המגפות של הדמיון
המוות השחור, הזומבים אוכלי המוחות, האפוקליפסות וגם הגורגונה המדבקת והנשים שהפכו לפירות פטל קרחים ואדומים. לפעמים המגפות שאנחנו ממציאים בספרות גרועות בהרבה מהאיומים האמיתיים על בריאותנו
לא, לא קורונה. זומבים.
זוהי עלילת הספר "מלחמת העולם Z" (הוצאת ידיעות ספרים. ראה אור מחדש בשם "מלחמת הזומבים הגדולה"), שכתב בשנת 2006 הסופר האמריקני היהודי מקס ברוקס, בנו של הקומיקאי מל ברוקס. הספר מציג בסגנון דוקומנטרי לכאורה עדויות של ניצולים מרחבי העולם, ומתאר באמצעותן את סיפורה של המגפה: מהחולים הראשונים, דרך מאמצי הבלימה וקריסת הכלכלה והמשטרים בכל רחבי העולם, ועד להתעשתות ולהשתלטות על הפנדמיה העולמית. הספר זכה גם לגרסה קולנועית מצליחה, אך הרבה פחות מקורית ופחות טובה.
חידויני טריוויה, ניסויים מדעים ועוד פעילויות שיעבירו לכם את הזמן - באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
יוצרים רבים הבינו במשך השנים את הדרמה שמספקות מגפות - אמיתיות ובדיוניות. במשך השנים הן שימשו בסיס לספרים, סיפורים וסרטים שעסקו בהתמודדות של בני אדם עם האיום הנסתר הזה - חיידקים ונגיפים שאי אפשר לראות בעין בלתי מזוינת, שאורבים לנו באוויר, על משטחים, בגופם של יקירינו, לפעמים במוחם. מדובר בדרמה ענקית - האדם נגד הטבע, המדע המנסה להחזיר את הסדר למציאות בלתי נשלטת, ההצלחות, הכישלונות. פלישת החייזרים האולטימטיבית.
אין פלא, לפיכך, שיוצרים אוהבים במיוחד מגפות דמיוניות. סופרים וסופרות משתמשים בהן שוב ושוב לתיאור אפוקליפסות חובקות עולם, ניסויים מדעיים שיצאו משליטה, מחוללי מחלות משונים ועוד כהנה וכהנה. תקועים בבית? צאו איתנו למסע בין מגפות משונות, מחלות בלתי אפשריות, וגם כמה שהיו באמת.
מהדֶּבֶר ועד לשפעת
אין מחלה מפורסמת יותר מ"המוות השחור" - מגפת הדֶּבֶר שקטלה בין רבע לשליש מאוכלוסיית אירופה בתוך ארבע שנים באמצע המאה ה-14, עם התפרצויות חוזרות בעשורים הבאים ובמאות הבאות. גורם המחלה, החיידק ירסיניה פסטיס (Yersinia pestis) הגיע בשנת 1347 לעיר גנואה שבאיטליה בספינות סוחר מסין. הפרעושים על גופן של חולדות הספינה הפיצו את המחלה לבני אדם. עד מהרה התפשטה המחלה לכל רחבי היבשת, ובמקומות מסוימים השאירה כפרים שוממים שכמעט כל תושביהם מתו. הנותרים ברחו והפיצו איתם את החיידק.
