הצעיר הישראלי שהסתכן כדי לעזור למבקש מקלט מאריתריאה

"אני בטוח שזה לא יצליח, אבל אולי בכל זאת", סאלח אמר, והבטיח לעדכן אותי בבוקר.

כל מה שתכננתי לגבי הנסיעה הזאת התבטל בשנייה. ברגע שסאלח אמר שהוא כבר באוסטריה וכמעט הצליח לברוח עד לצרפת, נפל לי הלב. לקח לי כמה שניות לעכל את זה. כעסתי שהוא שכח אותנו, שאנחנו באים במיוחד עד אליו. אבל תוך כדי, פתאום קלטתי שאני בעצם לא יודע כלום על המצב שלו. מה גם, שאם להודות על האמת, הסיכויים שהיינו מצליחים למצוא לו עבודה בהונגריה בלי אישורים הם אפסיים. אני לא מכיר שם אף אחד, ואם זה היה מצליח, זה היה רק בזכות המזל. הייתי צריך לסמוך עליו שהוא מקבל את ההחלטות הנכונות.

נכנסתי ונעלתי את הדלת אחריי, בדירה שלי תמיד אני משאיר את הדלת פתוחה, אבל אצלה זה אחרת. אנה שכבה במיטה וקראה ספר, את 'ילדת פלא' של רוי יקובסון הנורווגי, שמיכת הפיקה הכחולה כיסתה אותה רק עד הברכיים.

"דיברתי עם סאלח", אמרתי בפנים מיוזעות.

"איך הוא מרגיש?" היא הרימה בעניין את הראש מהספר..

"בסדר. את יודעת.... הוא מדבר על לנסוע לצרפת או לגרמניה. הוא בווינה עכשיו".

"וינה? באמת?" היא התרוממה מעט וסידרה את הכרית שיהיה לה נוח בגב.

"כן. אמר שהגיע לשם בשבוע שעבר. אפילו לא הבנתי כל כך איך הוא עבר את הגבול".

"אז מה עושים עם הנסיעה?"

"הוא אמר שווינה זה שעתיים וחצי באוטובוס מבודפשט, ככה שזאת לא בעיה. אם הוא יצליח לנסוע לצרפת, אז נראה איך אנחנו נגיע הכי מהר לשם."

"צרפת זה בצד השני של היבשת בכלל", היא חזרה לקרוא בספר.

לא יכולתי להעריך את המרחק בין המדינות, בטח שלא בנסיעה ברכב. נכנסתי לאינטרנט לבדוק. לפי גוגל מפות, המרחק בין בודפשט לווינה הוא מאתיים ארבעים ושלושה קילומטר, שעתיים וחצי נסיעה ברכב, זה באמת לא רציני.

לעומת זאת, המרחק מבודפשט לפריז עומד על 1,485 קילומטר. בדרך אתה חוצה את גרמניה, מגרד את שווייץ ועובר בעיר הצרפתית מץ. בראש התחילו לקפוץ כל מיני חישובים, כל החופשה הזאת היא בקושי חמישה ימים, זה שלושה ימים של נסיעות והוצאות על דלק וכבישי אגרה. איזה סיוט...

ישבתי מתוסכל מול המחשב, בעוד ארבעה ימים אנחנו טסים, ואין לנו מושג מה הולך להיות. שקעתי מול המסך ובדקתי מחירים של רכבות לעומת השכרת רכב.

"יש לי רעיון", אנה אמרה והתיישבה על המיטה ברגליים מקופלות.

"מה אתה אומר אם אנחנו ניקח אותו?"

"מה הכוונה?"

"נשכור רכב באוסטריה ונעביר אותו את הגבול לגרמניה..."

לקח לי כמה רגעים לתפוס את זה. זה נשמע כל כך פשוט ומדויק.

"תבדוק איזו עיר הכי קרובה לגבול. נשכור רכב וניקח אותו איתנו, ונחזור רק אנחנו".

קמתי מהכיסא של המחשב ונישקתי אותה, אני אוהב שהיא משתפת אותי במחשבות שהן מחוץ לחוק. התלהבתי כל כך מהרעיון הזה ולא הצלחתי להתאפק. שלחתי לסאלח הודעה שיש לי רעיון וביקשתי שידבר איתי בבוקר, איך שהוא מתעורר.

בדקנו באינטרנט, העיר הגדולה הכי קרובה לווינה היא מינכן. ארבע וחצי שעות נסיעה סך הכול, ארבעי מאות חמישים קילומטר, זה משחק ילדים.

