פרוזן 2.0: מסע שובר קרח לקצה העולם
מלכודות קרח, סערות בקנה מידה תנ"כי, לווייתנים שמסתכלים לך בלבן של העין, דובי קוטב עם חיבה לסירות גומי וזוהר צפוני אחד חמקמק. אסף רייפלד מוביל כבר 15 שנה הרפתקאות שיט לסוף העולם, וחוזר כדי לספר
בסיס האם
מרץ 2013, אני וצוות של שישה על היאכטה ביום הלפני אחרון של הפלגת חורף לנורווגיה. החבר‘ה שאיתי הם קבוצה טובה, קשוחים יחסית, למרות שעבור חלקם זו ההפלגה הראשונה בחיים. עברנו איזו מיני סערה בתחילת השבוע, עמדנו בה בגבורה, ועכשיו אנחנו יושבים יחד על הסיפון ומרגישים Badasses. אנחנו נמצאים במעין מזלג קבלת החלטות, כי היעד שלנו הוא העיר טרומסה ובדרך לשם יש אי מאוד מיוחד שנקרא סניה, שבחלקו המערבי צוקים אדירים ופיורדים עמוקים, חשופים לחלוטין לאוקיינוס הארקטי. מניסיוני, הביקור באי הוא חוויה עוצמתית, ויש לי מוטיבציה גבוהה שנעבור שם. מצד שני, אני לא משוכנע שמזג האוויר יהיה כל כך סימפטי בנתיב הזה.
האופציה השנייה היא להפליג ממזרח לאי, שזו ממש תעלה והים בה שקט לגמרי. גבעות מתונות. חביב, אבל לא עוצר נשימה. ביני ובין עצמי כבר החלטתי שנלך על הנתיב הבטוח והרגוע וניקח את סניה ממזרח, עד שפתאום מגיעה לאוזניי שיחה שמתחילה להתפתח על היאכטה. "כמה שהייתי רוצה לחוות פעם סערה אמיתית“, אני שומע בחור אחד מצהיר, וכמעט כל השאר מסכימים איתו בהתלהבות. "החבר‘ה האלה באמת קשוחים“, אני חושב, ואז שוטח בפניהם את שתי האפשרויות ומשתף אותם בתחזית מזג האוויר.
רוצים לדעת כל מה שצריך (וכל מה שלא) על הקורונה? בואו למתחם הוויראלי שלנו
"אם ניקח את סניה ממערב יהיו לנו שעתיים־שלוש קשות ודי אגרסיביות, אבל לא מסוכנות", אני מבהיר להם, "סוג של הרפתקה שבסופה נגיע גם לאיזה כפר בשם האם, שיש בו ריזורט עם אמבטיה חמה ופינוקים. אין עוד מקומות כאלה באזור". כמעט כולם מגיבים בהתלהבות. לי קל יותר עם הנתיב הבטוח כמובן, אבל אני מיסיונר, הדרייב שלי הוא שאנשים יחוו חוויה עוצמתית ומשמעותית, ואנחנו מחליטים שהולכים על זה. אני בונה תוכנית להפלגה, שאומרת שנידבק כמה שאפשר לאי אחר שנמשך צפונה ויוצר הסתרה מסוימת. זה מאריך קצת את הדרך, אבל יוצר מצב שבו רק כשאין ברירה נחתוך לים הפתוח. יאללה, יש לנו שעה וחצי להתכונן.
כשאנחנו מתחילים להפליג לכיוון סניה הרוח לאט־לאט מתגברת, הים עולה, וככל שהספינה מתקדמת אנחנו מבינים שהתחזית קצת הקלה ראש במה שקורה באמת. הרוח מתחילה להכות בחוזקה בעוצמה שמתקרבת ל־40 קשר, שזה קרוב למאה קמ“ש, וקשה לי מאוד לכוון ליעד. הגלים שהולמים בסירה נעשים גבוהים ואימתניים מרגע לרגע, ופתאום אנחנו בתוך סוג של דרמה. אני דרוך כולי, מעריך שאנחנו נמצאים דרגה אחת מתחת למסוכן. ממקומי מול ההגה — שנמצא בחוץ ומאחור בעמדה חשופה לחלוטין, כי אני חייב לראות כמו שצריך — אני עושה עוד הערכת מצב זריזה ומבין שהיחיד שמסוגל להחזיק הגה חוץ ממני זה חניך שלי לשעבר בצבא, איש ים, ששרוע כרגע על הספסל בקוקפיט הנמוך יותר כשהוא מתפתל ממחלת ים.