המחלה עוברת בעיקר בעקיצה של פרעושים שנושאים את החיידקים בגופם בלי לחלות בעצמם. החיידק מתרבה בגוף האדם ומחולל תסמינים של חום גבוה, הרגשה רעה ונפיחות בקשריות לימפה במפשעה או בבית השחי, שהעניקה לו את הכינוי "דֶּבֶר החבּוּרות". כשהוא מגיע לריאות הוא עלול לחולל דלקת ריאות קשה. בגרסתו הנשימתית, הדֶּבֶר קטלני במיוחד, וגם מידבק מאוד מאדם לאדם ועובר בשיעול. לשמחתנו, כיום אפשר לרפא דֶּבֶר בטיפול אנטיביוטי פשוט, אך לא לכולם בעולם יש גישה לאנטיביוטיקה. בשל כך משתוללת כבר כמה שנים מגפת דֶּבֶר באי מדגסקר.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי :
נגיף הקורונה: לעשות סדר בשמועות
קיוורין אנג'ל, גיבורת "ספר יום הדין" (1992, הוצאת אופוס) של הסופרת קוני ויליס, יודעת הרבה על המוות השחור, שכן היא דוקטורנטית להיסטוריה של המאה ה-14. למרות האיסור על מסע בזמן לתקופות מסוכנות, היא מנצלת הזדמנות חד-פעמית כדי לצאת למשימת חקר במאה ה-14 באמצעות מכונת הזמן של אוניברסיטת אוקספורד. מרגע זה והלאה ויליס עוקבת במקביל אחרי הגעת המוות השחור לכפר האנגלי שאליו הגיעה קיוורין ואחרי מגפת השפעת שפורצת עם צאתה לדרך בהווה של הספר: שנת 2054.
תיאור המחלות בספר מציאותי מאוד, לרבות התגובה האנושית אליהן. בשתי התקופות רואים גילויי אומץ ופחדנות, אנשים שמפרים את הסגר ומפיצים את המחלה, ובעיקר הרבה חוסר אונים. ההקבלה בין שתי המחלות ובין שתי התקופות ממחישה היטב עד כמה איום המחלות שריר וקיים גם בימינו, ועד כמה דרכי ההתמודדות של בני האדם עם נגיפים וחיידקים לא באמת השתנו. הפחד הוא אותו פחד, והעיקר, רומזת ויליס, הוא לשמור על אנושיות גם במציאות קשה.
חיידקים אמיתיים אחראים גם למפנה הגורלי בספר הקלאסי "מלחמת העולמות" (1898) של הסופר האנגלי הרברט ג'ורג' ולס. הספר מתאר את פלישת אנשי המאדים לכדור הארץ ואת הכישלון של כל מאמצי האנושות לבלום אותם. אך הפלא ופלא, בפרק האחרון הפולשים מתים עד האחרון שבהם, בזכות חיידקים ארציים פשוטים, שמערכת החיסון של אנשי המאדים לא פיתחה כל עמידות נגדם.
ניצחון החיידקים הוא כמובן ניצחון הטבע הפראי על הטכנולוגיה המתקדמת - מוטיב שחוזר שוב ושוב ביצירות בדיוניות העוסקות במגפות. עד כמה הוא מציאותי? קשה לומר. ולס הסתמך כנראה על תקדימים היסטוריים רבים שבהם מחוללי מחלה נפוצים באוכלוסייה אחת עשו שמות באוכלוסייה אנושית אחרת שלא נחשפה אליהם מעולם. לדוגמה, בשנת 1526 התפרצה בממלכת האינקה במרכז אמריקה מגפת אבעבועות שחורות שהגיעה עם הכובשים הספרדים וקטלה לפי הערכות לא מהימנות 60-20 אחוז מהאוכלוסייה. גם האימפריה האצטקית, ששלטה במשך מאות שנים במקום שבו נמצאת כיום מקסיקו, נפגעה מאוד מהמחלה.
עם זאת, האצטקים והספרדים היו בני אותו מין ביולוגי - הומו ספיינס, כך שהם היו פגיעים לאותם מחוללי מחלה (פתוגנים) ויכלו להעביר אותם ביניהם. אנשי המאדים, לעומת זאת, הם מין ביולוגי שונה לחלוטין, והסיכוי שחיידק ארצני יפגע בהם הוא אפסי. עם זאת, אכן יש פתוגנים, למשל נגיף הקורונה SARS-CoV-2, שעוברים בין מינים בכדור הארץ בתופעה שמכונה זואונוזה, ובחלק קטן מהמקרים גם עלולים לגרום להם לחלות. עד כמה סביר שיהיה מעבר כזה גם בין בני אדם למין חייזרי שהתפתח במערכת אקולוגית שונה לגמרי במאדים? השאלה היפותטית, כי כיום אנו יודעים שאין אנשי מאדים, אבל גם אילו היו, מאוד לא סביר להניח שחיידקים ארציים היו משפיעים עליהם בצורה כלשהי.
