"חשבתי שזה לא יגיע אליי": הדוקטורנטית מהעברית שנדבקה בקורונה מדברת

ביום שישי לפני כשבועיים פרסמה האוניברסיטה העברית הודעה לפיה דוקטורנטית מקמפוס ספרא שבגבעת רם נדבקה בנגיף הקורונה. "האוניברסיטה העברית מודיעה כי דוקטורנטית מפסיקה יישומית בפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, בקמפוס ספרא אובחנה כחולת קורונה וכעת מאושפזת במצב קל בבית החולים שערי צדק. הדוקטורנטית חלתה כתוצאה מקרבה עם קרוב משפחה לפני שאובחן כחולה מאומת ופעלה לכל אורך הדרך לפי הנחיות משרד הבריאות", נכתב במייל שהופץ לסטודנטים.

אותה דוקטורנטית היא איזבל (שם בדוי), ירושלמית בת 32, שמתגוררת כעת במלון דן פנורמה בתל אביב ומנסה להתרגל לחיים החדשים שנכפו עליה לאחר שהות קצרה בבית החולים שערי צדק בבירה. איזבל קיבלה את הכינוי - חולה מספר 129.

האוניברסיטה העברית בירושלים(צילום: אוהד צויגנברג)

היא הגיעה משטרסבורג שבצרפת. "אני לא רוצה להדאיג יותר מדי, אבל יש בתי חולים בעיר הולדתי שבהם לא נותנים לאזרחים להיכנס, למרות שהם חולים כי פשוט אין להם מיטות פנויות", היא מספרת. "תמונת המצב באירופה מאוד אפוקליפטית, ואני מאוד מקווה שלא נגיע בארץ למצב מצער שכזה. שלא נגיע לאותה כמות של חולים שצריכים להיות מונשמים".

איזבל סיפרה כי בני משפחה נוספים שלה, בארץ ובצרפת, נדבקו בנגיף המתפשט בקצב מדאיג בעולם. "רק אחותי בנס לא נדבקה, כולם במצב קל", היא אמרה. "לילדים במשפחה שנדבקו לא היו תסמינים כלל. בהקשר זה חשוב לי לציין כי אותם חולים שלא רוצים ללכת לבדיקות או לבית החולים, או לעבור תהליך החלמה בבית החולים או במלון, חשוב בכל מקרה ללכת להיבדק כי הם נשאים ומסכנים אנשים בריאים".

על ההרגשה כשבישרו לה שהיא חולה כמה ימים לפני חג פורים, סיפרה איזבל: "התקשיתי להאמין שאני חולה בקורונה כשזה התגלה לי. לא היה לי חום או הרגשה רעה, רק כאב גרון קל ואיבוד חוש הטעם והריח. כשבאתי לבית החולים שערי צדק הרופא אמר לי שהריאות שלי היו נקיות ואפילו לא נדרש רנטגן. הוא אמר לי שאני חולה, אבל לא היה משהו מסוים שממש מדאיג אותו. הכל קרה בגלל שהות עם חולה מאומת באותו חדר, בן משפחה שהגיע לבקר מצרפת. לא התחבקנו ולא התנשקנו, אבל דיברנו מקרוב כי הרבה זמן לא ראיתי אותו והתרגשתי לראותו. הוא רופא מצרפת שהגיע לביקור בארץ".

איזבל הוסיפה כי לאחר שהתברר שקרוב המשפחה חולה, היא נכנסה לבידוד: "עשיתי בדיקה במקרה כי הייתי קצת צרודה וזה היה נשמע מוזר לאנשים שדיברו איתי. אמרתי לעצמי, 'מה אכפת לך, תלכי להיבדק ותראי שאת לא נשאית של הנגיף'. אחרי שיצאתי חיובית בבדיקה הבנתי עד כמה מהר המחלה הזאת מדבקת וכמה מהר היא עוברת מאדם לאדם. חשבתי שזה לא יגיע אליי, שלא צריך לשמור מרחק ופתאום, בלי שום אזהרה, נהייתי חולה".

אמבולנס בכניסה לבית חולים(צילום: אביגיל עוזי)

איזבל עובדת במעבדת הננו-טכנולוגיה שבמחלקה לפיזיקה יישומית של פרופ' אוריאל לוי בקמפוס ספרא, שבה החלה לפני כשנה וחצי את עבודת הדוקטורנט שלה בתחום הסיליקון פוטוניקס, פיתוח שבבים אלקטרואופטיים שיוכלו להעביר מידע בין סיבים אופטיים.

"הייתי בתהליך של סיום מספר מדידות לפני כחודש, התחלתי לכתוב מאמר ואז הקורונה הגיעה ושיבשה הכל", היא מספרת. "אני נמצאת רוב הזמן באוניברסיטה, לא הרבה בבית ולכן דאגתי מאוד שלא הדבקתי אחרים. אחרי שנדבקתי התקשרו אלי מהנהלת האוניברסיטה, ביניהם ראש אגף חירום וביטחון יואב אטיאס, דיקן הפקולטה למדעי הטבע פרופ' ג'אי פיינברג, הרקטור פרופ' ברק מדינה ואחרים כדי לוודא שאני בסדר וששלומי טוב. יואב בדק איתי באילו מקומות הייתי בקמפוס והרגשתי שיש מי שדואג לי ולשלום הסטודנטים".

איזבל הוסיפה: "קיבלתי תמיכה ענקית מהאוניברסיטה. סגן נשיא האוניברסיטה והמנכ"ל ישי פרנקל יצר איתי קשר כשנכנסתי לבית המלון, הוא ממש הרגיע אותי".

