כשהילדים לא שלך: כך תתמודדו בפרק ב' עם משבר הקורונה
איך חושפים בפני בני הזוג את החששות מכך שהילדים עוברים מבית לבית? כיצד מסבירים לילדים שעליהם להישאר בבית אחד בתקופה הקרובה כדי לא לסכן את בני הזוג של הוריהם, ומה עושים כשהשהייה עם הילדים מוציאה אותנו מדעתנו? טיפים ועצות לימי הקורונה למשפחות בפרק ב'
בזום, בפייסבוק, באתרי החדשות וגם בעיתון היומי - בכולם מציעים מגוון פתרונות קסם לשאלות דוגמת "מה עושים כשהאחים רבים?", או "איך לעזור לילדים לנהל שגרה?" וגם - "האם יש לנו עוד סיכוי ללמד את המתבגרים את מיומנות הפעלת המדיח?"
השאלות הללו יוצאות מתוך נקודת הנחה שכולנו משפחה גרעינית אחת, המתגוררת באופן קבוע באותו בית, כשהמכנה המשותף אותו חולקים המבוגרים בה הוא מנדט הורי בחינוך ואהבה, ושניהם מסכימים על דבר אחד - הם רוצים את הילדים שלהם בבית.
אולם, במשפחות הנמצאות בפרק ב', הסיפור שונה לחלוטין. גם אם מסכימים על ערכים וכללים - יש פערים במנדט האכיפה ובחוויה הרגשית, ויכולת ההכלה של כל אחד מהמבוגרים בבית היא שונה. לכן, מרווחי הזמן שבין מפגש למפגש הם חיוניים למילוי מצברים ולדבקות בלוח זמנים מאורגן, כזה שמאפשר חוויה של שליטה במציאות הנתונה.
עם הזמן, כשהיחסים מתחילים להתייצב, מגיעה גם השגרה הברוכה. בכמה זמן מדובר? הספרות המחקרית מתארת טווח זמן שבין 7-5 שנים, עד לשילוב המלא.
עבודת צוות
אבל אז, הגיע הנגיף הלא מוכר, וערער את שני היסודות של המשפחות המשולבות - שינוי לוח הזמנים, ושהיות ארוכות בהסגר בתוך בית אחד כשמעל מרחפת לה עננת חוסר הוודאות.
הטלטול הזה הציף לא מעט שאלות בקרב אנשים החווים זאת, כמו למשל: איך אני מסביר/ה לבן/ת הזוג שלי על החששות שלי מהמעבר של הילדים מבית לבית? השאלה הזו מביעה לא רק חששות רציונליים אמיתיים, אלא טומנת בחובה את חומר הנפץ שבפרשנות. כלומר, בעוד שבמשפחה הגרעינית יש שני אנשים ששניהם, בדרך כלל, אוהבים את הילד שלהם, במשפחה משולבת להורה הביולוגי יש לרוב קשר רגשי ועמוק יותר עם ילדיו, מאשר לבן או בת הזוג.
משמעות הדבר היא לא שלהורה לא ביולוגי לא אכפת או שהוא לא אוהב את ילדיו של בן או בת הזוג, אלא שאין לו את הקשר הרגשי כמו להורה שהוליד את הילד - ולכן הפרשנות שלו היא שונה לגמרי לסיטואציה. כך למשל, הורים לא ביולוגיים רוצים אינסטינקטיבית להגן על עצמם ועל ילדיהם, ולכן הם מבקשים שהילדים של בני זוגם לא יעברו מבית לבית - ההורה השני (וגם החברה ככלל), עשויים לתפוס את הבקשה הזאת כאנוכית ולהאשים אותם כמי שלא רוצים שהילדים יבואו.
המפתח לפתרון כאן הוא, בתקשורת הזוגית ובעבודת הצוות של שני המבוגרים בבית - התנהלות שצריכה להיות על בסיס קבוע במשפחות משולבות, ואם היא לא הייתה קיימת עד עכשיו - מומלץ להתחיל איתה כעת. אגב, הדיון בנושא הזה הוא תרגול מצויין, משום שהנושא הנידון הוא בריאות - ועם בריאות לא משחקים. זה גם מה שהייתם רוצים שהילדים שלכם ילמדו, לא?
חשפו בפני בני הזוג את חששותיכם
שוחחו עם בני זוגכם ברוגע, והימנעו מלומר להורה הביולוגי שילדיו אינם יכולים להגיע לביתכם. במהלך השיחה, חשפו את חששותיכם תוך בדיקה משותפת מהי הדרך שתהיה הטובה והיעילה ביותר עבור כל הצדדים.