גורם מחלה נוסף הוא פשוט בורוּת. בסדרת הסיפורים "הכזבנית" עוסקת הסופרת הישראלית יעל פורמן (גילוי נאות: בת זוגו של הח"מ) בין השאר במחלות בעלות פוטנציאל הרסני שנולדו מתוך הכחשת מדע ונהירה אחרי תורות קונספירציה. בסיפור הפותח, "חומצה אסקורבית", מאיימת מחלת הצפדינה להפוך למגפה בעקבות מזימה זדונית לשכנע את הציבור שוויטמין C מסוכן לבריאות. בסיפור הרביעי, "מסיבת הדבקה", הגיבורים מתמודדים עם מזימה מסוכנת אף יותר - ניסיון להפיץ בעולם מחדש את מחלת האבעבועות השחורות, שהוכחדה כבר לפני 40 שנה.
סוף העולם
מגפת הדבר של המאה ה-14 עוררה באירופה כולה תחושה שהעולם המוכר לנו עומד להיחרב - האפוקליפסה כבר כאן. התחושה הזאת התחברה היטב לתפיסה היהודית-נוצרית הוותיקה של כתיבה אפוקליפטית - כתבי הטפה ומוסר שמזהירים מפני אסון חובק-כול - מלחמת גוג ומגוג (לדוגמה) שבה הרשעים ימותו ורק הצדיקים יינצלו.
המסורת הזאת שרירה וקיימת גם כעת, לרוב בגרסה חילונית יותר. בדרך כלל מדובר ביצירות פוסט-אפוקליפטיות, כלומר כאלה שמתארות את העולם אחרי הקריסה. ובמקרים רבים מקור ההתמוטטות הוא חיידק או נגיף.
אחד הראשונים שתיארו מגפה אפוקליפטית היה הסופר ג'ק לונדון, שפרסם בשנת 1928 את הנובלה "המגפה הסמוקה" (הוצאת נהר ספרים, 2016). גיבורה הוא זקן שבט פרימיטיבי של שורדים, ג'יימס הווארד סמית', שהיה פרופסור לספרות אנגלית עד להתמוטטות. כעת, בזקנתו, הוא מספר לצעירי השבט על המגפה הסמוקה - קדחת דימומית שקטלה מאה אחוז מהנדבקים והשמידה את התרבות האנושית. עבור לונדון המגפה היא בראש ובראשונה כלי להזהיר מפני התנוונות החברה המערבית וההתרחקות שלה מהטבע - החזק מכל השגי האנושות.
אזהרה דומה מציעה מרגרט אטווד בספרה הדיסטופי "בז וניאלה" (הוצאת כנרת, 2006). הספר מזגזג הלוך ושוב בין חייו של הניצול היחיד מהמגפה שהכחידה את האנושות לבין התקופה שקדמה לאסון. בסגנון כתיבה מצוין, אטווד מתארת את התנוונות התאגידים והקפיטליזם הבלתי מרוסן, כשהמגפה עצמה צומחת דווקא מפסגת הקידמה האנושית – הנדסה גנטית מתקדמת, שמנוצלת לרעה.
אותה טכנולוגיה בערך אחראית גם לתיאור המוחשי מאוד של המגפה האפוקליפטית בספר "העמדה" משנת 1978 (הוצאת מודן) של סטיבן קינג. לאורך יותר מאלף עמודים עוסק קינג במגפת שפעת קטלנית במיוחד, שהחלה מתאונה במעבדה צבאית שבה הונדס הנגיף. מכאן הוא עוקב אחרי הניסיונות הכושלים לבלום אותה, התפוררות הממשל והמאבקים בין הניצולים, המתחלקים למחנות המייצגים טוב ורע. בדומה ללונדון ולאטווד, גם קינג מזהיר מפני חולשתן של התרבות והטכנולוגיה, אך מוסיף מיסטיקה שמובילה לניצחון האמונה והדת.