הספינה כבר בהטיה רצינית, כמעט שכובה. אני מעיף מבט מהיר מסביב, אחד החבר‘ה עומד קפוא מקור לידי, שני גמור על הספסל, ושלושה אחרים מצטנפים רטובים ורועדים מתחת למגן השפריצים בקדמת הסיפון, כדי לנסות להסתתר מהנתזים האדירים. קר בטירוף, הטמפרטורה מתחת לאפס. גלים עצומים נשברים עלינו. אנחנו בתוך סערה כמו שרואים בסרטים. כולם מפחדים להיכנס פנימה, כי להיות בפנים זה כמו לשבת בתוך מכונת כביסה. כולם שותקים. הקולות היחידים שנשמעים הם אלה של הרוח השורקת, הנתזים המכים בסיפון והסירה הנחבטת בגלים העצומים אחרי שהיא מטפסת לפסגתם ונזרקת למטה.
הגיבור שביקש לחוות סערה אמיתית פולט אנחה מתמשכת, אומללה. הסיטואציה סוריאליסטית לחלוטין, אפופת אירוניה ומוצפת באדרנלין פסיכי — ואני על ההגה בהתקף צחוק. מאוחר יותר, אחרי שנצא מזה, תאמר לי אחת המשתתפות ש"לאורך כל הסערה לא הורדתי ממך את העיניים כדי להבין אם אנחנו באמת בצרה. ראיתי אותך מתפקע מצחוק ונרגעתי“.
אבל אנחנו עוד רחוקים מהמשפט הזה מרחק גדול. הסערה משתוללת סביבנו כבר הרבה מאוד זמן, ואני על ההגה יותר מחמש שעות רצוף. הכל סביבנו אפוף עננים כשאנחנו חולפים על פני צדו המערבי, עוצר הנשימה, של סניה בלי שאנחנו יכולים לראות אפילו סנטימטר ממנו.
אחד החבר‘ה, קיבוצניק ממעגן מיכאל, אוזר אומץ ויורד אל בטן הספינה, וכשהוא שב למעלה הוא מודיע לי בייאוש שהסיר הענק עם החריימה שהכנו בלילה ניתק ממקומו למרות שהיה מאובטח והתעופף באוויר, ככה שכל פנים הספינה מרוח ברוטב עגבניות חריף ונתחי דגים. אני מביט בו, לא יודע אם לצחוק או לבכות, ומבחין פתאום בגל עצום מתקרב. בשנייה האחרונה אני מצליח להפנות אליו את החרטום והוא נשבר עלינו. הספינה נשטפת כולה, אבל איכשהו חוזרת למסלול. הדבר הבא שאני רואה זה צוק שחור גדול, שמהווה עבורי סימן לבצע שינוי כיוון ולפנות לעבר הכפר האם. הסערה לא נרגעת, אבל למרבה המזל היא מביאה אותנו בסופו של דבר ממש עד לכפר, הרבה הרבה זמן אחרי שתכננו להגיע לשם.
כשאני מסיים לקשור את הסירה יש לי רגע להביט אחורה, רק כדי לראות חבורת אנשים מפורקים. כל הסירה סדום ועמורה, וההוא שרצה לחוות סערה אמיתית יושב עם הראש בין הידיים. כולם מותשים וקפואים, ואני שולח אותם לריזורט בכפר כדי שיתחממו קצת ונשאר לבד בסירה כדי לסדר ולנקות. כשאני יורד למטה אני קולט שהקיבוצניק ניקה לבד את כל החריימה, וזה מרגש אותי ממש. כשאני מגיע בעצמי לריזורט, פוסע פנימה בחשש מהלך הרוח שאני עשוי לפגוש אצל החבר'ה, אני מתקבל להפתעתי בחיוכים גדולים וקולט שהם נמצאים בסטייט אוף מיינד אופורי, סוג של התעלות. העיניים שלהם בורקות כמו אחרי חוויה מיסטית. הבחור שרק לפני שנייה נאנח על הסיפון ניגש אליי בפנים זורחות ואומר "שמע אסף, זו הייתה אחת החוויות החזקות של החיים שלי“.
