איך מוגדר מחדש סולם הצרכים של מסלאו

בדיחה שרצה ברשתות החברתיות מאז שהתפרצה מגפת הקורונה מבטאת מגמה חברתית חדשה: "נוסע למשרד, ומקבל מבטים מבחורות בדרך של, "פששש מי זה החיוני הזה מי?!?".

בתקופה בה רבים מהעובדים העצמאיים איבדו את מקור הכנסתם בגלל השבתת המשק, ומאות אלפי אנשים פוטרו מעבודותיהם לנוכח הנחייה של המדינה להותיר בארגונים אחוזים ספורים של עובדים חיוניים בלבד, ולשלוח את שאר העובדים לחופשה ללא תשלום או על חשבון ימי חופש צבורים, נוצר מצב שבו רובנו, האזרחים, מוגדרים כ"לא חיוניים" בשעת חירום.

מהן המשמעויות החברתיות של המהלך הזה? הווירוס שמתפשט באוכלוסייה גורם לא רק לחרדה מבריאות: מלבד התחושה הקשה שנובעת מאובדן מקור הכנסה וביטחון תעסוקתי שחשים העובדים שפוטרו מעבודתם, גם אם בפיטורים זמניים, עולה תחושה קשה אחרת הנובעת מאובדן המשמעות.

אנשים עובדים לא רק לשם הפרנסה, אלא גם כי חלק מהותי בזהותם מתקשר לתחושה שהם חיוניים ובעלי ערך. במשוואה של הדאגה הקיומית לפרנסה ולתחושת חיוניות אל מול הדאגה לבריאות, הוכרע שהדאגה לבריאות קודמת, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אך חשוב להאיר את המשמעויות החברתיות והפסיכולוגיות העולות כתוצאה ממצב קיצוני זה.

קשיש(צילום: shuterstock)

מסלאו (Maslow, 1943) תיאר את סולם הצרכים האנושי כפירמידה המורכבת נדבך אחר נדבך, כך שככל שאדם מקבל מענה לצרכים בבסיס הפירמידה, ביכולתו להתקדם במעלה הפירמידה לצרכים הבאים. בתחתית הפירמידה נמצאים הצרכים הבסיסיים: צרכים פיזיולוגיים (מים, מזון, שינה וכדומה), השלב הבא הוא צורכי בטחון (הגנה, תעסוקה, בריאות), ולאחר מכן בא הצורך בשייכות (חברה, אהבה). מי שהשיג את כל אלו יכול להתקדם לצרכים הבאים: צורך בכבוד והערכה ולאחר מכן בפסגת הפירמידה, הצורך במימוש עצמי.

בשנים האחרונות, עם ההתקדמות בטכנולוגיה, יש מי שטען בבדיחות הדעת (שבתקופת הקורונה מתבררת כבדיחה מציאותית, לא פחות) שבתחתית הפירמידה יש להוסיף את הצורך הבסיסי: הצורך ב־Wifi. ואכן, מה היינו עושים בלי תקשורת אינטרנטית ומידע בהסגר הנוכחי? מהצד השני, במצב החירום שנוצר אנשים נדרשו בבת אחת לוותר על הצרכים בפסגת הפירמידה – הצורך במימוש עצמי, בכבוד ובהערכה, בשייכות – בגלל אובדן תעסוקה המוגדרת לפתע כ"לא חיונית".

אז מה נשאר חיוני, או לפחות מוגדר על ידי המדינה כחיוני? כמו בסולם הצרכים של מסלאו, המציאות מתקלפת משכבות הלבוש שלה ונשארת עם היסודות: שמירה על המשפחה הגרעינית ועל האנשים הגרים איתנו, בריאות, מזון, תברואה וניקיון, חשמל, מים, דיור, ביטוח לאומי, ביטחון וממשל חלקי.

