"מתפללים שלא נתרסק": בעלי העסקים זועקים לעזרה

המשק ספג מכה קשה בשל משבר הקורונה. מי שסופגים את המכות הגדולות ביותר הם העסקים הקטנים, שביום אחד איבדו כמעט את כל הלקוחות שלהם. יצאנו לשאול איך 11 בעלי עסקים קטנים מתמודדים עם המשבר הנוכחי, ואפילו חזרנו קצת אופטימיים לקראת העתיד.

הקורונה שלחה מאות אלפי עניים לטיפול נמרץ כלכלי

ביקוש מטורף: סחר במסכות ואלכוג'ל בטלגרם

ביום שאחרי הקורונה: חשש מאבטלת צעירים כמו באירופה

התוכנית של יועץ ראש הממשלה

אבי קארדו (62) מתלמי יוסף, נשוי ואב ל-2

"אני קוטף וזורק, קוטף וזורק" 

אבי קארדו(צילום: גיל נחושתן)

העסק: גידול פרחים ליצוא במושב תלמי יוסף (100 דונם).

כמה שנים קיים: 30.

עובדים: משתנה לפי העונה.

איך הגעת לעסק: "לפני 30 שנה הגעתי למושב, היו פה 40־30 מגדלי פרחים וגם אני נכנסתי לפרחים. היום נותרנו 6־7 מגדלים, בגלל הקושי בענף. גם בלי המשבר יש לנו קשיים: תחרות בשוקי חו"ל מצד מגדלים מארצות כמו אתיופיה, קניה, דרום אמריקה, שכוח העבודה שם זול. שער היורו ירד וקשה להרוויח. הבן שלי שעזב את המושב ללימודים החליט לפני חצי שנה לחזור לעבוד איתי במשק, בדיוק לפני המשבר".

מה המצב: "אני קוטף וזורק, קוטף וזורק. המשבר התחיל בתחילת מארס כשהקורונה התפשטה באירופה. המחירים צנחו והפרחים שנשלחו לחו"ל הלכו להשמדה. בורסת הפרחים בהולנד הודיעה שנשלח רק 20% מהכמות כי אין ביקושים. הפירוש הוא ש־80% מהגידולים בחממה לא ייקטפו ויישארו עד שייבלו. גם מגדלים לשוק המקומי סובלים באותה מידה, אין כמעט ביקוש.

"מגדל פרחים ישראלי, בשונה מעסק אחר, חי מעונת החורף. יש לנו חלון הזדמנויות, כשהמגדלים ההולנדים עדיין לא קוטפים. והחורף הזה כבר הלך. כדי שיהיו לי פרחים בחורף אני מתחיל בהכנות במאי: חצי שנה של הכנות וגידול בהשקעה של מיליון שקל – עד שאני קוטף. חצי שנה של עבודה ורק הוצאות - עד שאנחנו רואים הכנסות. אנחנו לא כמו חנות שביום אחד אחרי המשבר אפשר לפתוח. ייקח לי עוד חצי שנה עד ששוב תהיה תוצרת. כבר עכשיו חלק מהשטחים זנחתי".

מה אתה אומר לממשלה: "אם לא יכריזו על המשבר כאסון טבע ולא יפצו מקרן נזקי טבע, זאת תהיה מכת מוות, לא יישארו הרבה מגדלים בענף".

מה הכי מפחיד: "שכל היבול יושמד".

קצת אופטימיות בכל זאת: "אני מקווה שיפצו אותנו ונצא מזה".

קובי טלית (47) מקריית טבעון, רווק

"מתפלל שמפעל החיים לא יתרסק" 

קובי טלית(צילום: גיל נחושתן)

העסק: מחלבת טלית בזרזיר.

כמה שנים קיים: 42.

עובדים: 25.

איך הגעת לעסק: "אבא, אליעזר, הקים את העסק ב־1978 ביקנעם, ולאורך השנים התפתחנו. עברנו לזרזיר ב-2009 כי רצינו להתרחב. ב-2005 לקחתי לידיי את הניהול כבן הממשיך".

מה המצב: "המצב הרסני. הפסקנו לייצר. לא קונים חלב, והרפתות שסיפקו לנו מסיטות את הכמויות למחלבות הגדולות. אנחנו בסיטואציה בעייתית. בעוד שמחלבה רגילה עובדת עם רשתות המזון, אנחנו עובדים רק עם השוק המוסדי - בתי קפה, מסעדות, מלונות, וכולם נסגרו והכל נעצר. לא רק שנתקענו במכירות, אנחנו באמצע בניית מחלבה גדולה יחסית של 3,000 מ"ר בהשקעה של עשרות מיליוני שקל, כי הגענו לקצה כושר הייצור של המחלבה הנוכחית והחלטנו להתרחב. רכשנו שטח באזור תעשייה חדש ליד גניגר, ובסוף 2019 התחלנו לבנות את המפעל. מימון לקחנו מהבנקים. עכשיו אנחנו חסרי אונים, לא יודעים איך נתמודד".