שפעת היא מקור האפוקליפסה גם ב"תחנת אחת-עשרה" של אמילי סנט-ג'ון מנדל (הוצאת בבל) משנת 2015, שמתמקד דווקא בניצני הצמיחה מחדש אחרי קריסת התרבות האנושית. כך עושים עוד רבים מסופרי הפוסט-אפוקליפסה, ובהם גם אלה שלא עסקו כלל במחלות. למשל וולטר מ' מילר, באחד הספרים המכוננים של הז'אנר, "הימנון לליבוביץ'" (הוצאת אודיסאה), מציג את ההיסטוריה כמחזור של חורבן במלחמה גרעינית, צמיחה ואחריה חורבן גרעיני נוסף עקב היוהרה האנושית.
התייחסות שונה לגמרי למגפות סוף העולם מציעה הסופרת טננריב דוּ (Due) בסיפורה "חולה אפס" משנת 2000, שראה אור בעברית בתרגומי. גיבור הסיפור הוא ג'יי, ילד שהיה החולה הראשון במגפה שמשמידה אט-אט את האנושות ושהוא היחיד שנותר חסין מפניה. במתקן הרפואי הסגור שבו הוא מוחזק, הידיעות על המתרחש בחוץ מגיעות אליו רק טיפין-טיפין, מבעד למסך הסודות של המבוגרים המטפלים בו וחוקרים את רקמותיו. המגפה עצמה אומנם נוכחת מאוד בסיפור, אבל יותר מכך הוא עוסק בהיררכיה בין מבוגרים לילדים, ובסודות.
ולבסוף, סרטו של הבמאי טרי גיליאם "12 קופים" (1995), אומנם מציג מציאות פוסט-אפוקליפטית אחרי מגפה עולמית, אך הסיפור שבחר לספר אינו על המגפה עצמה, אלא מעין סרט בלשי על זיהוי הפשע שהוביל אליה. גיבור הסרט הוא ג'יימס קול (ברוס ויליס), שנשלח מהעתיד הנורא שאחרי הקריסה אל הימים שלפני ההתפרצות, בניסיון לגלות איך המגפה החלה. עבור גיליאם המגפה עצמה היא בעיקר כלי עלילתי שיאפשר לקול להתמודד עם שפיותו ועם הפרדוקס של הניסיון לשנות את העבר שכבר התרחש.
"זומבי טוב הוא זומבי מת"
בין היצירות האפוקליפטיות ראוי לציון מיוחד ז'אנר הזומבים, שזוכה בשנים האחרונות לפופולריות מיוחדת.
הזומבי נולד במקור בדת הוודו, שבה האמינו שאפשר להחזיר אדם מהמתים כדי שישרת את האדון שהקים אותו לתחייה, מעין גרסה מקאברית של ה"גולם" היהודי. אולם לדמות הזומבי המודרני, שמוצג לרוב כקורבן של מחלה שהורגת את הנדבקים בה ומחזירה אותם לתחייה כיצורים חסרי בינה שלהוטים לאכול מוחות או בשר אדם, אחראי יותר מכול במאי סרטי האימה ג'ורג' רומרו (Romero). סרטו "ליל המתים החיים" (1968) סיפר על בית קברות של עיירה אמריקאית שלווה שהמתים מתחילים לקום בו לתחייה ולצוד בני אדם. האנשים שהם הורגים קמים לאחר מכן גם הם כזומבים אוכלי אדם, וכך המחלה מפיצה את עצמה.
מיתוס הזומבי החדש שיצר רומרו זכה להצלחה רבה, שבאה לידי ביטוי במאות סרטים, ספרים וסדרות טלוויזיה. לפני עשר שנים אף הופק בארץ מחזמר חובבים בשם "זומבי.קון 2010", פרי עטה של המחזאית והסופרת רותם ברוכין, עם שיר הנושא המעלה את הטענה המשכנעת "זומבי טוב הוא זומבי מת". את ההצלחה האדירה של מיתוס הזומבי אפשר כנראה לייחס לכך שמחלת הזומבים היא האיום האולטימטיבי: זאת מחלה פעילה ויוזמת, שצדה את קורבנותיה, פשוטו כמשמעו. היא שוללת מבני האדם את בינתם ועלולה להתפרץ אצל האנשים הקרובים אליהם ביותר ולהפוך אותם למכונות רצחניות.