שימו לב שבמהלך השיחה אתם לא גורמים להם להרגיש שעליהם לבחור ביניכם לבין הילדים. חשוב להבין שכשאתם אומרים אחד לשני מה אתם צריכים, ולא מתמקדים במה אתם רוצים שהצד השני יעשה על מנת למלא את הצרכים שלכם - השיחה יעילה יותר.
באופן כזה, כל אחד מעלה את הצרכים שלו עם הקשבה לצרכים של הצד השני - ושניכם מעלים רעיונות לפתרונות אופציונליים. מכשול אופייני לשיחה כזו, עשוי להיות היגררות להאשמות וביקורת, ולכן חשוב שנושא השיחה לא יהיה סביב "האם הילדים יבואו", אלא סביב השאלה "איך נקפיד על כללי ההיגיינה בבית למרות המעברים?".
אין לי שליטה על רמת ההגיינה של הילדים (או של ההורה השני) - מה עושים?
המצב האופטימלי הוא ששני ההורים הביולוגיים יוכלו לתקשר ביניהם, ולסכם על שמירת כללי ההיגיינה. גם אם מצב מעין זה הוא בלתי אפשרי - הילדים עדיין רואים בכל בית אוטוריטה נפרדת, לרבות כללי הבית. כלומר, תהפכו את ה"דפקט" ל"אפקט".
זו הזדמנות להדריך ולאכוף כללי היגיינה שחלים על כולם בבית. משמע, כשהילדים מגיעים הם מיד נכנסים למקלחת והבגדים נזרקים למכונת הכביסה. תזכרו שגם עכשיו, כמו תמיד, זה לא מה שאתם אומרים או מבקשים מהם, אלא איך שאתם אומרים או מבקשים. טיפ חשוב: הסברים הגיוניים ומנומקים - עובדים.
מה עושים כשבבית יש מישהו בקבוצת סיכון?
עדיף להימנע. איך? להסביר לילדים בגובה העיניים שלהם שיש עכשיו וירוס מדבק ומסוכן מאוד, בעיקר לאנשים מבוגרים, לכאלה הסובלים ממחלות אחרות או לנשים בהריון. וזו, למעשה, הסיבה שאנשים נשארים בבתים ולא נפגשים אחד עם השני, כדי שיהיה אפשר לעצור את המחלה ולמצוא לה תרופה.
בהמשך, הסבירו כי מכיוון ש-xxx בהריון או חולה במחלה אחרת, הווירוס מסכן אותם, והדרך היחידה לשמור עליה וגם עליהם, היא שכל אחד יהיה בבית אחד ולא ייצא. הסבירו שבתקופה הזאת הם יישארו בבית של ההורה השני, ואתם תהיו איתם בקשר כל הזמן בשיחות זום, "פייס-טיים" וכו' ומדי יום תעבירו יחד חוויות.
תאמצו מנהג שמדי יום, בשעה מסוימת, כולכם (ההורה הביולוגי, הלא ביולוגי והילדים בשני הבתים) - יושבים מול המחשב, ומשתפים אחד את השני באיך עבר היום (תתחילו אתם ותראו שהם יצטרפו בהמשך). אפשרות נוספת היא לשחק יחד משחקי טריוויה או חידונים.
למעשה, מה שחשוב בשיחה הזאת היא להתמקד בשני דברים:
- להבהיר שמדובר במצב חירום זמני שמטרתו להגן על הבריאות של כולם.
- להתמקד במה כן תעשו. משהו חדש ומשותף, שימחיש להם שאתם לא מוותרים על זמן איכות איתם. השאירו אותם בחוויה המשפחתית, אל תגבילו את התקשורת איתם בזמן הזה, תשחררו ותנו להם את המינון שהם צריכים מכם. עם הזמן, כשהחשש מאיבוד הקשר איתכם יירד - גם המינון יתאזן.
מה עושים בנוגע למתבגרים שיכולת הפיקוח עליהם בעייתית?
הדין לגבי ילדים זהה לדין בנוגע למתבגרים: כשיש בבית מישהו בקבוצת סיכון - לא לוקחים סיכון. במקרה שאין, הסיכון הוא יותר בחוויות היחסים. כלומר, כשמערכת היחסים בין ההורה הלא ביולוגי למתבגרים מתוחה - הם עלולים לפרש את זה כדחייה נוספת מצידכם. ככה זה במשפחות משולבות - המחשבה שהכול אישי גוברת על הרציונל.