מה אתה אומר לממשלה: "הממשלה חייבת לסייע לעסקים ולשמר תעשיות. בלי סיוע אני לא רואה שיקום".

מה הכי מפחיד: "יש לנו את ההוצאות בגין הצד התפעולי של המחלבה - ארנונה, שכירויות, כוח אדם, חומרי גלם, ובמקביל הוצאות: תשלום לקבלנים והחזר הלוואות לבנקים על המפעל. אני מאוד-מאוד מודאג וחושב שלא נוכל לעמוד לבד בנטל. זה יותר ממחלבה, זה מפעל חיים, והמחשבה שהמפעל החדש עלול להפוך לפיל לבן היא בלתי נתפסת. אנחנו מודאגים גם מהיום שאחרי. לשוק המוסדי ייקח יותר זמן להשתקם מלקמעונאות ולמסחר. הציבור יהיה מרוכז אחרי המשבר בצרכים היומיומים שלו, ורק אחר כך יתפנה לפנאי וללייף סטייל".

קצת אופטימיות בכל זאת: "אני מתפלל שמפעל החיים שלי ושל המשפחה לא יתרסק. השקענו פה את כל הוננו, לקחנו הלוואות בבנק. אנחנו נמצאים עכשיו במגעים כדי לייצר במפעל החדש מותג פרטי לאחרים, כדי לא להיות תלויים רק בשוק המוסדי. תיכננו לייצר עבור רשתות שיווק או מחלבות אחרות".

חני מרילוס (31) מפתח-תקווה, נשואה ואם לשניים

"הזמנות מ-7 מדינות בוטלו" 

חני מרילוס(צילום:יובל חן)

העסק: סלון כלות Chana Marelus.

כמה שנים קיים: 6.

עובדים: 8 ועוד פרילנסרים בחו"ל.

איך הגעת לעסק: "מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי אופנה ועיצוב. בגיל 12 עלינו ארצה לבני־ברק, למדתי בבית יעקב. בגיל 16 עיצבתי לעצמי ולאחיות שמלות לחתונה של בת דודתי, שהולידו בקשות של חברות. המעגל התרחב, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מעצבת. אחרי הנישואין בעלי, יוסי פליישמן, דחף אותי לקחת קורס תדמיתנות ולפתוח סלון לשמלות כלה. בשלב הראשון התמקדנו במגזר החרדי, פעלנו במרתף בגבול בני ברק-רמת גן. היום אני מעצבת שמלות כלה בסגנון 'הוט קוטור' ללקוחות חילוניות וחרדיות מבוססות בארץ, ולהרבה יותר לקוחות בחו"ל, שמוכנות לשלם 9,000־10,000 דולר לשמלה ויותר. לפני שלושה חודשים פתחתי סטודיו במתחם נגה ביפו, בהשקעה גדולה. תקופה ממושכת חיפשנו מקום בתל אביב, בירת האופנה. התאהבתי במקום ממבט ראשון, בחלונות המוארכים, בתקרה שגובהה שבעה מטרים".

מה המצב: "זו תקופת ההזמנות של שמלות הכלה לקראת הקיץ. נערכתי לספק את קולקציית הקיץ החדשה לשבעה בוטיקים יוקרתיים לכלות בעולם - בקוריאה, סין, שווייץ, אירלנד, ניו־יורק, קנדה והונג־קונג. העבודה על שמלה שלי נמשכת חודשים. כרגע הכל נעצר, כל הלקוחות בחו"ל דחו או ביטלו הזמנות. קמפיין שהיה צריך לעלות במגזין היוקרתי "הרפר'ס בזאר" נעצר. הטלפונים דוממים. הדלתות נעולות והעובדות נשלחו הביתה. גם מול הלקוחות הבודדות שעדיין מתעניינות אנחנו לא יודעים איך להתנהל. בשלב הראשון הרבה דווקא הקדימו חתונות, כלות התקשרו והודיעו שהן מתחתנות בעוד יום, או שלושה ימים. עבדנו מסביב לשעון. המסר היה דומה: "אין לנו כלום, רוב האורחים לא יגיעו, אין אולם, העיצוב הלך לפח, מה שנשאר הוא שמלת הכלה", וכאן הן לא ויתרו. עכשיו הכל נעצר, אין הכנסות, אבל יש הוצאות שכר דירה וארנונה בסטנדרטים תל אביביים, וגם צריך לשלם חלק מהמשכורות לתופרות שאני ממשיכה להעסיק בבתיהן כדי שלא אאבד בעלות מקצוע מעולות וקשות להשגה".

מה את אומרת לממשלה: "אין לי אפשרות לדרוש התחשבות בשכר הדירה, אבל כן בארנונה הגבוהה שנשלם אולי במשך חודשים על מקום שלא נוכל לפתוח".