ארוחה של אלופים
ינואר 2016. אנחנו תשעה על הספינה בערב האחרון שלנו באנטארקטיקה. כולנו שקטים ומהורהרים, כל אחד תופס פינה על הסיפון. עוד לא ממש מעכלים שהמסע המטורף הזה, שהתחיל לפני שלושה שבועות, עומד להסתיים. אחרי שחצינו את הדרייק פסג‘ — רצועת הים שמחברת בין דרום אמריקה לאנטארקטיקה ואחד האזורים הסוערים שיש — ולאחר שחקרנו במשך שבועיים את היבשת המופלאה הזו כשאנחנו משייטים ויוצאים לגיחות מסע רגליות, צופים מקרוב בבעלי החיים בתוך נופי הקרח האינסופיים ולא מאמינים שאנחנו אשכרה רואים מה שאנחנו רואים, כולנו מרגישים צורך חזק להיפרד מהמקום העוצמתי הזה כמו שצריך.
אנחנו מחליטים לרדת לחוף עם סירת הגומי לגיחת חקר אחרונה, עולים על איזושהי גבעה ומשקיפים על האזור במבט סנטימנטלי, כשפתאום אנחנו מבחינים בכמה לווייתנים בים. אני לא יכול להתאפק ושואל את החבר‘ה מי רוצה להצטרף להרפתקה אחרונה. חמישה מהם מצטרפים אליי לסירת הגומי, ותוך כדי שאני מכוון אותה לכיוון השפריצים שהלווייתנים עושים מתחיל לעלות בי חשש שיש מצב שהם יותר רחוקים ממה שהם נראים. אנחנו מפליגים כבר 40 דקות בסירת גומי קטנה, לבד באנטארקטיקה, וככל שאנחנו מתקרבים יותר אני שם לב שיש בלגן גדול במים.
פתאום אני קולט מה אני רואה, ונכנס להלם. עד עכשיו מעולם לא ראיתי את זה במציאות אלא רק בסרטי טבע. אלה הם לווייתני "האמבק“, גדול הסנפיר, שניזונים מקריל, שרימפסים זעירים יותר מציפורן הזרת. הלווייתנים שוחים סביב הקריל במעגלים, מקבצים אותם יחד, ותוך כדי מוציאים בועות מפתחי הנשימה שלהם מתחת למים כדי ליצור ספירלות של אוויר ולקבץ את הקריל למעין כדור מרוכז. מדובר בטקס שלם, כשלווייתן אחד מנצח על הלהקה. בסופו של דבר הכל מגיע למעין שיא, כשבתיאום מושלם הלווייתנים מגיחים מלמטה עם פיות פתוחים, עולים למעלה ובולעים כל מה שהם יכולים. אני לא תופס שאנחנו הולכים להיות עדים לזה, ואומר לחבר‘ה "אתם הולכים לעבור חוויה משנת חיים“.
אני עוצר את הסירה בטווח ביטחון, אנחנו מתבוננים מרותקים, וזה באמת מתחיל לקרות. כמה קבוצות של לווייתנים אשכרה עושות את זה ממש מול העיניים שלנו. אנחנו מתקרבים קצת לאחת הקבוצות ורואים ארבעה לווייתנים שוחים על פני המים, נושמים, הנה גם השפריץ המפורסם, ופתאום הם מקמרים את הגב, הזנב עולה למעלה כמו בסרטים והם צוללים מטה ונעלמים. עוברת חצי דקה, דקה שלמה, ופתאום המים מתחילים לבעבע. מיד אחר כך, ללא שום אזהרה, ארבע מפלצות ענק מגיחות מעלה בפיות פעורים. וזה קורה שוב ושוב.
