מחיאות כפיים זה נחמד, אבל אנחנו צריכים כסף
תודה על 15 דקות התהילה שקיבלנו, הצוותים הרפואיים שמחרפים נפשם מול הקורונה, אבל זה לא מספיק. אחות במיון ילדים מסבירה מה חולה במערכת
זהר בר קמה
חוסר הנוחות בסרעפת התחיל כשהמרפסות כרעו ממחיאות כפיים לצוותים הרפואיים. הוא הפך לגרד בימים שלאחר מכן עם כתבות מגזין שקרעו את המסך עם יוזמות "אמץ רופא" וקריינות שחרכה את עור התוף במשפטי "עבודת קודש" ו"מלאכים בלבן" שנאמרו בקול נמוך ובפאתוס שלא היה מבייש את זוהיר בהלול. ומה אפשר לומר מול כל הטוב שמרעיפים עלינו? אז שתקתי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
גמגמתי תודה לכל מי ממכריי ששאל אותי: "מה שלומך בימים טרופים אלה, שבהם את מחרפת את נפשך מעבר לקווי האויב?". ובכן, תודה. אני בסדר. למעשה, מצבי מעולם לא היה טוב יותר. מעולם לא דאגו לי כל כך. מעולם מדינה שלמה לא מחאה לי כפיים. מעולם המערכת שבה אני עובדת לא זכתה לכל כך הרבה תשומת לב ומחשבה. מעולם.
ועכשיו, אני רוצה לבקש, בואו נעשה הסכם חלום. ובהסכם יהיה כתוב שמחיאות הכפיים יתורגמו לכסף. אתם יודעים מה? לא לכסף במשכורת שלי. כסף לעוד תקנים כדי שתינוק בן חודש לא ימתין שעתיים לבדיקת דם כי יש רק שתי אחיות במשמרת; כסף לעוד מיטות כדי שילד בן שנה לא ישהה במיון 24 שעות חשוף למחלות כי כל המחלקות מלאות; כסף לעוד טכנאי אולטרסאונד כדי שילד בן עשר עם חשד לאפנדציט לא ימתין שלוש שעות לבדיקת ההדמיה הכי פשוטה וזולה שקיימת; כסף לאיש ניקיון שיעבוד גם במשמרת לילה כדי שלא נצטרך לחכות שעתיים עם קיא באמצע המחלקה.
כסף לעוד תרופות בסל הבריאות כי המציל נפש אחת; כסף לעוד מחלקות פנימיות כי הזקנה במסדרון לא התרחצה כבר שבוע; כסף לעוד מיטות לבריאות הנפש כי היום התפזרו לבתיהן מאושפזות מתמודדות נפש נפגעות תקיפה מינית שחלקן הגדול אובדניות. להמשיך? מספיק? בואו נחתום על הסכם חלום כזה, מה אכפת לכם?
מגפת הקורונה - טורים נוספים בנושא:
- בלי תוכנית הבלגאן חוגג / נדב איל
- אל תשאירו לרופא הבודד להחליט מי ימות / פרופ' יעקב (ג'יי) לביא
- משרד הבריאות צריך פוליטיקאי. אבל לא את ליצמן / ד"ר אילנה שפייזמן
- מדינת ה"יהיה בסדר" מתנגשת במציאות
/ פרופ' דן בן-דוד
ובואו גם נסכם שאני לא מלאך. ואני לא עושה עבודת קודש. אני אשת מקצוע. אני מקבלת שכר עבור עבודה שאותה אני אוהבת מאוד. אז מה אם רובכם לא מסוגלים לעשות אותה? תושיבו אותי בחברת הייטק ואני שורדת שעתיים. איך אני יודעת? כי ישבתי. שנה. השנה הקשה בחיי.
כך זה נראה בשטח: ביקור במחלקת קורונה (צילום: רועי רובינשטיין )
תבינו, מאחורי כל מכונת הנשמה עומדות אחיות מומחיות קליניות שהן-הן ששומרות על המונשם בחיים, מטפלות בו יומם ולילה, דואגות לפרמטרים של ההנשמה, לתרופות שמחזיקות אותו בחיים, שלא ייפתח פצעי לחץ ועוד ועוד. צריך אחות בעלת מומחיות קלינית כזו לכל שני מונשמים. צר לי לאכזב אתכם, אבל לקנות מכונות הנשמה זה החלק הקל.
כדי לעסוק במקצוע שלי למדתי המון ואני לא מפסיקה ללמוד ולהיבחן כל העת. האחריות המוטלת עליי היא קשה ומפחידה. אז אולי במקום לקרוא לי "מלאך", תבינו שאני סופר-מקצוענית ותכירו במקצוע שלי כפרופסיה. אה? מה דעתכם על זה?
אני יודעת שמערכת הבריאות ענייה וחולה נורא. אני יודעת שאלו 15 דקות התהילה שלה, רגע לפני שנשקע שוב לתהום השכחה. הלוואי, הלוואי, הלוואי שמשהו קטן, ולו קמצוץ ישתנה. שרעידת האדמה הזאת תבהיר לציבור ולמנהיגיו שחייבים שינוי. שנזכור, ולא נשכח, ביום שאחרי.
- זהר בר קמה היא אחות במיון ילדים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
זהר בר קמה
מומלצים