רוצים לקרוא את "ניירות" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

נכנסתי לפורומים ולבלוגים של אתרי מטיילים, קראתי על ישראלים שעשו את הדרך הזאת ונשארו בחיים. זה נתן לי ביטחון, עשו את זה קודם, לפניי... במקביל, מיד הצטרפתי בפייסבוק לקבוצות של ישראלים שחיים בווינה ובמינכן, חשבתי שאולי שם אגלה משהו חדש.

שלוש דקות של אופוריה הסתיימו מהר מדי, כשאנה שאלה: "ומה יהיה אם יתפסו אותנו?"

שתקתי, זאת שאלה טובה. עשיתי פרצוף רציני, אבל עניתי בלי לחשוב: "אם יתפסו אותנו, נגיד שהוא טרמפיסט, שאספנו אותו בתחנת דלק בדרך".

"אם הם יסתכלו בפלאפון שלך, הם יראו את ההודעות והכול", היא ענתה בלי לחכות.

"אז ניסע בלי הפלאפון שלי. נביא רק את שלך, ואני אדבר איתו באינטרנט דרכך".

היא הסתכלה עליי והזיזה את הראש, כמו רוצה לסמן לי שהתשובה הזאת לא מספקת.

"חוץ מזה, איך יתפסו אותנו? אני נהג זהיר, נוסע על שמונים קמ"ש כל הדרך, ורק בנתיב הימני". הצלחתי, זה הצחיק אותה.

"אתה בטוח שאין ביקורת גבולות בין אוסטריה לגרמניה?"

"לא עשיתי את הדרך הזאת אף פעם, ככה שאני לא יכול להיות בטוח. אבל לפי מה שאני יודע, בתוך אירופה אין בעיה לעבור עם רכב בין המדינות", ניסיתי לא להיראות מפוחד מהמחשבה הזאת.

"לפי מה שכתוב בפורום הזה, אין שום ביקורת גבולות, רק שלט קטן שכתוב עליו "ברוכים הבאים", שגם אותו אפשר לפספס כשנוסעים במהירות של מאה ושלושים קמ"ש".

"אני פוחדת, שלא נסתבך פתאום", היא נכנסה מתחת לשמיכה.

"את אין לך מה לדאוג, בכל מקרה, אם תופסים אותנו או משהו, אני לוקח את זה עליי".

"איזה שטויות, אל תגיד את זה אפילו", הפאניקה שלה הצחיקה אותי.

"אם יתפסו אותי, מקסימום יזרקו אותי מגרמניה וזה ייגמר בתקרית דיפלומטית. אני אהיה במעצר כמה ימים, לא 'ביג דיל'. אולי נזכה בכתבה על השער האחורי בעיתון, לכי תדעי..."

זה הצחיק אותה, שמחתי. 

ניר סננס וסאלח אבו מוסא(צילום: באדיבות המצולם)

היא אמרה שהיא אוהבת אותי, אמרתי לה תודה. בערב הטיסה נפגשתי עם בן, חבר שהכרתי בתל אביב לפני כמה שנים. נפגשנו בבר ברחוב אלנבי. סיפרתי לו על סאלח ועל הנסיעה שלנו מחר, הוא שמח לשמוע שאנה ואני טסים ביחד. הוא הדליק ג'וינט ורצה לדעת עוד פרטים על הנסיעה, רצה לדעת מה בדיוק אנחנו הולכים לעשות.

סיפרתי לו.

"וואו אחי, זה משוגע לגמרי", הוא אמר בהתרגשות.

"רק מלספר לך את זה רועדות לי הרגליים", אמרתי, והוא חייך.

"אתה מתכוון לצלם את זה בווידיאו ,כן? את איך שאתם מעבירים אותו את הגבול", הוא שאל כמי שמצפה רק לתשובה אחת. לפני שעניתי הוא אמר: "יש לי מצלמה להשאיל לך, זה יכול להיות חזק".

התלהבתי מהרעיון הזה, לתעד את הפגישה שלנו ואת הנסיעה, רק לא ידעתי אם אצליח להתמודד עם זה מבחינה פרקטית. אני לא אוהב להצטלם, ומצלמות מייצרות עיוות מוסרי. חשבתי מה סאלח יגיד אם אציע לו את הרעיון הזה, לא הייתי בטוח שהוא יהיה בעניין.

"לא חשבתי על זה, האמת", אמרתי בהיסוס.

"אתה חייב לצלם שם, תאמין לי, קח איתך את המצלמה, תנסה, מה שתתפוס, תתפוס..." הוא עודד אותי להתגבר על החששות. אחרי ששילמנו על הבירות ויצאנו הוא שאל אם אני מסכים לבוא איתו אליו לדירה. הוא רוצה לתת לי את המצלמה וגם משהו קטן בשביל סאלח.

