היום שבו רונאלדו ופורטוגל גמרו לי את האמונה
רגע לפני הסנסציה, בתוספת הזמן, נבחרת ישראל סיפקה את הרגע הסמלי התורן, שגם הפעם היה טעון במשמעות מייאשת: שרשרת טעויות שבסופה תמיד יש אוהד כחול-לבן עם ראש בקיר. יואב טובול ראה באצטדיון ר"ג, בלי משקפת, את ה-3:3 מול פורטוגל
אתה רוצה לבוא ולהגיד, "הייתי שם כשזה קרה". אתה רוצה לחשוב שיום אחד תוכל לספר לבן שלך על היום ההוא ההיסטורי שבו ראית במו עיניך את הנבחרת מעפילה, לא משנה לאן. הבעיה עם נבחרת ישראל היא שבכל קמפיין יש נקודה בזמן שלגביה רבים יכולים להגיד "הייתי שם כשזה קרה" - וזה תמיד הרגע שבו שוב התברר שהאופטימיות הייתה מופרכת וכל התקוות התבדו.
בכל קמפיין יש משחק אחד סמלי יותר מהאחרים. הסמליות הזו בדרך כלל מזדקקת לרגע אחד קצר, משמעותי ומייאש. הוא יהיה מורכב מאיש אחד לפחות שחולם, עוד אחד לפחות שלא נמצא במקום בו אמור להיות, ואחר כך תתחיל שרשרת טעויות הגנתיות שמסתיימת, והחלק הזה נכון במאה אחוז מהפעמים, בנגיחה. של אוהד. לתוך הקיר.
המשחק בין ישראל לפורטוגל באצטדיון רמת גן ב-22 במרץ 2013, במסגרת קמפיין מוקדמות מונדיאל ברזיל 2014, היה כולו תסריט מוקפד של בניית מתח, עד לשיא של אופוריה רגעית (אבל ממש רגעית). משם, כרגיל, התחילה ההידרדרות עד לסיום שובר הלב. השבוע לפני שבע שנים.
האבזם של שרן ייני, או: קלע לו בול בפוני
זה היה המשחק הראשון והאחרון עד היום של הנבחרת שהלכתי אליו לבד לגמרי, בלי ההרכב המשפחתי הקבוע - אבא, אח וגיס. לא יודע למה הם ויתרו, כאילו שחסרות סיבות. היו שם קרוב ל-40 אלף צופים, אבל אני לא הכרתי אף אחד סביבי ביציע, או במקרה של האצטדיון הנורא ההוא (לא להאמין שהוא עדיין פעיל) אולי נכון יותר לומר "המצפה". באתי בלי משקפת, אבל עדיין ראיתי יותר מדי. מה עשינו רע, מה.
הפעם, הלך הרוח לקראת המשחק היה כזה: אנחנו באים קטנים, משתדלים לא להתבייש בזה ונוקטים בכל טקטיקת דויד מול גוליית שיש בספר. ואת הספר, כידוע לכל גוי, אנחנו כתבנו. זה כלל את אלי גוטמן על הקווים, רמי גרשון כמגן שמאלי, שעה בלתי סבירה לשריקת הפתיחה (יום שישי בשתיים בצהריים, כלומר 12 שעון פורטוגל, עניין שהכעיס מאוד את האורחים), מזג אוויר אביך ומגעיל, ולסיום, החלטה לא להשקות את הדשא כדי לטשטש את יתרון המהירות והכישרון של הפורטוגלים.
ואם כל זה לא מספיק, שרן ייני בהופעת הבכורה שלו בהרכב הנבחרת קיבל מהמאמן תפקיד מיוחד במערך. משהו שנתפר למידותיו. אם פרנץ בקנבאואר שיכלל לכדי אומנות את עמדת הליברו ופפ גווארדיולה הביא לעולם את ה-9 המזויף בגופו של לאו מסי, גוטמן המציא לכבוד המשחק הזה עם ייני את ה"רק-לא-רונאלדו", כולל אבזם נסתר מיוחד שחיבר את הכלבויניק לתחתוניו של הכוכב.