מחלת זומבים אמיתית אינה אפשרית כמובן – מי שמת, מת, ואין שום מנגנון מציאותי שמאפשר חיים בלי דופק ובלי פעילות מוחית. עם זאת, חלק מהמאפיינים שלה אפשר למצוא במחלות אמיתיות. מחלת הכלבת, לדוגמה, עוברת בנשיכה ומעוררת בנפגע תוקפנות מוגברת שמעודדת אותו לנשוך יצורים אחרים ולהדביק גם אותם. טפיל הטוקסופלזמה, לעומת זאת, חודר למוחם של עכברים ועל פי חלק מהמחקרים נראה כי הוא גורם להם לאבד את בינתם ולהפסיק לפחד מחתולים. כך העכבר הנגוע נטרף, וטפיל הטוקסופלזמה מגיע אל גופו של החתול, שרק בתוכו הוא מסוגל להתרבות. בין הטפילים הרבים שמשנים את התנהגות הפונדקאי לצרכיהם אפשר למצוא גם את הפטרייה ophiocordyceps unilateralis, שמשתלטת על מוחן של נמלים כדי שישרתו את צרכיה בצורה מיטבית.
אבל בני אדם אינם נמלים, נכון? אחת היצירות המקוריות ביותר שנכתבו על זומבים היא "הנערה עם כל המתנות" מאת מ.ק. קרי (הוצאת יניב, 2016). הספר נפתח במתקן כליאה רפואי שבו מוחזקת הנערה מלני עם עוד צעירים מסוגה, עוברת ניסויים ולומדת בבית ספר מיוחד. היא וחבריה הם בין הקורבנות של פטרייה מידבקת שהופכת אנשים לזומבים אך משאירה לצעירים שבהם מידה כלשהי של מודעות עצמית ותבונה. במהלך המסע שמלני עוברת, היא מתמודדת עם השאלה האם היא עדיין אנושית. במקביל נחשף בהדרגה מנגנון ההדבקה וההתרבות של הפטרייה הטפילית, שדומה מאוד לזה של פטריית הנמלים הזומביות.
בית חרושת למחלות
כמה מהמגפות המרתקות ביותר שמציע המדע הבדיוני הן שלל המחלות המומצאות שסופרי הז'אנר בדו ממוחם הקודח - מחלות מעולמות אחרים ומגפות עם תסמינים משונים ותכונות ייחודיות אחרות.
חישבו למשל על דרכי העברה של מחלות. בעולמנו יש מחלות שעוברות במגע ישיר בין גוף לגוף, בנשימה, בבליעה או בעקיצה. אך האם מחלה יכולה לעבור במבט? כפי שמגלה גיבורת הסיפור הקצר "הגורגונה של הייזנברג" (2010), מאת הסופרת והרופאה קרן לנדסמן, זו בדיוק דרך ההדבקה של המחלה שהביא לתחנת החלל שלה אורח מעולם אחר. רוב הסיפור עוקב אחרי החקירה האפידמיולוגית שהיא מנהלת בעוד המחלה מתפשטת בתחנה והורגת את כל חבריה. לנדסמן כתבה על מחלה גם בסיפורה "התפוררות", אך שם מדובר במחלה שגרתית יותר ובניסיון לכפות טיפול רפואי אמיתי על חולים שטופי אמונות טפלות שמתנגדים למדע.