הכי מפחיד: "חוסר הוודאות. מתי באמת אתחיל לעבוד. הרי מדובר בעסק כל כך טוב, שצמח והצליח והתרחב כל הזמן בכל העולם. הצורך להצטמק לא מוכר לי, ואיך אתמודד איתו".

קצת אופטימיות בכל זאת: "אני מנסה להישאר חיובית, מעודדת את העובדות, משכנעת אותן ואותי שזה יעבור. נפתח אחרי שאנשים יוכלו לצאת מהבית, ובינתיים למדתי שמצוקה עולמית פותחת שערים רבים בין אנשים ותרבויות. עד היום הייתי מדברת עם לקוחות רק בנושאי הזמנות, ועכשיו פתאום כולנו מחליפים חוויות כבני אדם, על הנעשה במדינותינו השונות".

אמיר (שרק) שושני (41) מהרצליה, נשוי ואב ל-4

"לא מוכן לשלם מיסים כרגע" 

אמיר (שרק) שושני (צילום: יובל חן)

העסק: ביסטרו-בר בריו 66 ומסעדת כימרה בתל אביב.

כמה שנים קיים: הבר 15, המסעדה 3 חודשים.

עובדים: 30.

איך הגעת לעסק: "לפני 20 שנה התחלתי עם עסקי חיי הלילה, כמנהל שכיר במסעדת טרסה בהרצליה. אחר כך פתחתי את הבר שלי ביהודה המכבי".

מה המצב: "חרבנה. הבר סגור, כל העובדים בחל"ת. במסעדה נמצאים אני והשותף ושני עובדים סינים, רק בשביל משלוחים הביתה. וגם זה בדעיכה. אנשים לא יודעים מה יהיה מחר, יש ירידה בהזמנות, זה לא כדאי לי, אבל יש לי שני עובדים זרים בלי חל"ת. ובכל מקרה ההוצאות דופקות - שכר דירה, ארנונה. אני בינתיים משלם שכר דירה לבעל הבית, גם הוא מתפרנס מזה, ומשתדל לשלם לספקים - אבל מסים אני לא מוכן לשלם. 15 שנה שילמתי ביטוח לאומי, ואני לא יכול לצאת לחל"ת. אני פועל כחברה בע"מ, ורואה החשבון שלי אמר שאני לא יכול כבעל שליטה לקבל את דמי האבטלה לעצמאים. אני לא רואה שהמדינה שהכניסה אותי למצב הזה מספקת לי פתרונות. גם אם רוצים להיעזר בקרן לעסקים - עדיין צריך לשלם עבור פתיחת תיק הלוואה, וגם זה לוקח בין 3 שבועות לחודש וחצי עד שיש אישור עקרוני לקבל, ואז הבנק צריך לאשר.

"בקיצור, כל התהליך - עד חודשיים. זה לא פתרון אמיתי למצוקה העכשווית. כל המלאים מהמסעדה, מה שיכולתי לחלק חילקתי. מדובר במלאי של כ-30 אלף שקל. בבר הלכו חביות הבירה הפתוחות - 120 ליטר בירה נשפכו. חביות פקוקות ביקשנו להחזיר. יש בעיה גם עם הסחורות למסעדה, שעוד עובדת. מאתמול טונה לא מגיעה לארץ, כי היא מוטסת מסרי-לנקה ומספרד שנגועות. גם עם סלמון כבר יש קשיים. אורז ואיטריות יש. העוף והבקר עולה, בגלל שזה לפני פסח וגם כי יש מחסור בשוק".

מה אתה אומר לממשלה: "המדינה צריכה לעצור את כל המסים, מע"מ, מס הכנסה - לא רק לדחות כמו שאר המדינות. ארנונה אין על מה לקחת. יש המון היטלים שנתיים, כמו היטל על שולחנות וכיסאות בחוץ, שלטים, היתר לילה, שאנחנו משלמים לעירייה, והיא צריכה להחזיר לנו אותם אוטומטית. גם גופים כמו אקו"ם, שידורי ספורט, שאנחנו משלמים להם על השירים שמשמיעים ועל השידורים - אני מצפה שיחזירו לנו כסף עכשיו. אחרי המסים, צריך לעשות קרן להצלת עסקים באמצעות מענקים או הלוואות בריבית אפס, כדי שנשרוד בזמן שאנחנו סגורים".

מה הכי מפחיד: "אני לא יודע אם אחזיק מעמד, הכל תלוי כמה יימשך המשבר".

קצת אופטימיות בכל זאת: "כרגע אין. אני מתפלל שנחזור לשגרה".

חוסני קאסם (21) מטירה, רווק

"ניסינו משלוחים, אבל פלאפל אוכלים במקום" 

חוסני קאסם(צילום: אלעד גרשגורן)

העסק: סניף בזכיינות של "פלאפל בריבוע" בכפר סבא.

כמה שנים קיים: שנה ושלושה חודשים.

עובדים: 5.

