בעולם שואלים משפחות אם להנשים - למה בישראל לא?
זכותם של קשישים לבחור איך למות, גם בימי קורונה, אך במערכת הבריאות הישראלית ההחלטות נעשות כך שאף גורם רשמי אינו פונה ישירות אל האדם ובני משפחתו ומדבר איתם. חשוב שנכיר בכך כי ברוב המצבים הקורונה היא עוד מחלה שמאפשרת לאדם לסיים את חייו, ולכן תפקידנו כמדינה לוודא כי הוא מסיימם, לכל הפחות, בכבוד הראוי
מערכות וצוותי הבריאות מתמודדים בימים אלו עם הלא נודע, עם מתח נוראי ועם תחושות של חוסר אונים מול מחלה חדשה המאיימת על חיינו בהיבטים כה רבים.
באופן טבעי, העולם הרפואי נכנס להילוך מאוד גבוה, כשמטרה ברורה מול עיניו - להציל חיים ולמנוע התפשטות, ככל הניתן, כאשר אחד הנושאים הבוערים הוא המירוץ אחר מכונות הנשמה והשגת יותר מיטות ביחידות המיון והטיפול הנמרץ.
התפרצות הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet
בתקופה כה דרמטית, כאשר נדמה שהכל מחולק ל'קורונה או לא קורונה', נראה כי אין מקום לשום דבר אחר, וכך, גם הרפואה הפליאטיבית נשכחת ונופלת בין הכיסאות. נראה כי כל המטופלים נכנסים לקטגוריה אחת - אם יש לך קורונה צריך להציל אותך ויהי מה, לא משנה בן כמה אתה, עם אילו מחלות רקע הגעת, או מה הן רצונותיך ובחירותיך.
לא להתעלם מזכויות היסוד של הנוטים למות
הרפואה הפליאטיבית עוסקת בשמירה על איכות חיים במצבים רפואיים מורכבים, בניהול סימפטומים כמו כאב,קושי נשימתי, בחילות ועוד, בבירור העדפות החולה באשר לאיך לטפל בו, האם ברצונו להיות בביתו או בבית חולים, האם לחברו למכונות הנשמה, מי אחראי על ההחלטות בעניינו ועוד. אלו הן זכויות יסוד, אך בסדרי העדיפות החדשים, זכויות אלו מחווירות לעומת ההתמודדות העכשווית עם המגפה עצמה, עם כמויות החולים הקשים ועם הסכנה לחיי אדם.
.
אך אסור לנו לתת לזכויות יסודיות אלו להיעלם, דווקא בשעה זו. גם כאשר החיים עצמם בסכנה, אל לנו להתעלם מאיכות החיים של אלו הנוטים למות או מהזכות האלמנטרית שלהם לבצע בחירות.
בעיניי, הרפואה הפליאטיבית מעולם לא הייתה חשובה ומשמעותית יותר, דווקא לאור העובדה כי הקשישים, ובעלי מחלות הרקע הרבות והמורכבות, הם בעלי הסיכון הגבוה ביותר להיפגע קשות מהקורונה. אנו שומעים על מתים מבוגרים אשר לרובם נלוות מחלות קשות קודמות. מהן אותן מחלות? מה הייתה איכות חייהם של אותם חולים שנפטרו כתוצאה מהקורונה, עוד בטרם נדבקו בה? זהו מידע שנחסך מהציבור, אולי גם מצנעת הפרט, אבל גם על מנת לשמר את הדרמה בריאליטי החדש בו אנו חיים.
למשל, ראוי לדעת כי סיבת התמותה הראשונה בקרב חולים זקנים מרותקים במצבים סיעודיים היא זיהום חריף בדרכי הנשימה. רוב הקשישים הסיעודיים נפטרים מדלקת ריאות כתוצאה מ"אספירציה" (שאיפת חומר זר לריאות, כמו תוכן הקיבה). אך כאשר חולה סיעודי נפטר באופן זה, לא ייאמר כי הוא קורבן של המחלה שבה חלה, הוא ייכנס לסטטיסטיקות של תמותה כתוצאה מזיהום חריף בדרכי הנשימה, וברחוב יכנו זאת "מוות נזיקנה" או "מוות מקריסת מערכות". כיום, חלק ניכר מאלו יוגדרו כמי שמתו מהקורונה, ייכנסו לפנתיאון הגרפים והסטטיסטיקות אשר יוצגו על שקפים במהדורות החדשות.
ראוי לציין כי בעבר, כמו היום, רבים מקשישים אלו, אם לא הסדירו את זכויותיהם מראש, יוצמדו למכונות הנשמה אשר יאריכו את חייהם עד שהמוות הבלתי נמנע יגיע בכל זאת, היות ומדובר בחולים שלא ניתן להצילם או לשפר את איכות חייהם.
אבל, לו הם היו מסדירים את זכויותיהם מראש, למשל באמצעות ייפוי כוח מתמשך ומילוי הנחיות רפואיות מקדימות (מסמכים הכרחיים אשר מאפשרים את בחירותיהם, כולל מי אחראי לקבל החלטות אלו עבורם אם וכאשר לא יהיו כשירים לכך), היה סיכוי גבוה כי רבים מהם היו בוחרים לסיים את חייהם ללא הנשמה מלאכותית, על מנת להימנע מסבל מיותר להם ולבני משפחותיהם.
