אחרי הקורונה נגלה שהפכנו לשני עמים

יהודים מומחים בפיצולים. וככל שהמכנה המשותף הצר והדל שלנו ימשיך להתכרסם, לשם פנינו מועדות. איש לאוהליו ישראל. אין סכנה גדולה מזו

חן ארצי סרורפורסם: 24.03.20 , 12:02

מירי רגב אתמול בכנסת(צילום: ערוץ הכנסת )

ברוכים הבאים לאזור הדמדומים. המקום המתעתע שבו אף אחד מאיתנו לא בפוקוס, ונרקמת לה עלילה שמספרת מחדש את הסיפור המשותף שלנו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

בעוד הצוותים הרפואיים נאבקים בחזית באויב בלתי נראה, בעוד כולנו טרודים בפחדים גדולים כל כך כמו פרנסה, בריאות או בדידות, בכנסת ישראל מתרחשת אופרה אחרת. שם נלחמים בשוחות, בתכסיסים גלויים וסמויים, על מנת להרוויח עוד יום או יומיים של עליונות על פני היריב. הם סומכים עלינו שנישאר רדומים. שנמשיך לדאוג למחר — לסידור לילדים, לקניות להורים המבוגרים, לאיך להתארגן לחג מתוך בית שהפך למבצר. כל עוד אנחנו עסוקים, עייפים, מותשים, אפשר לשנות את כללי המשחק.

יולי אדלשטיין, שהיה סמל לממלכתיות ומועמד לנשיאות, נלחם על כיסאו באופן מביך, קטן. שר המשפטים בהווה, ומי ששואף להיות שר המשפטים לעתיד, קוראים להתעלם מבג"ץ. שרת התרבות מצהירה בתוך בית הנבחרים שכל מי שהצביע לרשימה המשותפת הוא תומך טרור. אמירה בלתי נתפסת. אבל לצלילים הצורמים הללו אין קהל. אף אחד לא יזרוק עגבניות על הבמה.

אחרי שלוש מערכות בחירות מתישות ממילא איבדנו קשב. הקורונה סגרה את הפינה הזו סופית. אין לנו ראש למילים ארוכות כמו דמוקרטיה כשאין לנו מושג מה יהיה בעוד שבוע, בעוד חודש. במקום שבשעה כזו, של צרה, נוכל להישען לרגע על הדבר הגדול הזה שנקרא "מדינה", ברור לנו היום באופן הכי ברור שיש שאנחנו לבד. איש לנפשו. לבריאותו, לפרנסתו, לעתידו.

וכשנקום מתוך הלילה הארוך והמתמשך הזה, לא ברור לאיזה עולם נקום. לאיזו חברה. כרגע, כל אחד ספון בביתו פיזית ומטאפורית. הבית הקטן, ד' אמות, הפך למהות הכל. אבל ביום שאחרי, כשנתבונן החוצה, נראה שאין לאן לשאת עיניים. שבחסות החשיכה שינו את הכללים, מוסדות איבדו ממשמעותם. בית משפט הוא המלצה, בית נבחרים הוא בית לנבחרים מסוימים בלבד.

אפשר לקוות לאחריות, להתפכחות. שלפתע השנאות הקטנות יאופסנו, הרצון לנצח יונח בצד. אבל זו תקווה קטנה מאוד. וכנראה שנידרש למאבק. ובשביל מאבק צריך תודעה. צריך תחושת דחיפות. כי אחרי שהסכנה תחלוף, ונשוב לחיינו, אנו עלולים לגלות שבזמן שניצחנו את הקורונה בנחישות וברגישות הפכנו לשני עמים. יהודים מומחים בפיצולים, תעיד ההיסטוריה. וככל שהמכנה המשותף הצר והדל שלנו ימשיך להתכרסם מכל עבר, לשם פנינו מועדות. איש לאוהליו ישראל. אין סכנה גדולה מזו.