איך הגעת לעסק: "מצאתי בפייסבוק מודעת דרושים לסניף חדש של רולדין שפתחו בקניון בכפר סבא הירוקה. עבדתי שם שנתיים, והתקדמתי להיות מנהל בסניף. יש לי רקע באפייה, לדוד שלי יש את המאפייה הכי גדולה בטירה, 'מאפיית השלום' לעוגות ולחמים. עבדתי שם מגיל צעיר, כך שבאתי עם ניסיון. במקביל לעבודה ברולדין התחלתי לימודי תואר ראשון בשיווק. תמיד רציתי לפתוח עסק משלי. שמעתי שהסניף של 'פלאפל בריבוע' בקניון עומד למכירה והחלטתי לקנות את הזיכיון".

מה המצב: "המצב קשה, העסק סגור. פתחנו לכמה ימים בהתחלה, ראינו שאין מספיק קהל, ניסינו משלוחים אבל פלאפל צריך לאכול במקום, ולכן סגרתי והוצאתי את העובדים לחל"ת. היה לחץ, טלפונים מספקים, כולם רוצים את התשלום שלהם, אבל אין הכנסות. רכשתי את הזיכיון רק לפני שנה ורבע. גם ככה שנה ראשונה היא קשה עד שלומדים את העסק, והיה צריך לעשות השקעות, אבל העסק עבד, החזרתי כבר 50% מההשקעה. דווקא לפני המשבר היה קצת קשה. פתחו בקניון עסק מזון מהיר חדש שהוריד לנו במכירות. זה קניון שכונתי עם קהל קבוע, ואם פותחים משהו חדש זה על חשבון הקיים. כשרכשתי את העסק לקחתי שתי הלוואות, מהבנק ומהרשת, שהעמידה לי הלוואה לרכישת הזיכיון. הרשת תומכת, הקפיאו לי את ההלוואה ואת תשלום דמי הזיכיון, כ-%4.5 מהמחזור. גם בבנק הקפאתי. הקניון ויתר על שכר דירה, והסתדרתי עם הספקים".

מה אתה אומר לממשלה: "שיתמכו, שיעזרו לנו ולרשת, שייתנו מענקים או הלוואות. בסופו של דבר עסקים קטנים מפרנסים משפחות, מורידים את האבטלה. רשת ענקית מחזיקה הרבה מאוד זכיינים ועובדים".

הכי מפחיד: "מה יהיה אחרי המשבר, איך נתמודד עם ההוצאות, כשנצטרך לשלם את התשלומים שדחינו. אם יהיו מספיק לקוחות והכנסות כדי להתניע. במיוחד שזה עסק חדש שעוד לא צבר מספיק כסף".

קצת אופטימיות בכל זאת: "מקווה שיהיה טוב".

דורון סדון (45) ממושב צרופה, נשוי ואב ל-3

"את המכה האמיתית נרגיש עוד כמה חודשים" 

דורון סדון(צילום: אלעד גרשגורן)

כמה שנים קיים: 55.

עובדים: 3.

איך הגעת לעסק: "אבא, אדוארד, היה בעל מפעל ענק לזכוכית בפריז והביא איתו את הרעיון לארץ".

מה המצב: "לפני שבועיים וחצי התחלתי לצייר לעצמי את התסריטים השחורים, שהחברות שצריכות לשלם לי לא ישלמו, ולהבין שזו לא מלחמה, זה הרבה יותר גדול. פחד אלוהים. ברגע שהמדינה באה עם כל ההנחיות המחמירות, נפל האסימון. נאלצתי לשלוח שניים מהעובדים לחל"ת. הייצור הופסק לאלתר. תשלום לספקים הופסק לפחות עד החודש הבא. העובדים בבית, ואני עוד עושה ניקיון של המקום וטיפול בניירת, למרות בעיות קשב וריכוז. היצר השורשי שלנו, הישראלים, הוא להישאר אופטימים, אנחנו מורגלים במצבי חירום, אבל פה מדובר בקטסטרופה עולמית, וזה רק מסבך עוד יותר את המצב. כרגע אנחנו חיים על החסכונות, אבל אם המצב יימשך כבר בתוך חודשיים התמונה תשתנה לרעה. לא נוכל להמשיך לממן הוצאות בשוטף מבלי להתפרנס. גם אם בתסריט אופטימי בתוך שלושה שבועות המדינה חוזרת לשגרה, ההלם שקיבלנו יהיה בומרנג לשנה שלמה ואפילו יותר, עם תוצאות נלוות לא פשוטות. את המכה האמיתית נרגיש בעוד כמה חודשים".