הביקור של רונאלדו, או: פתאום הוא לא אוהב להצטלם
יותר מחמש שנים לפני שהגיע לכאן לאו מסי עם נבחרת ארגנטינה למשחק הראווה מול אורוגוואי, הבאזז סביב הביקור של כריסטיאנו רונאלדו ונבחרת פורטוגל בארץ במהלך חודש מרץ 2014 היה עצום. רונאלדו היה אז בשיאו - אז מה אם זה נכון כמעט לגבי כל נקודת זמן בקריירה שלו - והגעה ארצה של סופרסטאר בסדר הגודל הזה עוררה את כל מיצי הכותרות. צוותי תקשורת מיוחדים נשלחו לארוב לו בשדה התעופה, במלון ובכל מטר רבוע שביניהם, מחכים שהכוכב יראה להם משהו, כל דבר, לא משנה מה.
את התמונות המובחרות מהביקור שלו תוכלו למצוא כאן.
אז חיכו. כמו מסי בביקור שלו, שהיה אש על הדשא בבלומפילד אבל נפט בכל מה שמסביב, עם קלוז-אפ אחד של פרצוף תשעה באב מהחלון של האוטובוס - גם כריסטיאנו לא ממש שיתף פעולה עם החגיגה וכל מה שהוא איפשר זה צילום משבעה וחצי קילומטר של טיול שלו על החוף לצד שני עסקנים. אחר כך הוא התלונן שנעלב כשהקהל באצטדיון קרא בשמו של מסי בכל פעם שהוא נגע בכדור. המלך אמר: אסור להקניט.
שלוש נגיחות: שתיים לאותו השער ואחת בקיר
שתי דקות אחרי שהמשחק התחיל, כשראיתי באופק את ברונו אלבש נוגח פנימה אחרי כדור קרן את הראשון של פורטוגל, לא ידעתי למה לקוות: שנחטוף בראש, עוד איזה שניים שלושה לפני המחצית כמו נגד דנמרק וככה נוכל להפסיק לקוות, או להמשיך לחלום על מהפך. האלים מצאו גם הפעם את הדרך הכי יצירתית לשחק בי.
זה התחיל כשתומר חמד ועדן בן בסט התחזו לצמד חלוצים אימתני. חמד כבש את השוויון בבעיטה בסיבוב, אחרי שבן בסט פתח רגליים והשאיר לו את הכדור; בן בסט השלים מהפך בוולה אדיר לחיבורים אחרי שחמד בישל לו עם העקב; בנקודת הזמן הזו החלה חצי שעה שבה אני ורבים אחרים עברנו תהליכי האצה של התפתחות האולקוס, עד ש-20 דקות לסיום, אותו גרשון, המגן השמאלי רמי גרשון, עלה מעל כולם ונגח בדיוק כמו אלבש ולאותו השער, את ה-1:3. אפשר לנשום: 20 דקות לסיום, יתרון 1:3 על פורטוגל בבית. את זה כבר לא יקחו מאיתנו. פחחחחח. חחחחח. חח.
היתרון הכפול החזיק דקה וחצי לפני שהאבזם של ייני בגד בו. רונאלדו השתחרר, הזכיר לקישור האחורי שלנו מי הוא ומי הם ובישל להלדר פוסטיגה שער מצמק. מאותו רגע נבנה לחץ פורטוגלי, עד הדקה ה-93 והרגע המכונן התורן: כדור סתמי שהלך לאיבוד בחצי המגרש של הנבחרת הוגבה לרחבה.
השוער דודו אוואט יצא בדילוג קליל של בעל בית לטיול באחו אבל נאחז באוויר בלבד ("לא ראיתי שיש שם מישהו", הוא יסביר בהמשך. הגיוני),
הכדור פגע במשקוף אבל עדיין לא נכנס, טל בן חיים הבלם כבר עמד להרחיק בכל הכוח, אבל יובל שפונגין, בהשתטחות הירואית, הקדים אותו ברגע האחרון ודירדל את הכדור לתוך הרגל של פאביו קונטראו, שאפילו לא ידע שהוא כבש. 3:3. יאללה, הביתה. הסתובבתי לחפש קיר מאחוריי ולא מצאתי את שביקשה נפשי.
אנחנו לטורניר גדול כבר לא נעלה בימי חיי. תגידו את זה יחד איתי בקול רם, זה משחרר.
לפנייה לכתב/ת 