"חשבתי על זה בזמן שסיפרת, ואני רוצה לעזור לו גם", הוא אמר.

"לא, מה פתאום אחי, תודה רבה", הדפתי את המחווה.

"למה לא?"

"לא נעים לי. אתה לא מכיר אותו אפילו. באמת תודה, אחי".

"מה אכפת לך? הוא לא יודע ממי זה, הוא בטח לא יפגוש אותי לעולם..."

"כן, אחי, אבל אני יודע ממי זה, מה אני אגיד לו?" מצאתי את עצמי מתגונן.

"בסדר,. מה הבעיה שלך עם זה? אני לא נותן את זה לך. אתה רק השליח".

"שמע, לא נעים לי. לא סיפרתי לך על הנסיעה הזאת כדי לגרום לך לתת לו כסף..."

"ברור שלא, איזה שטויות אתה מדבר. זה בכלל לא קשור אליך", הוא ניסה לתת לי הרגשה טובה.

"לא יודע, אחי, אני לא בטוח שסאלח יסכים. יש לו עניין רציני עם כבוד עצמי וכסף".

"בחייאת, אתה נותן לו מעטפה, הבנאדם הזה זקוק עכשיו לכל יורו. זה הכול התנגדויות שלך, אחי...

מה אכפת לך? אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי..." ראיתי עליו שהוא מתכוון לכל מילה.

"תשמע, אין לי מה להגיד. מה שאתה רוצה, אחי, פשוט שלא יצטייר מצב כזה..."

"הכול טוב, אחי, שום מצב ושום ציור. בוא נתפוס כיוון לדירה שלי", הוא הכריע את השיחה, לא יכולתי להמשיך להתנגד.

כל הדרך לדירה שלו ניסיתי לשכנע את עצמי שאני רק השליח. ידעתי שהכסף הזה יעזור לסאלח, הצטערתי שלי אין מספיק כסף לתת לו בעצמי. פחדתי שהוא יכעס או ייעלב שאני מספר על זה לאנשים, שאני אוסף בשבילו תרומות.

לא ידעתי כמה כסף בן מתכנן לתת לי, חששתי שהוא יגזים.

חיכיתי לו למטה מתחת לבניין, אני מכיר את כל הכניסות ברחוב הזה, הגעתי לכאן הרבה עם משלוחים.

הוא ירד ונתן לי את המצלמה בשקית חומה ואמר שיש בפנים מעטפה. התחבקנו ונפרדנו.

בתחנת האוטובוס הכנסתי את היד לשקית ומשכתי את המעטפה, היא הייתה סגורה. הכנסתי אותה לתא הקטן בתיק הגב שלי וחיכיתי בקוצר רוח לספר את זה לאנה.

ארבעה חודשים מאז שאנחנו ביחד, ועדיין לא דיברנו בטלפון אפילו פעם אחת. אנחנו מתכתבים בהודעות, אבל עדיין לא יצא שהתקשרנו אחד לשנייה. בהתחלה לא שמנו לב לזה, אבל עכשיו זה הפך נושא לבדיחה בינינו. מי יישבר ראשון ויתקשר לשני, מתי זה יקרה ומה תהיה הסיבה.

האוטובוס הגיע לתחנה, עליתי ושלחתי לאנה הודעה שיש שינוי בתוכנית, ושאני בדרך אליה לדירה. טיפסתי בריצה בחדר המדרגות, היא הופתעה שחזרתי, לפי התכנון הייתי אמור לנסוע לדירה שלי ביפו.

סיפרתי לה כל מה שקרה עם בן ונתתי לה את המעטפה, ביקשתי ממנה לא לפתוח את זה עכשיו.

רציתי ולא רציתי לדעת כמה כסף יש שם, פחדתי שאם יש שם סכום גדול מדי, לא אצליח להירדם.

מחשבות התערבלו בראשי, והמתח לקראת הנסיעה התגבר. שמחתי שלפחות יהיה לסאלח קצת כסף בכיס בזמן הקרוב, ונשבעתי לעצמי שאספר לו בדיוק מה היה, ושזאת מתנה מחבר.

אנה עשתה לי מקום לידה במיטה, שכבנו מחובקים מתחת לשמיכת הפיקה. רציתי להישאר לישון איתה, אבל לא יכולתי. משכתי דקה, ועוד דקה, ועוד דקה עד שהייתי חייב לצאת.

אסור לי לפספס את האוטובוס האחרון, לואיס מחכה לי לצאת לסיבוב, ואני עוד צריך לסדר את המזוודה.

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן .

"ניירות", ניר סננס, הוצאה עצמית, 2019