מה אתה אומר לממשלה: "אני מקווה שמקבלי ההחלטות באוצר ישכילו לראות את התמונה המלאה במשק כולו, ולא רק בקונצרנים הגדולים. אנחנו, בעלי העסקים הקטנים, פשוט נמחקים. רגע לפני, צריך לעשות משהו ומיד. המצב מבליט את הפערים בין העסקים הקטנים לבין השכירים, שיש להם אפשרות לקבל דמי אבטלה. למרות שאני משלם ביטוח לאומי, הוא לא תומך בי בפועל. אני משלם ולא מקבל כלום בתמורה. אני מצפה שישימו את הפוליטיקה בצד וזה הזמן להתלכד ולא להילחם זה בזה. לא עכשיו ולא

אחרי המשבר. הלוואי שנצא מזה חזקים יותר עם תובנות ועם הקלות מתחשבות לבעלי העסקים הקטנים, שתורמים משמעותית לצמיחת הכלכלה בישראל. זה אבסורד שאין לנו בפועל כוח".

מה הכי מפחיד: "לא להביא פרנסה הביתה. התרחיש הזה של מנות קרב שמאיימים בו ברקע מפחיד מאוד".

קצת אופטימיות בכל זאת: "תוך שלושה שבועות הלוואי שהסיפור הזה יהיה מאחורינו – ומשם רק נטפס להישגים טובים יותר. ואם עסקינן באופטימיות, הרי שאני מרשה לעצמי לחלום גם על שלום עולמי וכבוד לאדם באשר הוא".

סבינה רבינוב (41) מגבעת שמואל, אלמנה ואם ל-5

"כרגע אין אוכל לילדים" 

סבינה רבינוב(צילום: אביגיל עוזי)

כמה שנים קיים: 7.

עובדים: 5.

איך הגעת לעסק: "עליתי בגיל 20 מאזרבייג'אן. נולדתי בבית קשה יום ועבדתי מגיל 13. לימים עבדתי בהוראת עברית בבית ספר יהודי, שם פגשתי את בעלי שעבד כמאמן ג'ודו. עלינו לארץ בנפרד, וכאן נפגשנו שוב ונישאנו. התחלתי לעבוד כמטפלת פרטית. כשנולדה בתי הבכורה והבנתי שאני לא יכולה להיפרד ממנה, פתחנו בבית משפחתון לשני ילדים, שהתפתח. בגיל 37 התאלמנתי. בעלי מת מסרטן שאובחן זמן קצר קודם לכן. הוא היה החצי השני שלי, גידל את הילדים, חלש על ניהול העסק ותחזוקתו. אמי ואחיותיי נותרו בבאקו. הילדה הקטנה שלנו הייתה בת 3. לא ראיתי איך ממשיכים לתפקד, אבל הילדים גרמו לי להמשיך. אני מנהלת גן עם 40 ילדים, משגשג ומוכר, בתוך הבית שבו אנחנו מתגוררים בשכירות".

מה המצב: "הגן סגור. חמישה ילדים רעבים פותחים מקרר כל שעה ומחפשים אוכל. אני לא ישנה בלילה. בני אלירן בן ה-15 מחפש כל היום עבודה. השבוע יצא לעבוד בניקיון באולם אירועים. למחרת היה אמור לעבוד בקטיף והתבאס בבוקר כשזה בוטל. רק המחשבה שילד בן 15 מוטרד מכך שלאמא שלו לא יהיה כסף לקנות אוכל מטלטלת אותי, זו הפעם הראשונה שהילדים נתקלו בסיטואציה כזו. כשיצאה ההודעה על הסגירה נכנסתי לערוץ היוטיוב שלי, הקלטתי סיפורים, שירים, סרטון להורים איך להפעיל ילדים בחופשה, התעמלות, איך לעשות גביניות ממלוואח. ההורים התלהבו. מעט מאוד שאלו לשלומי, למרות שכולם יודעים מה מצבי. כרגע אין לי הכנסות ויש לי הלוואה של 100 אלף שקל שלקחתי בראשית השנה כדי לעבור את ספטמבר־נובמבר, החודשים הקשים בכל גן פרטי בגלל מיעוט ילדים. אני מוצפת בבקשות של ההורים להחזיר את תשלומי מארס. את תשלומי אפריל לא אפקיד בכלל. בעלת הבית הסכימה לתת לי רק הנחה זעומה בשכירות החודשית. המכונית המשפחתית היא בליסינג. בדקתי אפשרות להחליף לקטנה וזולה יותר, למרות שהיא לא תספיק להסעת כל המשפחה. אני מקווה שההורים יבינו שאני נאבקת על אוכל, ולא יתבעו תשלומים בחזרה. שיעזרו לי למצוא עבודה בשכונה במרחק המותר. אני מוכנה לבשל, לשמור על ילדים. מוכרחה לצאת לעבוד כדי שיהיה אוכל לילדים".

מה את אומרת לממשלה: "שלא ינחיתו כללים גורפים אלא יראו כל מקרה לגופו. רואת החשבון שלי למשל הודיעה לי שאני לא זכאית למענק כי אני לא עומדת בקריטריונים. אנא רדו לרזולוציה הנמוכה ובדקו כל מקרה. למדו את מצבם של העצמאים שלא יכולים לשרוד".