עם זאת, באופן מפתיע במשבר הנוכחי נשמרו כחיוניות גם חלק מהמערכות שמשתייכות לצרכים הגבוהים יותר בפירמידה – הצורך בשייכות, בכבוד והערכה ובמימוש עצמי. המוסדות להשכלה גבוהה וחלק ממערכת החינוך ממשיכות לפעול בלמידה מרחוק, כל עובדי התאגיד הציבורי "כאן" הוגדרו כחיוניים וארגונים ועסקים שעוסקים בתקשורת וירטואלית פורחים כעת (זום, פייסבוק, ווטסאפ וכדומה).

עובדה זו מצביעה על חשיבותם הלא פוחתת של צרכים נפשיים אלו. תופעה זו מקבלת חיזוק ממחקר אחר שבוצע בשנת 2011 בקרב שישים אלף אנשים מ־123 מדינות, שמצא כמו מסלאו שאכן ישנם צרכים אנושיים אוניברסליים, אך הם אינם מדורגים בסדר חשיבות היררכי, אלא פועלים במקביל.

נוסף על כל אלו, נקודת אור שמראה על סולידריות חברתית גם בעתות משבר היא ההחלטה להגדיר את העובדים הסוציאליים ברשויות המקומיות ואת המרכזים הקהילתיים המקומיים כחיוניים. כל זאת מתוך חשיבות לסייע לאוכלוסיית הרווחה, לקשישים ולמבודדים.

העזרה ההדדית וההתגייסות באה גם מיוזמות של אנשים פרטיים וארגוני חברה אזרחית. עולים אינסוף רעיונות לסיוע למבודדים, לקשישים, לאנשים עם מוגבלות ולאוכלוסיית רווחה. מקצת מהדוגמאות: "שרים במרפסות" לחיבורים בין שכנים, "נציג בכל בניין", חיבורים בין מתנדבים לקשישים, אפליקציות ואתרים לחיבור בין נותנים ומקבלים, מערכי חירום ארציים כמו מוקד משותף ל"איחוד הצלה" ו"החברה למתנ"סים", מוקד האגודה הישראלית להתנדבות, לב אחד ועוד יוזמות רבות וטובות.

עובדה מעניינת היא שבכל היוזמות והמוקדים חוזרת על עצמה אותה תופעה: כמות המתנדבים גדולה לאין שיעור מכמות הפונים המבקשים עזרה. מדוע? מכיוון שאנשים מעדיפים להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל. מכיוון שאנשים רוצים לחוש משמעותיים ובעלי ערך.

כדי שאדם ירגיש משמעותי ובעל ערך, הדרך היא לא להציע לו עזרה. אלא לבקש את עזרתו. גם בעת כזו ביכולתנו למצוא את הדרכים היצירתיות לתת מענה לצרכים נפשיים אלו של משמעות ושייכות. אם כמעסיקים השומרים על קשר עם העובדים שיצאו לחל"ת, אם כארגונים חברתיים שזה זמנם לתת הזדמנות לאנשים ליזום ולהשפיע ואם כאדם לאדם, להתקשר ליקרים לנו ולתת הרגשה שהם אולי מבודדים אבל הם עדיין חשובים, לנו.

לסיכום, לצד ההבנה שכל אחד צריך לדאוג לעצמו ולבריאותו יותר מכל, ולנוכח אמרתו של ראש הממשלה "אהבה היא ריחוק" והכורח להסתגר כדי להגן על בריאותנו הגופנית, חשוב לזכור את הבריאות הנפשית. בריאות שכוללת את שאיפתו הטבעית של האדם לחוש משמעותי ושייך.

ככל הנראה, מעבר למשבר הכללי שאנו חווים, אנו עדים לניסוי חברתי פסיכולוגי שלא היה כמוהו בעידן המודרני, המעבר מביחד ללבד, מהתקהלות להסתגרות, מחיוניות לאי-חיוניות, התנסות שמולידה תובנות חדשות ותחושות חדשות שאנחנו לא מכירים ומי ייתן ונצא מזה טובים יותר לנו ולסביבתנו.

• הכותבת מרצה בתוכנית מקב"י במכון שכטר למדעי היהדות, מנחה לבינוי קהילה בחברה למתנ"סים ורכזת הכשרה מעשית במגמה הקהילתית בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים.