"אפשר לנסוע רחוק בלי לצאת מהבית"

כדי להמריא מהחדר

אפשר לנסוע רחוק בלי לצאת מהבית. האמרה הזו עשויה להועיל בשעה שערב חג יורד על ירושלים כמסך ברזל, ודבר לא זז ברחובות – אפילו לא העלים. החתולים העצלים בחוץ עצובים, השיחות בין התושבים מתנהלות, כנראה, בלחישות, ושדה התעופה כבר דומם לאחר שקרס בעקבות רבבות נוסעים שברחו בבהלה מגבולות המדינה – שמדי שנה כופה עלינו מניפת חגיגות דתיות-לאומיות משעממות יותר מספירת חופן מסמרים קטנטנים. מאחר שהערים סביבנו (ובמיוחד ירושלים) הן מונוכרומטיות להפליא ואף צבועות מעין גוון חרוסת, קניידלך וקוגל תפוחי אדמה – אנחנו, למעשה, כאילו אוכלים מהחומר שממנו עשויים הבניינים, ומתגוררים בקונסטרוקציות סנסואליות כמו צורתו של גפילטע פיש עם כובע עשוי פרוסת גזר.

שאלה לניניסטית נלחשת בין שפתיך: "מה לעשות?" הרי נוסף להסתגרותי בתוך הבית במהלך החג, חלפו שלושה חודשים מאז פרידתי ממריאל. מה לעשות? התשובה המיידית היא: "לשוטט". הבעיה היא שלכאורה, אין מאוס יותר ממושג ה"שוטטות" שמסמל בימינו את אי-הקריאה בספר הפסאז'ים של וולטר בנימין, כמו שעוגיית המדלן של פרוסט מסמלת היתקעות נצחית בפרק הראשון של "בעקבות הזמן האבוד": "בצד של סוון". עם זאת, התחושה שלי כעת, בין הקירות הצנועים האלה, היא שרק בנימין יוכל לקחת אותי מכאן עכשיו, ורק פרוסט יוכל להצית את חושיי ולהטיס אותי, למשל ליוון.

אני פותח בקבוק יין לבן: אסירטיקו "אקרוטרה" 2015 מסנטוריני, שילווה אותי בתחילתו של המסע המדומיין. אורות קטנים וצהבהבים דולקים בארבעים וחמישה המטרים שתוחמים את חיי האינטימיים. מרבית הרהיטים הם מאיקאה, מסדרות הבסיס שמוצאים במיליוני בתים בעולם. עיצוב הפנים מורכב בעיקר מאוסף פתרונות לאחסון ספרים. רפרודוקציה ממוסגרת של הצייר רומאר בירדן תלויה על קיר לבן, תמונה אחרת היא עטיפה של אלבום של ת'לוניוס מונק, ומטר רבוע של מרפסת עם ארבעה צמחים הוא המקום שאליו אני יכול לצאת ולנשום אוויר. ובכל זאת.

האף מתמלא ריחות עזים של הדר ויסמין. הלגימה הראשונה של האסירטיקו מכריחה אותי לעצום עיניים. החך חש בנוף רב שכבתי: לימון, אננס, מליחות וחמיצות גבוהים, טעם קל של לבּה הנספח לכרמים של האיים שנוצרו על שרידי הרי הגעש בסנטוריני. עשרת האחוזים מזני אָת'ירי ואַיידָני מעניקים ליין איזון, נגיעת מנטה, רכות, ורצינות, כשהאָסירטיקו מבקש לבטא את מלוא פראותו החצופה. אך יותר מכול, אפשר להרגיש ביין את קרבתו של הים, את השפעת הרוחות הלֵיליות והערפילים הסמיכים של האי. ענבי האסירטיקו גדלים באזורים הרריים, בין סלעים וולקניים ובגבהים שונים. ככל שהקושי הגיאולוגי גובר, הפרי נושא עוצמה רבה יותר. לשתות אסירטיקו פירושו לשתות פיסה של אי. להרגיש את אדמת המקום. שלא כמו היין הגלובלי המבוקר וטעם הלוואי המיותר של חביות העץ, מרבית יינות האסירטיקו מיוצרים מפרי נדיר באיכותו, שנקטף בכרמים בני מאות שנים.