מה הכי מפחיד: "שהילדים יראו שוב אמא מתפרקת. שאין קרקע מתחת לרגליים. חשבתי שחוויתי את התקופה הקשה בחיי, אחרי שאיבדתי את בעלי. אובחנתי כחולת פיברומיאלגיה, שטראומה נחשבת לאחד מגורמיה. הילדים נכנסו לחרדות שהם הולכים לאבד גם אותי. בשנה הראשונה התקשיתי להתמודד. קורסים בהנחיית הורים, טיפול פסיכולוגי, לימוד רכיבה טיפולית ויוגה סייעו בהתמודדות עם הכאבים והקשיים והחזירו לי את השליטה בחיי".

קצת אופטימיות בכל זאת: "אני בוכה מהתרגשות מהעזרה שאנשים נותנים לי. כשהטלוויזיה נשרפה, הורים של ילדי הגן הפתיעו אותי עם טלוויזיה. עוד הורים אירגנו לנו מוצרי מזון לפסח. אני רוצה לקחת את התקופה הקשה הזאת כמנוף, אבל אני עדיין לא יודעת איך".

סמדר ואפי זמיר (55) ממגדל העמק, הורים ל-3

סמדר ואפי זמיר(צילום: גיל נחושתן)

העסק: סמדושקה בע"מ, מרכז לקוסמטיקה ואסתטיקה.

כמה שנים קיים: 32.

עובדים: 5 + פרילנסר.

איך הגעתם לעסק: סמדר: "מאז שסיימתי את הצבא ידעתי שהכיוון שלי הוא אופנה או קוסמטיקה, וכבר בחופשת השחרור התחלתי קורס".

מה המצב: אפי: "אני המנכ"ל של העסק. כשהכריזו על הפסקת עבודה עדיין לא היה ברור אם גם התחום שלנו נכלל. האסימון נפל כשהגיעו שוטרים לעסק וביקשו לסגור, למרות שאין יותר מעשרה אנשים בו זמנית, אבל יש פחות משני מטרים בין המטפלים למטופל. יום לפני סגירת העסק סיימנו קמפיין פרסומי על שלטי חוצות בעלות של 30 אלף שקל, שירדו לטמיון. יש לנו מלא ביטולים של לקוחות, ולקוחות מבולבלות. יש כאלה שעדיין שואלות אותי מה קורה עם התור שלי, ופסח מתקרב. הכעס והתסכול שלהן על זה שהן לא מקבלות טיפול יותר מציק מהחשש מהקורונה. יש טיפולים שניתנים בסדרות, והן נעצרו בבת אחת. אנחנו מדברים על סדר גודל של 10־15 לקוחות שנכנסות ביום. הכל נעצר. כיבינו את כל המכשירים והחשכנו את הקליניקה.

"בימים האחרונים אני פונה לכל הספקים שלנו שקיבלו צ'קים והתחייבויות ומבקש להקפיא. פניתי לכל הבנקים שלנו בבקשה להקפיא הלוואות. הציוד שלנו עלה הון ואנחנו משלמים עליו עדיין הלוואות. אני ממתין לתשובות. וההמתנה מורטת עצבים. איך מתמודדים עם 100־120 אלף שקל התחייבויות בחודש?

"את העובדים הוצאנו לחל"ת. אני ואשתי עצמאים ולא ברור אם מגיעים לנו דמי אבטלה. אני חושש שאנחנו קירחים מכל הכיוונים. יש לנו שלושה ילדים. אנחנו משלמים כ־5,000 שקל שכירות לחודש. אני מקווה להגיע לבעלי המקום כדי שיגלו הבנה וידחו תשלומים. המטרה שלי היא להקפיא כמה שיותר הוצאות. מדובר בעסק יחסית יציב, אבל אני חייב לעבוד על תוכנית מגירה לקבלת אשראי או הלוואות בערבות המדינה".

מה אתה אומר לממשלה: "צריך להקפיא את כל התשלומים לכולנו בהחלטה גורפת. שלא אצטרך לפנות לכל גורם בנפרד. בנוסף, שהבנקים יסייעו במתן אשראי למי שאין לו הכנסה. ומה עושים אנשים כמונו, שהיה להם עסק יציב, ופתאום נשארנו בלי הכנסה. מה עם דמי אבטלה?"

מה הכי מפחיד: "שהמשבר יימשך זמן ארוך, בלתי ידוע. כי כרגע אנחנו עובדים על הספיירים, והם ייגמרו מתישהו".

קצת אופטימיות בכל זאת: "אנחנו עדיין אופטימיים ומאמינים שמדובר בעסק יציב ומצליח שפעל נכון לאורך כל הדרך, ושבזכות לקוחות נאמנים והשירות שאנחנו יודעים לתת נישאר עם הראש מעל המים. מה שבטוח: נעמוד בכל המחויבויות שיש לנו כלפי לקוחותינו".