אנחנו יושבים צפופים בסירה הקטנה, מביטים מכושפים במתרחש וצורחים מרוב התרגשות. אני מקפיד לשמור על מרחק בטוח מהלווייתנים, 30־40 מטר לפחות, כשפתאום הם נעלמים. אנחנו מחכים ומחכים אבל לא רואים בועות בשום מקום, איפה הם לעזאזל? פתאום אנחנו מבחינים בבועות מסביב לסירה ואני קולט שהלווייתנים כנראה עשו שינוי כיוון משמעותי מתחת למים, מה שאומר שאנחנו והקריל באותה בריכה וייתכן שעוד כמה שניות ארבעה פיות אימתניים יעלו למעלה קרוב מאוד אלינו, אם לא עלינו ממש. אני נותן גז בכל הכוח, רק כדי להביט לאחור כמה שניות אחר כך ולראות פה עצום פורץ מהמים בדיוק בנקודה שבה עמדנו. הנשימה של כולם נעתקת. בהחלט פרידה בלתי נשכחת מהיבשת הלבנה.
לשבור את הקרח
אנחנו בעיצומה של הפלגת חורף לצפון נורווגיה. מזג האוויר בים הפתוח קשה מאוד, ואנחנו נכנסים למעבר בין שתי מערכות צוקים אדירות. הנוף סביבנו הוא הדבר הכי קרוב למורדור משר הטבעות של טולקין — קודר, סגרירי, עננים רצים במהירות. כשהספינה נמצאת בין הצוקים אנחנו מנצלים את ההגנה המסוימת מהרוח ומכינים מרק חם, אבל היא מצליחה למצוא את דרכה, מכה במפתיע ותולשת את אוהל הקוקפיט. איכשהו אנחנו מצליחים לתפוס ולקפל אותו.
אני מתכנן להיכנס לתוך טרול פיורד — פיורד קטן מוקף צוקים אדירים, ורטיקליים — ושם לב שגושי קרח חוסמים חלקית את הכניסה וחושש שמאוחר יותר הכל ייחסם לגמרי. מצד שני אין לי ברירה, מזג האוויר קשה מדי. אני מכיר את האזור מצוין, מריץ בראש בפעם האחרונה את כל האלטרנטיבות ופוסל את כולן. אנחנו נכנסים לתוך הטרול פיורד, שיש בו תחנה הידרואלקטרית קטנה, נקשרים לרציף שלידה ומנסים לנוח ולהתחמם קצת בתוך הספינה. בערב אנחנו מבחינים שהרוח העזה מזיזה קרח ללא הפסקה, והמעבר הצר שנכנסנו דרכו הולך ונחסם, ככה שאנחנו הולכים לישון כשלא נותר לנו אלא לקוות לטוב.
כשאנחנו קמים בבוקר המעבר חסום לגמרי. הרוח ממשיכה להכות ללא הפסקה — בלילה היא כמעט השכיבה לגמרי את הספינה ברציף. אני מחליט לנסות לצאת, כי אם הקרח דק מספיק אולי נצליח לדחוף אותו ולעבור. כשאנחנו מתקרבים אני מגלה שהוא עבה ממה שחשבתי. אנחנו מצליחים להיכנס מטר או מטר וחצי לתוכו ונעצרים. הסירה לא עוברת יותר. הרוח לא מפסיקה ושוב מתחילה להשכיב את הסירה, שממוקמת כשדופן אחת שלה פונה לקרח והשנייה לרוח, מצב מאוד לא בריא בלשון המעטה.
אני מבין שאין סיכוי שנצליח לעבור, עושה אחורה פנה וחוזר לרציף. כרגע אנחנו לכודים ולא יכולים לצאת, אבל למזלנו הספינה מחוממת, יש לנו בינתיים מספיק אוכל, ובזכות התחנה ההידרואלקטרית יש אפילו וויי־פיי. אלא שאני יודע שהקרח יכול להתעבות, להיסגר עוד יותר וללכוד אותנו שם להרבה מאוד זמן. אני סורק את הסביבה עם משקפת, רואה איזו ספינת דיג עוברת מחוץ לטרול פיורד ושואל אותם ברשת הקשר אם הם יכולים אולי לתת דחיפה קטנה לקרח. הם עונים שהם לא מתעסקים עם קרח ונעלמים מעבר לסלעים.