מסופקני אם גם בימים אלו משמשות ההנחיות המקדימות, או רצונות החולים, נר לרגלי צוותי הרפואה, אשר מלאכתם קודש כמובן, אך הם נתונים תחת זכוכית מגדלת של התקשורת וגורמי ממשלה המנהלים את המשבר.
לפני כשבוע הסביר מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר כי אף שישנו צפי לאלפי מתים קשישים מהקורונה, אלו לא יתווספו למספר הקשישים שמתים בכל שנה, אלא יהיו ברובם חלק מהם. במילים אחרות, הוא הבהיר כי רוב המתים הקשישים ו/או בעלי מחלות הרקע הקשות, אשר מתים או ימותו מהקורונה, היו ככל הנראה מתים גם כך השנה או בחודשים הקרובים.
ישנם אפוא מצבים בהם הקורונה היא עוד מחלה שמאפשרת לאדם לסיים את חייו בדיוק כמו אספירציה, דלקת ריאות חיידקית או אי ספיקת לב או כליות. ולכן גם בקורונה, יש לאפשר לנוטים למות לבחור כיצד ומתי למות, ויש להחליט על בי בחירותיהם עד כמה יש לנסות ולהאריך את חייהם.
באופן זה גם ניתן מקום ראוי לכבוד האדם וחירותו, ובד בבד נוכל באמת להציל חולים אחרים אשר אינם נוטים למות, אך הם עשויים למות, אם מכונות ההנשמה לא תהיינה פנויות.
זה אולי נשמע נוראי, אבל מדברים רבות על כך שבמצב קטסטרופה ייאלצו הרופאים לבחור את מי להציל, ולכן יש לתת גם לחולים הקשים, הקשישים ובעלי מחלות הרקע המורכבות, לקחת אף הם חלק בבחירה ולהקל על עצמם, ועל הדרך גם על המערכת כולה.
חשוב להדגיש כי גם לפני עידן הקורונה לא הייתה בישראל מספיק מודעות שהרפואה הפליאטיבית נותנת בידיהם זכויות אלו. הגישה הטיפולית הנהוגה כיום בישראל כלפי מי שהגיעו לגיל שיבה בכלל, ובפרט זקנים החולים במחלות כרוניות ו/או חשוכות מרפא, היא להתייחס אל אלו כאילו הם יחיו לנצח, תוך התעלמות של המערכות מסיום החיים המתקרב, בין אם הוא מתקרב בצעדי ענק או בצעדים מדודים.
מערכת הבריאות ממשיכה לשלוח את הקשיש לבדיקות ואשפוזים, ומסבה סבל גדול לחולה ולבני משפחתו, תוך העמסה על מערכת הבריאות. שלא לדבר על כך כי אף גורם רשמי אינו פונה ישירות אל הזקן ובני משפחתו ומדבר איתם על סוף החיים המתקרב, שיש לו מן הסתם השלכות רגשיות רבות וקשות.
רצונו של אדם כבודו
הגיע הזמן לשינוי תפיסתי דווקא כעת, ועלינו להפנים כי בתקופה זו טיפול תומך הוא חיוני בדיוק כמו נוזלים, מורידי חום ומנשמים. בזמן שהעולם כולו במצור יש מקום לאותו טיפול חומל ותומך בו מומחים אנשי הרפואה הפליאטיבית אשר פוגשים אנשים שעומדים בפני המוות יום יום ויודעים לנהל את המצב ברגישות ובחמלה.
עלינו לשאול את עצמנו שוב - האם המטרה היא רק למנוע ממספרי המתים לעלות? או אולי לתת לאנשים לסיים את חייהם בכבוד ללא התערבות פולשנית ולקבל את העובדה שמספר המתים יעלה אבל לדעת שאלו הם אנשים שסביר להניח שרובם היו מתים בקרוב גם כך, כמה שקשה לשמוע זאת.
טופס הנחיות מקדימות של חוק החולה הנוטה למות אינו מיושם כיום ורוב האוכלוסייה עדיין אינה מודעת לקיומו. חשוב דווקא כיום לאכוף את מילוי הטפסים באופן גורף כחלק מההיערכות לטיפול במגיפה. כמו כן, יש לבחון את האפשרות לטפל ע"י הנשמה מלאכותית על פי מצבו הקודם של החולה ולפי בקשותיו ורצונותיו, בין אם ציין אותם לפני הידבקותו בנגיף, או כפי שהוא מגדיר את אלו לאחריו.
בסופו של יום, חשוב שנכיר בכך כי ברוב המצבים הקורונה היא עוד מחלה שמאפשרת לאדם לסיים את חייו, ולכן תפקידנו כמדינה לוודא כי הוא מסיימם, לכל הפחות, בכבוד הראוי.
הכותבת היא אחות מוסמכת, בעלת מומחיות ייחודית בתחום הזקנה והטיפול הפליאטיבי, עם נסיון עשיר בליווי ותמיכה בחולים כרוניים וזקנים בקהילה, בעלת הארגון רפואת חיים
לפנייה לכתב/ת 