רומן קבילוב (31) מאשדוד, נשוי ובקרוב אבא

"כשזה ייגמר אשקול אם להישאר בענף" 

רומן קבילוב(צילום: גדי קבלו)

העסק: מסעדת ארמיס בחוף לידו באשדוד.

כמה שנים קיים: 16.

עובדים: כ-60 בממוצע, תלוי בעונה.

איך הגעת לעסק: "המשפחה שלי עלתה מאוזבקיסטן ב־1991, ואשתי אירנה, שעובדת בהיי־טק, עלתה עם משפחתה לפני שש שנים מאוקראינה. כבר מגיל 13 נמשכתי למסעדנות. בהתחלה הייתי מלצר הרבה שנים, וכל הזמן ניסיתי ללמוד על מכלול התפקידים במסעדה. יום אחד בן דוד שלי, שיש לו אולם אירועים קטן, הציע שנתאחד ארבעה בני משפחה ונקים משהו יחד. כך הקמנו את ארמיס. בהמשך הצטרף שותף חמישי. עבדנו קשה לגייס כל סכום ולפתוח מקום שהניב פירות. כולנו היינו בראש אחד להרים עסק לתפארת ולנצח כל מצב, כולל טילים. וזה עבד".

מה המצב: "זו העונה החמה של השנה, עשינו שדרוג ושיפוצים, גיוס עובדים, הכנת תפריט, זו מסעדה של 400 מקומות. אבל אז הכל נעצר. משפחות החלו לבטל אירועים אצלנו, ומצאתי את עצמי עם עובדים שאני לא יכול לשלם להם, תשלומי ספקים שפרוסים קדימה, ושיפוץ בעיצומו. שלחתי את כל העובדים לחל"ת. התרעתי לספקים שאני נאלץ לדחות תשלומים, וחלקם כועסים. לקוחות ששילמו מקדמות וביטלו, ביקשו את הכסף בחזרה והחזרנו, ממש מהכיס הפרטי שלנו. בלית ברירה ועם כאב לב נאלצנו להרים את הכיסאות על השולחנות ולסגור את הדלתות עם הנוף לים. אין כאן נפש חיה. עובדים שואלים כל הזמן מתי נחזור. מסתבר שאם העסק שלי עשה מחזור שנתי של יותר מ-150 אלף שקל, אני לא זכאי לשום דבר מהמדינה. זה אבסורדי. כאילו מענישים בעלי עסקים כמוני. אני בהחלט אחשב מסלול מחדש ברגע שכל זה יסתיים ואחשוב אם להמשיך לשים את העתיד שלי בענף שבבת אחת יכולים לאבד בו הכל. במדינת ישראל חד וחלק עדיף להיות שכיר. אין כרגע שום הכנסה, רק דמי הלידה שאירנה מקבלת כי יצאה לחופשה עוד לפני הלידה. אנחנו נזקקים כרגע לסיוע מצד ההורים, למרות שזה מבייש אותי. אדם שמעסיק 60 אנשים, ואני סוג של משפחה לעובדים, כולל בני נוער, ופתאום אתה זקוק לסיוע, לעצות, להדרכה, ואיך ממשיכים הלאה מכאן".

מה אתה אומר לממשלה: "הממשלה צריכה להירתם על כל הגופים שבה ולראות אותנו בעיניים. אני רואה את הפערים בין מה שמקבל שכיר ומה שמקבל עצמאי. זה אי־שוויון גמור בזכויות. אולי המשבר יזיז משהו ויקבלו סוף־סוף החלטות בוגרות שיכללו סיוע גם לעסקים כמו שלי".

מה הכי מפחיד: "כרגע - הלידה שמתקרבת. חלמתי בלילה שאני צריך להיות בבידוד ואני לא נוכח ברגע הכי מאושר בחיים שלי. כסף זה לא הדבר הכי חשוב, רק הבריאות".

קצת אופטימיות בכל זאת: "אני מסתכל במה שמראים בעולם, את כל הפאניקה ואיך אנשים נלחמים זה בזה במקום לעזור. אני שמח שכאן האזרחים יודעים לשמור על צלם אנוש. זה מחמם את הלב. אולי המשבר הזה יאחד אותנו סוף-סוף".

אביב שזירי (45) מברור חיל, אב ל-2

"תדחו חתונות, אל תבטלו" 

אביב שזירי (צילום: גדי קבלו)

העסק: אולם האירועים "ארבע עונות" בקיבוץ ברור חייל.

כמה שנים קיים: 8.

עובדים: 150.

איך הגעת לעסק: "אני בתחום האירועים 27 שנה. התחלתי כמפיק אירועים, ולפני 8 שנים נכנסתי לתחום".

מה המצב: "אין אירועים. אין הכנסות, בעוד שבצד ההוצאות התשלומים זורמים. זה גן אירועים גדול ורק השכירות מגיעה ל-100 אלף שקל, בנוסף לתשלומים לספקים, החזר הלוואות, חובות לספקים. הודיעו שדחו תשלומי מע"מ ל-26 במרץ. זה הזוי. מה חשבו, שתוך שבוע משבר הקורונה עובר ויש הכנסות? אני חייב למע"מ 200 אלף שקל מאירועי פברואר. מאיפה אני אביא? תשלום ארנונה אצלי זה 55,000 שקל לחודש. מה נראה למדינה, שיש לי מאגר של מיליונים לתקופה של מגפות?

"אנחנו חיים על הקשקש. אני כבר שבוע וחצי מושבת לחלוטין, כל יום מבטלים אירועים. המשבר תפס אותנו בתקופה הכי גרועה בענף. יצאנו מהחורף, שזאת תקופה חלשה יחסית, ובמארס אמורים לחזור לפעילות. אחר כך מגיע פסח וספירת העומר, ושוב אין חתונות".

מה אתה אומר לממשלה: "אם אני לא אקבל עזרה מהמדינה, אני איאלץ להחזיר צ'קים. אני מפרנס לא רק את העובדים שלי אלא גם מעגל שני של ספקי ירקות, בשר, כלים, דגים. יש מעגל ספקים מטורף סביבי. ברור לי שיש בעלי אולמות שלא ישרדו אם המשבר יימשך".

מה הכי מפחיד: "בענף שלנו זה לא כמו מסעדה, מלון או חנות אופנה, שביום שנגמר המשבר, הם פותחים וחוזרים לעבוד. הענף שלנו מתבסס על הזמנות חודשים מראש, כך שייקח לנו יותר זמן לחזור לעבודה, ומפחיד אותי שיש כאלה שמבטלים, עושים חתונה רק עם המשפחה - וכבר לא יעשו אירוע גדול. הייתי מבקש מהציבור: תדחו את החתונות, אל תבטלו. חכו עד שיעבור המשבר".

קצת אופטימיות בכל זאת: "לצערי אין".

רוני דנגור (59) מפתח תקווה, נשוי ואב ל-3

"אני נותן הלוואות לעובדים שבחל"ת" 

רוני דנגור (צילום :יריב כץ)

העסק: בית קליית קפה  בפתח תקווה.

כמה שנים קיים: 30.

עובדים: 12.

איך הגעת לעסק: "אבא של חבר ילדות שלי היה בעסקי הקפה. בהתחלה עבדתי אצלו, ואחר כך פתחתי עסק משלי".

מה המצב: "המצב לא טוב. מי שמוכר קפה בסופרים ראה גידול במכירות, אבל מי שמייצר כמונו אספרסו לשוק המוסדי, מת לגמרי. השוק שלנו היה מקומות עבודה, בתי קפה, מסעדות, בתי מלון, ובקיצור קפה מחוץ לבית. היו לנו מאות לקוחות. הכל נגמר. אנחנו בית קלייה בינוני. ללקוחות שסגרו אין הכנסות, הם מבקשים ממני לבטל צ'קים.

"אנחנו יבואנים של פולי קפה. זה לא מוצר שקונים מהרגע להרגע. את ההזמנות עושים חצי שנה מראש, עכשיו הגיעו לי הזמנות בשווי מאות אלפי שקלים שאני חייב לשחרר מהנמל כי יש לי התחייבות לספק, ואין לי ברירה אלא לשלם, למרות שאין לי כרגע למי למכור. אני אאפסן אותם בנמל וגם זה עולה כסף. השארתי נציגות במפעל כדי שאם בכל זאת לקוח יצטרך משהו, אנחנו פה ולא נאבד אותו.

"יש לי עובדים ותיקים שהולכים איתי כבר עשר ו-20 שנה. לא רציתי להוציא אותם לחל"ת. דבר ראשון שיחררתי בני משפחה שעובדים בעסק. רציתי לפחות עד פסח להחזיק אותם. אבל רואה החשבון שלי לחץ עליי ואמר שלא רואים את האופק. אלו אנשים מבוגרים עם משפחות, והם כמו משפחה, אבל לא הייתה לי ברירה. אמרתי להם: תצאו לחל"ת ואני אלווה אתכם, אשלים לכם סכום קרוב לשכר הרגיל. כשהכל יחזור לקדמותו תחזירו לי".

מה אתה אומר לממשלה: "צריך שיהיה חוק שאם המדינה היא זאת שסוגרת עסקים, ולא שהם נסגרים כי העסק לא טוב או כשל, אז היא צריכה לפטור אותם מהוצאות שוטפות, מע"מ, ארנונה וכדומה. גם משכירות, עסקים יקרסו אם המדינה לא תשלם".

מה הכי מפחיד: "הכל. אני חושש שבתי קפה שצריכים לשלם עשרות אלפי שקלים שכר דירה לא ישרדו בלי הכנסות".

קצת אופטימיות בכל זאת: "אני מהדור הישן, שמרתי רזרבות לימים קשים, אבל תלוי כמה זמן זה יימשך".