הלילה השני שלנו בתוך הטרול פיורד ירד, ואנחנו הולכים לישון ומשתדלים לא לחשוב על הגרוע מכל. בבוקר, כשאנחנו מביטים במשקפת, אנחנו משפשפים את העיניים בתדהמה. המעבר פנוי לחלוטין. ים חלק ונקי. כנראה הרוח בלילה הייתה כל כך חזקה עד שפינתה את הפתח לגמרי. יצאנו משם מהר, תוך כדי מלמולי תודה לאל ת'ור על כך שנתקענו שם רק 30 שעות ולא פרק זמן שעלול היה לגרום שלא יהיה מי שיספר את הסיפור הזה.
דובי גומי
יולי 2013. אני מפליג בסבאלברד ביאכטה קטנה עם עוד שישה אנשים. סבאלברד — "חוף קר" בנורדית עתיקה — הוא ארכיפלג פראי ומבודד שנמצא בערך באמצע הדרך מנורווגיה לקוטב הצפוני. מעין אנטארקטיקה של הצפון. הוויקינגים הגיעו אליו ככל הנראה רק במאה ה־12, והיום הוא בחסות נורווגית. ראינו עד עכשיו המון דובי קוטב לבנים, בכל יום נתקלנו בהם שוחים או מהלכים על הקרח. דובי הקוטב מדהימים ביופיים, ואתה מרגיש שבא לך לחבק אותם, אבל למען האמת מדובר בטורף־העל של האזור הארקטי. הם נמצאים בראש שרשרת המזון, והם יודעים את זה מצוין.
אנחנו מתקרבים עם הסירה למפרץ בשם Holmia Bukta, שנמצא בקצה הצפוני של שפיצברגן, האי הגדול ביותר בסבאלברד שפירוש שמו בנורדית הוא "הרים מחודדים“. בסבאלברד, כל ירידה לחוף היא עם רובה ציד ואחרי בדיקה יסודית שאין דובים בסביבה. אם נמצאים בחוף ומזהים דובים או עקבות טריים שלהם, חייבים להתקפל מיד לסירה. אם בכל זאת נתקלים בהם, צריך לעשות הכל כדי למנוע מגע קרוב. בעת הצורך ניתן להשתמש באקדח הזיקוקים או בבנגרים שעושים רעש שעשוי להרתיע אותם. האמצעי האחרון, רק במקרה של סכנת חיים, הוא ירי חי.
אחרי שלושה ימים שבהם היינו תקועים על הספינה, כי ראינו דובים כל הזמן, כולנו כבר משוועים לחלץ עצמות ולטייל קצת ברגל. אנחנו מתקרבים למפרץ מצפון, כשפתאום אני רואה אמא דובה וגור מהלכים להם על אי קטנטן במרחק של מייל או מייל וחצי מהמפרץ שלנו. ברור לי שהם יודעים לשחות היטב, ואם רק ירצו הם מסוגלים להגיע אלינו די מהר, אבל אחרי זמן מה הם נעלמים. אנחנו מוציאים את המשקפת וסורקים את השטח טוב־טוב. ברור שהם בסביבה, אבל אנחנו מתים לרדת מהספינה ומחליטים שהסיכוי שיגיעו דווקא למפרץ שלנו לא גבוה במיוחד. אנחנו עוגנים במרחק מאה מטר מהחוף, יורדים אליו בסירת הגומי ומעלים אותה איתנו ליבשה. לסירה הזו יש תחתית אלומיניום ואפשר להשאיר אותה על הסלעים ללא פחד. אנחנו מטפסים לאיזה פיסטין שיש ממנו תצפית מדהימה, שממחישה שאנחנו על היבשה הכי צפונית שיש, כי רואים רק ים וים עד לקוטב הצפוני.
בפסגה, כשהנוף מתחיל להיפתח, אני מצפה לקריאות ההתפעלות. במקום זה אחד החבר‘ה אומר "נראה לי שיש שני דובים ליד סירת הגומי“. אני מסתכל לשם ורואה את הדובה האם והגור, שהוא מה שנקרא "גור שנה שנייה“. הגורים נשארים עם האמהות שני קייצים, והגור הזה כבר היה ענק, כמעט בגודל שלה. שניהם מרחרחים לנו את הסירה בסקרנות, וכולנו למעלה יודעים שמהלומה אחת שלהם מרטשת אותה לגמרי. למזלנו אנחנו נמצאים בתצפית מצוינת והרוח נושבת לכיווננו, כך שהם לא יכולים להריח אותנו, ולא נותר לנו יותר מדי מה לעשות מלבד לחכות ולהתפלל.
פתאום, באופן נדיר למדי, יאכטה צרפתית נכנסת למפרץ ועוגנת לא רחוק מאיתנו. בירידה לחוף אני תמיד לוקח מכשיר קשר, אבל הצרפתים לא עונים לי, ובכל אותו הזמן הדובה מסתובבת ליד הסירה שלנו עם ביטחון עצמי בשמיים. אחרי רבע שעה שנדמית כנצח, הקפטן הצרפתי סוף־סוף קורא לנו בקשר.
"אם לא שמתם לב, יש לכם דובים ליד הסירה“. וואלה, גאון. אני עונה לו שבהחלט שמנו לב ואנחנו כבר שעה בתוך הסיפור הזה, והוא שואל איך הוא יכול לעזור. אנחנו קובעים שהוא יוריד את סירת הגומי שלו ויאסוף אותנו ממפרץ קרוב אחר, שאליו נרד בעצמנו. כשהדובים יעזבו נחזור לחלץ את סירת הגומי שלנו. כשהוא עדיין בדרך אני מבחין פתאום שהדובה והגור מאבדים עניין בסירה שלנו ומתחילים ללכת לכיוון השני ומודיע לו בקשר שננסה בכל זאת להגיע לסירה שלנו, אבל מסביר שכשנתחיל לרדת נאבד שדה ראייה כי הכל מלא סלעים, ולכן בכל רגע נתון הוא חייב לראות גם אותנו וגם את הדובים ולהודיע לנו מיד אם הם משנים כיוון.
הוא מסכים ואנחנו מתחילים לרדת. למרות הדחף לרוץ, אנחנו מכריחים את עצמנו לרדת לאט ובזהירות כי אם מישהו יחליק וייפצע זה יכול להפוך לדרמה אמיתית. הקפטן הצרפתי מעדכן אותנו כל הזמן במיקום הדובים, כשפתאום הוא משתתק. "מה קורה?“, אני שואל אותו, "תשמע, נראה לי שהיא הריחה אתכם, הם שינו כיוון“. אנחנו כבר בישורת האחרונה ומתחילים לרוץ כמו מטורפים לכיוון הסירה. לשמחתי הקבוצה די ספורטיבית. הצרפתי ממשיך להלחיץ אותנו בקשר כשפתאום הוא מודיע "הם עצרו, אתם תספיקו“.
אנחנו מגיעים לסירה שלנו חסרי נשימה. הקפטן כבר נמצא שם עם הסירה שלו. חצי מהחבר'ה קופצים על סירה אחת והשאר על השנייה. כשהצרפתי מנסה לעזור להם לעלות הוא מאבד מרוב התרגשות את שיווי המשקל ונופל למים הקפואים. החבר‘ה מושים אותו רטוב ורועד, ואנחנו מחלצים את שתי הסירות לים מבטחים. מאוחר יותר נגיע ליאכטה שלו עם שקית שוקולדים ענקית. ערבות הדדית בין אנשי ים היא דבר חזק. למחרת בבוקר כשאנחנו מתעוררים, האמא והגור שוב במפרץ, ממש מאה מטר מאיתנו. הפעם אנחנו יורדים עם סירת הגומי כדי לצלם אותם כמו שצריך.
זוהר המלך
מרץ 2017. אנחנו עוגנים בלילה חשוך במיוחד ברציפו הצף של כפר הרפאים מלויואר שבאיי לופוטן בצפון נורווגיה, כשפתאום מתחיל מופע נהדר של הזוהר הצפוני. עכשיו תבינו, הזוהר הצפוני הוא תופעה שגורמת לאנשים לצרוח כאילו ראו את אלוהים. מקורו של הזוהר הוא בשמש, שבה יש כל הזמן פעילויות והתפרצויות שמשחררות לחלל חלקיקים טעונים חשמלית. מעטים מהם מגיעים באופן אקראי לכדור הארץ ומנותבים מיד לקטבים המגנטיים. כשהם חודרים את האטמוספרה הם מתפרקים ומשחררים אנרגיה שלעינינו נראית כאור שצבעו משתנה בהתאם לגובה שבו החלקיקים מתפרקים.
הצבע שהכי מזוהה עם הזוהר הצפוני הוא ירוק, אבל הוא יכול להופיע גם בגוני סגול או אדום. אחת העובדות הפחות ידועות על הזוהר הצפוני היא עובדת היותו זז, רוקד, משחק, נחלש ומתחזק — ואת זה קשה לתפוס בתמונות. זה מה שגורם לאנשים לצרוח מהתרגשות. כדי לחוות זוהר צפוני כראוי כדאי מאוד שיהיו חושך ושמיים בהירים מעננים. צריך גם לא מעט מזל, כי הזוהר יכול להיעלם בשניות. מדובר בתופעה חמקמקה מאוד.
כולנו על סיפון הספינה, צופים נפעמים במופע הזוהר המלהטט בירוק וחשים אופוריה אמיתית. אנחנו בני מזל במיוחד באותו הלילה, כי המופע נמשך שעות על גבי שעות. בשלב מסוים מתחיל להיות קר בצורה קיצונית, וכולנו מתחילים לרדת למטה כדי להתחמם ולהתחיל להכין ארוחת ערב. רק בחורה אחת לא מצליחה להפסיק להתבונן בזוהר. היא מתחילה לחפש דרכים להישאר בחוץ בלי לקפוא מקור ולבסוף נכנסת לסירת הגומי, שוכבת על רצפתה, כך היא מוגנת מהרוח, ומביטה למעלה אל מופע רוחות הרפאים הירוקות הבלתי נתפס שבשמיים.
ארוחת הערב מוכנה, ואני עולה לקרוא לה ומבחין שהיא מהופנטת לגמרי. למרות שכבר חוויתי את הזוהר הצפוני לא מעט פעמים בחיי, אני לא יכול להישאר אדיש להתלהבות שלה, לכבוד שהיא רוחשת לתופעה. אני יורד ומזמין את כולם למעלה לתת כבוד אחרון לזוהר לפני ארוחת הערב.
כשכולנו בהרכב מלא על הסיפון, מביטים לשמיים, מתרחש נס. בשמיים הירוקים מופיע פתאום פס אדום עז, ועוד אחד, כאילו מכחול נעלם צובע פס ועוד פס עד שהכל צבוע לגמרי באדום זרחני. אנחנו לא יודעים את נפשנו ופשוט צורחים מהתרגשות, ואני יודע בוודאות שזה מופע הזוהר הצפוני הכי מדהים שהייתי עד לו. בתוך פחות מדקה המופע נעלם כלא היה, ואנחנו לא מספיקים אפילו לצלם. כולנו מסיימים את היום המופלא הזה אסירי תודה לבחורה ההיא, שהתעקשה להישאר למעלה ובזכותה אף אחד מאיתנו לא פספס מופע נדיר של הזוהר.
טבע נאות
כיבשת שבה נמצא הקוטב הדרומי ומוקפת בים, אנטארקטיקה מנותקת אקולוגית לחלוטין משאר כדור הארץ, וכל בעלי החיים החיים בה ובאיים הסאב־אנטארקטיים המקיפים אותה הם יצורים ימיים. לבעלי חיים יבשתיים אין אפשרות להגיע אליה ולכן אין בה טורפים יבשתיים. כן קיימים טורפים ימיים, למשל הלווייתן הקטלן או כלב הים הנמרי, ויש גם ציפורים הניזונות מנבלות או מנסות לחטוף את גוזלי הפינגווינים. אבל כעיקרון, בעלי החיים הבוגרים באזור האנטארקטי, כשהם נמצאים ביבשה, לא מרגישים מאוימים. הם נמצאים במקומות חשופים ונגישים ואפשר ממש להתקרב אליהם. מנגד, באזורים הארקטיים בצפון, שאליהם יש מעבר יבשתי, כן חיים גם טורפים יבשתיים, ואת בעלי החיים שם צריך לחפש.
באנטארקטיקה אנחנו רואים כלבי ים נחים על פיסות קרח צפות, כמה סוגים של פינגווינים תופסים טרמפ על קרחונים צפים גדולים, ולווייתנים משייטים פה ושם. החופים הם לרוב קירות קרח עצומים שלא מאפשרים לבעלי החיים להתיישב עליהם, אבל פה ושם יש מדרונות מתונים יותר ופיסות סלע שנחשפות מתחת לשלג. אלה המקומות שבהם אוהבים כלבי הים לרבוץ והפינגווינים לקנן, ובדרך כלל הם חוזרים אליהם מדי שנה, כך שאפשר אפילו לצפות מראש אילו בעלי חיים נמצא בכל חוף. לאחר שהתמקמנו בנקודת תצפית נוחה, אנחנו עוקבים מקרוב אחרי שגרת חייהם של הפינגווינים, מתבוננים בהם בונים ומתחזקים את הקינים, דוגרים על הביצים או מאכילים גוזלים, רבים אלה עם אלה, מתגוננים מפני חמסנים, שחפים ויסעורי ענק שמנסים לחטוף מהם את הגוזלים.
אנחנו לא מנסים לגעת בחיות או ללטף אותן — אלה חיות בר, לא חיות מחמד — אלא להתבונן בהן חיות את חייהן בשגשוג יחסי וללא הפרעה אנושית בסביבתן הטבעית שאליה הן כל כך מותאמות. זו חוויה עוצמתית עבור כולנו, כי בכלל לא מובן מאליו להיות עדים להתנהלות כזו של עולם החי, במיוחד כבני תקופה שבה בעלי החיים הולכים ונדחקים אל מול ההתיישבות האנושית והמעטים שנותרים נמצאים לרוב בסכנת הכחדה כזו או אחרת. כאן עדיין זוכים לראות את הטבע במלוא תפארתו, כמעט כפי שהיה לפני מאות ואולי אפילו אלפי שנים.
קשה להסביר במילים את העוצמה שבמפגש עם טבע קמאי ופראי באמת. הוא נחווה באופן בלתי אמצעי ויש לו אפקט חזק על הנפש. אני חושב שמה שמושך אותי ואת האנשים שמפליגים איתי לאזורים האלה זו ההזדמנות לחוות את כל זה ולהתמודד עם הקשיים הכרוכים בכך כחלק מצוות או שבט קטן, דבר שבסופו של דבר הוא מתגמל מאוד. המסעות האלה לא קלים. הם מזמנים ים של סיטואציות לא נוחות במיוחד אבל גם הזדמנויות גדולות למי שמשתתף בהם להפתיע את עצמו, לחלץ מעצמו דברים שלא ידע על קיומם, להרגיש ולחוות את המסע בכל הגוף.
מרחבי הקרח האלה מנקים את התודעה מרעשים. החיים בספינה הקטנה הם פשוטים ותחומים, הדברים מאוד ברורים ומוגדרים, וזו אנטיתזה מוחלטת למציאות המולטיטסקינג הכאוטית, הטובעת במנת יתר של גירויים ואפשרויות שרובנו חיים בה. בתנאים שנוצרים בהפלגות האלה לסוף העולם קל לאדם לפגוש את עצמו באמת, ואם יש לו מזל, לפעמים אפילו את אלוהים.
רוצים עוד? אנחנו ממשיכים בכל הכוח ממש כאן בדיגיטל והגיליון המודפס האחרון שלנו מחכה לכם בחנויות. תאמינו לנו, זה הדבר הכי חיוני שתמצאו בסופר (איור: דניאל גולדפרב)
לפנייה לכתב/ת 
