אני פוחד ממלחמת אזרחים בישראל
השנאה התהומית בין המחנות גוברת. אדי הדלק באוויר, מחכים לניצוץ. הגורמים המרסנים מימי אלטלנה ויונה אברושמי כבר לא כאן. זה עלול לקרות
הטבעת הספינה אלטלנה על ידי צה"ל, יוני 1948(צילום: הנס פין, לע"מ)
בעודנו מתמודדים במקביל עם שני משברים חמורים - מגפת הקורונה והשיבוש המתמשך של מערכות הממשל בגלל המבוי הפוליטי הסתום - מאיים עלינו משבר נוסף הנובע מהתלכדות השניים הקודמים. הוא עלול לקרות מפני שהכעס והתסכול משני המשברים הראשונים מחריפים את חוסר האמון שרוחש יותר מחצי מהציבור לממשלה ולעומד בראשה, או מפני שההקצנה הפוליטית מחמירה את העוינות בין מחנה הימין-חרדים לבין מחנה המרכז-שמאל-ערבים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בהצטברותם ובהתלכדותם הופכים המטענים הרגשיים הללו למטעני נפץ חברתיים שעלולים להיות מתורגמים לשפת המעשה האלים. במקרה הפחות גרוע עלולה להתפתח אנרכיה, כלומר - התעלמות המונית מהנחיות הממשלה והפרות של הסדר הציבורי בקנה מידה גדול. במקרה הרע – תפרוץ מלחמת אזרחים.
לא צריך דמיון יצירתי במיוחד כדי לתאר את התרחיש. למעשה הוא כבר התחיל בהפגנות מחאה פוליטיות של המרכז-שמאל נגד התמרונים הפוליטיים של הליכוד ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו. כעבור זמן לא רב יצאו גם תומכי נתניהו לרחובות ויתעמתו עם מפגיני הגוש שחרט על דגלו "רק לא ביבי". במהלך העימותים נהיה עדים לאלימות מילולית ויריקות שיתפתחו לתגרות ידים. אם המשטרה לא תצליח להשתלט על התגרות הללו הן עלולות להסלים לכדי התכתשויות המוניות כולל שימוש בנשק קר וחם. מכאן קצרה הדרך למלחמת אזרחים.
למי שמפקפק באפשרות שתרחיש בלהות כזה יהפוך למציאות, אני מציע להיזכר בנסיבות שבהן נרצח פעיל "שלום עכשיו" בידי איש ימין קיצוני לפני 37 שנים: אמיל גרינצוויג ז"ל צעד בהפגנה של אנשי שמאל לעבר משרדי הממשלה בירושלים ב-10 בפברואר 1983. המפגינים דרשו מראש הממשלה מנחם בגין ליישם לאלתר ובמלואן את מסקנות ועדת כהן, שבדקה את אירועי מלחמת לבנון הראשונה ועסקה בשאלה אם יש ישראלים שנושאים באחריות עקיפה לטבח שביצעו הפלנגות במחנות הפליטים הפלסטיניים בבירות. דרישתם העיקרית הייתה שבגין יפטר את שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שהוועדה מצאה אותו אחראי לחלק ניכר מהליקויים שנתגלעו באותה מלחמה.
לצד הכביש שבו צעדו המפגינים התקבצו פעילי ימין רבים שהניפו דגלים ושלטים, קראו קריאות גנאי, הניפו אגרופים וירקו על המפגינים. בתוכם עמד ירושלמי צעיר, איש ימין קיצוני בשם יונה אברושמי. בכף ידו החזיק רימון רסס שקנה כמה ימים קודם לכן מפעיל ימין אחר, שרכש את הרימון מחייל בשירות פעיל.
אחרי רצח אמיל גרינצוויג, פברואר 1983(צילום: גיל גולדשטיין, לע"מ)
הרצח היכה בהלם את שני המחנות במדינה. בתחילה הטיחו האשמות אלה באלה, אך כשהבינו עד כמה מסוכן התקדים, נזהרו שלא להחריף את המשבר בדיבור ובמעשה. משני עברי המתרס הפוליטי ראו לאור ברק פיצוץ הרימון לאן מוביל המדרון החלקלק ונרתעו ברגע האחרון. אבל האירוע המחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבמסגרתה מתורגמים כעסים ותסכולים ל"אלימות קשה".
בהיסטוריה הצעירה של הציונות אין מחסור במקרים שבהם היינו על סף מלחמת אחים. החל ב"סזון" בתקופת המנדט שבמסגרתו הסגיר ארגון ההגנה אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים, המשך בירי על אלטלנה, דרך רצח רבין וכלה בהתנתקות.
בכולם הייתה אלימות, אפילו קטלנית, אך היא הוכלה מפני שבעת התרחשות האירועים נמצאו בפעולה גורמים מרסנים רבי עוצמה: היה קונצנזוס משני עברי המתרס הפוליטי בדבר הצורך להתפשר ולאחד כוחות כדי להדוף אויב חיצוני, מאיים ומוחשי שרוצה להשמידנו.
אבל כיום, אותם גורמים מרסנים נחלשו מאוד, והאויב החיצוני הוא נגיף מיקרוסקופי. בינתיים, במרכז-שמאל משוכנעים שסכנה אמיתית נשקפת לשלטון החוק ולדמוקרטיה מצד גוש הימין-חרדים, וממילא שני המחנות כבר התחפרו עמוק בעמדותיהם ובשנאתם לצד האחר.
תסכוליהם וכעסיהם הנובעים משני המשברים מחפשים מוצא. אדי הדלק כבר באוויר. אפשר עדיין להרחיק את הניצוץ. בנימין נתניהו – לתשומת ליבך.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
רון בן ישי
צילום: מיקי שוורץ
מומלצים