הדרך לפתרון כאן הוא לזמן אותם לשיחת "מבוגרים", יחד עם בן או בת הזוג, במהלכה תסבירו להם שמדובר בתקופת חירום שכמוה לא נראתה קודם, ויש הנחיות מאד ברורות מתוך מטרה למנוע הידבקויות נוספות ומקרי מוות מיותרים של כולם. ולכן, מספיק שכל אחד ייקח אחריות על עצמו כדי שזה יקרה (זה הזמן להפגין מודל של ערבות הדדית).
הבהירו להם שאתם מבקשים כעת את התגייסותם, ורוצים להתייעץ איתם על הדרך בה תעברו יחד, כמשפחה, את התקופה הזאת. תארו להם מה הדרישות של משרד הבריאות, ואמרו להם מה הם יכולים לעשות על מנת לשמור עליכם כמו שאתם שומרים עליהם.
זו טקטיקה שנקראת "שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה", שמעבר לעובדה שהיא מייצרת חוויה שוויונית - היא גם כלי חשוב המסייע לפתרון בעיות ומשברים בתוך המשפחה, ובכלל. הטקטיקה הזו לוקחת בחשבון את הצרכים השונים ומזמינה לפתרון משותף. ברגע שזה השיח, הוא מסית את הפרשנות מ"לא רוצים אותי", או "הם לא יגידו לי מה לעשות" למקום של משמעות: "אני חשוב/ה פה, מקשיבים לי ושואלים לדעתי".
יכול להיות שהפתרון יהיה מפגש של ההורה עם הילדים מחוץ לבית תוך הקפדה על כללי הזהירות הנדרשים, או שהם יגיעו לביקור של שעה-שעתיים ואתם, בינתיים, תיכנסו לחדר. אבל זכרו שלא להתעלם מהם - ברכו אותם לשלום, והשאירו להם עוגה או דבר מה אחר שהכנתם עבורם ומעביר מסר של "אתם רצויים". אחרי שיילכו, נקו היטב את המקומות בהם נגעו. זה אולי לא הפתרון המושלם (כי אין באמת פתרון מושלם), אבל זה הפתרון הטוב ביותר לסיטואציה הנוכחית
השהיה הממושכת עם הילדים שלו/ה מוציאה אותי מדעתי - מה עושים?
לא צריך להגיע לרגע הזה, אלא לזהות אותו הרבה לפניי. כאמור, יכולת ההכלה שלנו לילדים לא שלנו היא קצרה ביותר, וכשמאתגרים אותה יתר על המידה - היא עלולה להתפרץ באופן לא מידתי. הילדים, ולא פעם גם ההורה שלהם, לא מודעים לבעבוע הרגשי שמתחולל אצל בן הזוג, ומקבלים את הרתיחה במלואה.
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התחושות האלו היא לקחת "חופש" בתוך הבית, בסיכום מראש עם ההורה. אפילו הנהיגו איזה שם קוד או סימן - וקחו הפסקה. הבעיה היא, לא העובדה שאתם צריכים את ההתנתקויות האלו, אלא זה שאתם רואים את הצורך הזה מעיניים של ביקורת עצמית - "למה אני לא יכול/ה לסבול אותם" או "הלוואי שהם לא היו פה". ביקורת שלא נותנת לגיטימציה לעובדה הכל כך נורמלית שיש לנו סבלנות מוגבלת לילדים לא שלנו, גם אם בחרנו לחיות עם ההורים שלהם.
במקום לבקר את עצמיכם, תפרגנו לעצמיכם הפסקות מתודיות שמטרתן - לחדש מצברים. לא מתוך כעס על האנשים בבית, אלא מתוך רצון להשקיע בכם. אם תאהבו את עצמיכם - גם האינטראקציות שלכם עם שאר בני הבית ישתנו.
לסיכום, זכרו שזוהי תקופה מאתגרת מאוד, ואתגרים יכולים להחליש או לחזק אותנו כזוג ו/או כמשפחה. החלק החשוב ביותר כאן, הוא עבודת הצוות שלכם כזוג; קיבלתם החלטה, יש בה היגיון - תעמדו מאחוריה. וגם אם יעלו חיכוכים או עלבון מצד הילדים, אל תשנו את ההחלטה אלא תעזרו להם לשנות את הפרשנות כלפיה.
הכותבת היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות
לפנייה לכתב/ת 
