בגן: ארוחת בוקר, פעילות ושינה ולאחריה עוד פעילות. קניתי המון חומרי יצירה ומשחקים חדשים, כדי שיהיה לה מעניין, שמות מוזיקה ומשתוללות ביחד, המון ידיים וחיבוקים".
עוד היא מוסיפה: "לפני שהתחיל הסגר עשיתי קנייה גדולה במיוחד שמספיקה לי לחודשיים. אם חסר דברים בסיסיים ההורים שלי קונים לי, שמים על המדרכה ליד הבית ונפנפנו אחד לשני מרחוק, כשאנחנו עם מסיכה וכפפות. אם יחסר, מקסימום אלך איתה למכולת השכונתית. סימסתי לשכנה שאם היא הולכת לבית מרקחת שתגיד לי".
איך מסתדרים עם הדברים הקטנים?
"זה לא פשוט. אני איתה משש בבוקר, כשהיא קמה ועד שהיא הולכת לישון, שלוש ארוחות ביום, ניקיונות, כביסות, כמו כל בית אחר, אבל לבד. אם אני צריכה ללכת לסופר או לקנות תרופה, בשגרה הרגילה הייתי מקפיצה את אמא שלי או נעזרת בחברה, עכשיו אי אפשר.
"כשאין בן זוג, אז מצד אחד אין עם מי לריב, זה לא קל להיות 24/7 ביחד ומצד שני, אין מי שיחלוק איתך, אפילו בדברים קטנים כמו להיכנס להתקלח. זה לימד אותי שיעור ענק בסבלנות. כשהיא ישנה בצהריים אני מנסה לעשות סדר, יושבת בערב במרפסת עם כוס קפה ומתנתקת קצת".
מה למדת בתקופה הזו?
"כדי להתגבר על הגעגועים להורים שלי אנחנו מדברות בזום. לקח לה זמן לשתף פעולה ובכל זאת למדתי בתקופה הזו שאנחנו מוקפות באהבה ועזרה, שיהיה מי שישמור על הבת שלי תמיד. אני מודה על המתנה הזו, שנכנסה לחיי, חיכיתי לה הרבה זמן ועכשיו יש לנו הזדמנות להיות ביחד כל הזמן".
"קשה אבל לא מרגישה לבד"
"אני עובדת משרה מלאה, גרה עם ההורים בדופלקס: מצד אחד פרטיות ומצד שני עזרה", מספרת יאנה ארוב, גם היא מפתח תקווה, אמא לאיימי בת שמונה וחצי. "בתקופה הזו עברתי לעבוד משרה חלקית, שלוש פעמים בשבוע וכשאני לא בבית, היא למעלה בעיסוקים שלה וכשצריך, יורדת לאכול.
"אם הייתי גרה לבד, היה לי מאוד קשה, כי אי אפשר להיפגש עם סבתא סבא. אחותי למשל לא מגיעה אליהם, אבל מדברים בטלפון . בדיעבד זה מזל גדול, אחרת אין לי מושג איך הייתי מסתדרת. אי אפשר להיעזר בחברה או בבייביסיטר".
שתפי על השגרה בצל הקורונה.
"במהלך היום, איימי מעבירה את הבוקר בשיעורים, קצת למידה מרחוק, יצירה, קוראות יחד, מתרגלות אוצר מילים באנגלית, חשפון ושפה. היא אפילו התחילה ללמוד רוסית מיוזמתה, אופות ביחד ובהתאם למגבלות, יוצאות לאוורור.
"לשמחתי, המורה שלה לריקוד שולחת סרטונים, הן לומדות צעדים ושולחות לה בחזרה. היא רוצה ללכת לחברה או להזמין, אז מתקשרת אליהן, מתכתבות בווטסאפ ומשחקות במשחק חברתי דרך אפליקציה".
מה הכי קשה כיחידנית בתקופה הזו?
"אני לא מתרגשת מההגדרה של יחידנית, לא יכולתי לבקש יותר מזה. איימי מדהימה, רגישה ויש לה לב ענק. יש לי בן זוג בשנים האחרונות, אבל אני המפרנסת היחידה: יש משכנתא, צהרון, ביטוחי רכב, חוגים, חינוך, הכל עליי. ההורים עוזרים קצת, אל זה קשה.
"אני לא מרגישה לבד. המשפחה תומכת, אוזן קשבת, חברות וכמובן בן הזוג שלי. העבודה שלו קרובה והוא מגיע המון. אני מאמינה שצריך לשמור על אופטימיות".
לפנייה לכתב/ת 