איזבל הועברה להמשך טיפול רפואי במרכז הרפואי שערי צדק, שם הצליחה לסייע לחולים במצב קשה יחד עם חולים אחרים, בשל העובדה שהוגדרו כחולים במצב קל. "מהר מאוד נכנסים למעגל של בדיקות נקודתיות. כלומר, בגלל שהצוות הרפואי צריך להתארגן במשך רבע שעה לפני הכניסה לבדיקת חולה קורונה באמצעות לבישת מערכת מיגון מלאה וביציאה עוד חצי שעה כדי להוריד את המסכה, הכפפות וחליפת המיגון ולעבור חיטוי מלא, לא תמיד מתאפשר לרופאים להיכנס ולבצע דברים קטנים ולא רפואיים בהגדרתם כמו העברת נתוני סיטורציה בסיסיים, מדידת טמפרטורה בחדר, לסדר מסכת חמצן לחולה שמבקש סיוע או לתת מים למי שמבקש לשתות".

לדבריה, "חייבים להיות עצמאיים, לא תמיד יש מי שיכול להחליף את הפח או את המצעים. פה נכנסתי לתמונה, יחד עם חולים נוספים. סייענו לחולים במצב קשה כי פשוט היינו יכולים. בלי הערבות ההדדית הזאת אי אפשר לשרוד בתוך המתחם של חולי הקורונה. עבורנו, החולים במצב קל, זה היה הדבר הכי בסיסי שאפשר לעשותו, המובן מאליו. אם הייתה את אותה ערבות הדדית בין מדינות זה היה יכול יותר לעזור, סין סיימו את המשבר שלהם והם צריכים לסייע לאיטלקים".

אריה אבן ז"ל. "היה איש מקסים מאוד"

איזבל הכירה את אריה אבן ז"ל, הנפטר הראשון מקורונה בישראל. "הוא הגיע לבית החולים במצב לא פשוט, הוא רצה כל הזמן לצאת ולא להיות במיטה, והמצב שהוא נקלע אליו ממש הפריע לו. ממה שיצא לי להכיר אותו הוא היה אדם מקסים מאוד. אולי אם הוא היה בתקופה אחרת ובמחלקה אחרת זה היה נגמר אחרת לגמרי, כי הוא היה צריך הרבה סיוע. ניסיתי לעזור לו ככל שיכולתי יחד עם האנשים במחלקה והחולים. הצוות הרפואי ניסה לעשות כל שניתן כדי לסייע לו במגבלות הקיימות. העובדת הסוציאלית שלו שטיפלה בו בעבר וגם נדבקה במחלה הייתה איתו. היא התפללה ודאגה שלא יהיה לבד".

לפני כמה ימים היא הועברה לבית המלון דן פנורמה בתל אביב, שם היא שוהה עד היום יחד עם עוד כ-100 חולים אחרים במצב קל. "והמספרים בבית המלון עולים, כל יום מגיעים לפה חולים חדשים", היא מספרת. "קשה לסגור כל כך הרבה ישראלים במקום אחד. כל אחד מגיע עם התלונות שלו. יש צעירים שנהנים יחד, מבוגרים שרק רוצים לראות את בני המשפחה שלהם וכאלה שמתעצבנים שהם לא מקבלים בדיקות מדי יום. זו סיטואציה לא פשוטה שצריכים להיות סבלניים לגביה. המלון מאוד יפה, המיטה גדולה מאוד, המלון מרהיב, אבל אין לנו שום דבר מעבר לזה. כל אחד צריך לאכול את החמגשית שלו בחדר. מצד שני אין שום דבר מעבר. אין חדרנים, אנחנו צריכים לסדר לעצמנו את החדר. אנחנו גם צריכים להיזהר לא לפגוע ביתר אנשי המלון שמביאים לנו את האוכל כשהם לא ממוגנים כמו בבית החולים".

על החיים במלון, היא הוסיפה: "ביום-יום מאוד משעמם. לפני כמה ימים פתחו לנו מרפסת שמש וזה עוזר לאנשים להתאוורר, להיפגש ולהכיר. אנשים יושבים יחד, מנסים לשתות ולאכול ולדבר על החיים, משהו נחמד בתוך כל הסיפור הזה. היה לי מאוד מוזר להגיע לבית המלון עם תחושה שהשארתי אנשים מאחור בבית החולים, שאולי הייתי יכולה להמשיך לעזור להם. מעזרה לסובב אותך אתה נכנס למקום שבו אתה נמצא לבד לגמרי, רק אתה עם עצמך. ברגעים האלה לפעמים כל מה שצריך זה חיבוק מעודד או קרבה אנושית, אבל אני מעדיפה שכל הקרובים והמכרים שלי שלא נדבקו יהיו רחוקים ממני, לפחות במרחק שני מטרים ממני".

לאיזבל יש מסר לאוכלוסייה הבריאה, בעיקר לדור הצעיר. "יש כאלה שמגיעים לבית החולים וחוטפים שוק מהמצב. הייתה מישהי צעירה עם דלקת ריאות קטנה שהגיעה לבית החולים והייתה בפאניקה. הסברתי לה שהיא צריכה להירגע, שמצב רוח חיובי מאוד עוזר. נפש האדם משפיעה על הלך המחלה. אנשים שהיה להם סדר יום ושמרו עליו, שיתפו ברגשות ואכלו ביחד עם אחרים התמודדו עם המחלה יותר טוב מאלה שהעדיפו להתבודד".