בספר "מוסיקת דם" (הוצאת כתר, 2001), המבוסס על סיפור קצר באותו שם, מספר גרג בר על מדען מבריק אך פזיז שעוסק בקידוד זיכרון בתוך הרצף הגנטי של חיידקים. אך הניסוי יוצא משליטה כשמושבת החיידקים מפתחת תבונה ויוצאת לחקור את העולם. כשבצעד טיפשי ונמהר הוא מזריק אותם לגופו, החיידקים הופכים למגפה חושבת ויצירתית, שאין לעמוד בפניה. האם יהיה לנו סיכוי מול חיידקים חושבים ומגיבים שתופסים את העולם בצורה שונה מאוד מאיתנו? בר משוכנע שלא, ומסתמן שכך עושים גם יוצרי סדרת הטלוויזיה "המרחב" (The Expanse), שם הגיבורים מתמודדים עם מחלה חייזרית מהונדסת שיצאה מכלל שליטה.
בשביל מחלות עם תסמינים משונים במיוחד צריך להגיע לעיירה סוויצ'קריק בארצות הברית, שם מתרחשת עלילת "האלף-בית של השטן" (הוצאת גרף, 2013), מאת דריל גרגורי. העלילה מתרחשת 15 שנה אחרי מגפה שקטלה שליש מתושבי העיירה ושינתה את מבנה גופם של שני השלישים הנותרים. בתוך כמה ימים או שבועות הם התחלקו לארבעה "גזעים" שונים: חלקם הפכו לענקים עקרים בגובה של שלושה מטרים וחצי; קבוצה אחרת, שכללה ברובה נשים, התקרחה, עורה האדים כמו פטל, והנשים שבה החלו להרות ללא יחסי מין, ברביית בתולין. הגזע השלישי צמח לרוחב והופך לאנשים שמנים במיוחד הסובלים מפצעים מוגלתיים, והרביעי הוא המיעוט שלא נפגע מהמחלה ונותר "רגיל".
התוצאה מטרידה מאוד ומרתקת. התסמינים יוצאי הדופן הופכים את קורבנות המחלה למעין מפלצות, ולכל אורך העלילה שזורה השאלה אם אנשים שהשתנו כל כך עדיין יכולים להיחשב אנושיים? גרגורי משתמש בספר הזה בפחדים הכי קמאיים שלנו ובתכונות הכי בסיסיות שלנו ומנופף בהם נגדנו. הוא הופך צדדים מרכזיים באנושיות שלנו – גדילה, הורות, עקרות וזיקנה – מקצין אותם ועושה להן הזרה, עד שהם הופכים לדבר חיצוני ומאיים. וכיוון שכל גזע מייצג תכונות מעטות ומוקצנות שלנו כבני אדם, המצוקות של כל גזע הן גם המצוקות שלנו.
לבסוף, בסיפורו "דמשק" (2013) מתאר אותו סופר, דריל גרגורי, מגפה דתית. במוקד הסיפור נמצאת כת נוצרית פונדמנטליסטית של נשים שחוות חזיונות דתיים באופן יומיומי. אך החזיונות האלה אינן תוצאה של הלהט הדתי עצמו, וגם לא של סמים, אלא נובעות ממחלת פְּרִיוֹנִים, בדומה לקוּרוּ, ספגת המוח או מחלת קרויצפלד-יקוב (הפרה המשוגעת).
מחלות פריונים הן מחלות ניווניות של המוח שנובעות מחלבונים פגומים שנקראים פריונים. החלבונים האלה גורמים לחלבונים תקינים שנמצאים לידם להשתנות לצורה מרחבית דומה לזאת שלהם, וכך הם מתרבים במוח וגורמים להפרעות חשיבה והתנהגות ולבסוף למוות. נשות הכת נוהגות להדביק זו את זו בפריונים מהונדסים שמעוררים בהן תוך כמה חודשים הזיות ויזואליות, שהן מפרשות כאילו ישו מלווה אותן בכל רגע בחייהן. מה קורה כשמתחילים להידבק גם אנשים שלא עברו אינדוקטרינציה בכת? מגפה של הזיות, כמובן.
נראה כי כל עוד המין האנושי ימשיך להתקיים, ימשיכו ללוות אותנו נגיפים, חיידקים, טפילים, פריונים ושאר מחוללי המחלות. וכמו תמיד, סופרים ויוצרים אחרים יידעו להשתמש במחלות האלה כדי לספר עלינו, בני האדם.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