רוצים לקרוא את "לעשות מקום" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

אני זוכר כעת את הפעם הראשונה שבה שתיתי את נסיך זני היינות הלבנים ביוון, האסירטיקו, מעשה ידיו של האצידקיס, יינן מכונן שהתאבד לפני מספר חודשים. יין מלוח, מינרלי ולימוני בעל סיומת ארוכה, שמצייר תמונה של הים האגאי. ואני זוכר את טעמו של האסירטיקו מן הכרם "גהה", עם שמרים פראיים הפותחים מבפנים את טעמיו של היין למניפת צבעים זוהרת. אסירטיקו קפוא של גהה, עם דגים או פסטה טרייה או ברוסקטות וגבינה, יכול להחזיר לך את האמונה באנושות ובהישגיה. כעת אני מתבונן שוב בארבעת עציציי הקטנים, מחייך אליהם, מריח אותם והם נראים לי נס. נזכר ב"חוכמתם של הפרחים", טקסט נפלא של מוריס מטרלינק, המציין כל מה שפרחים מסוגלים לעשות למרות המגבלה של אי-תנועה המייסרת אותם מלידה עד מוות. וכמה קטן המרמור שלנו, התקועים באי-תנועה רק עד צאתו של החג. הבה נריח ונחפש ניחוחות! אני אומר לעצמי, כמו דז-אסנט – הגיבור העל-זמני ברומן "להפך" של הויסמנס.

שתיתי קצת יין, וכעת רוחי כאילו מתהלכת ברחובות אתונה, ואני עושה זאת תוך קריאה ברשימות שכתבתי בפנקסים בנסיעות האחרונות: אני נכנס לפארק והעיר נעלמת, קורסת. העצים מזקקים את השקט והשבילים העליזים מוליכים אותי בהדרגה לשכונת קיפּסֵלי, הצפופה ביותר בעיר, המלאה בשיכוני הפּוֹליקָטיקיָה בעלי קומת עמודים מוגבהת וטרסות עליונות משותפות, לעיתים מלאות גפנים. שדרת פוקיונוס נגרי ירוקה וזורחת. בחזרה לכיכר, בשכונת אֶקסַרכיה התוססת, זוגות מתאספים, שלישיות, קבוצות ויחידים – אתה נמצא לכאורה בתוך ג'וינט. בענן המבושם הזה, ניתן להאזין למִשלבים שונים של שיחות בלתי מובנות. להתבונן בחיוכים יווניים על רקע שקיעת השמש. עם הגעתו של החושך, מתגבר פס הקול האתונאי של אקסרכיה; שלישיות פסנתר ג'אז, צחוק, מסע האוויר הנע בין הרחובות הבלתי גיאומטריים. ואז מתחשק לך לעשן את המקום, לשתות אותו. לידי, למשל, שולחן שכל יושביו שותים ראקי עם דבש. אני רואה סיגריות דקות, נעליים לבנות, מכנסיים משובצים, ז'קט ג'ינס, תסרוקות מושקעות, איטלקים ויוונים. סינים, ונורדים. בנקודה כלשהי במסעדת "אָטיטָמוֹס" הכרתאית שליד הכיכר, יכולתי לתמצת את תפישותיי, רגשותיי, ולהתבונן בעולם דרך המשפט של פרננדו פסואה: "מה שאנו רואים הוא לא מה שאנו רואים, אלא מה שאנחנו". וברגע שהגיעה אליי צלחת ובה מעין גולש עם עשבי תיבול, סלט תפוחי אדמה וסלט ירוק שאינו ירוק, לחשה לי אסוציאציה חרישית שכל טקסט – אפילו תזה אקדמית, אפילו דו"חות וסקרים ורשימת מכולת, הם למעשה יומנים אישיים, המבטאים אי-אלו פיסות של האני האינטימי שלנו.

זיכרון הגוּלש באקסרכיה גורם לרעב בירושלים, ואני מבשל פסטה עם רוטב שכולל אורגנו מכרתים, מלח מהאי סימי, פפריקה מהונגריה, עגבניות מפלסטין, טימין מלסבוס ושמן מאתונה. הפנקס מוביל אותי לבר היין המופלא "צ'ינקווה", גם הוא באתונה, שבו בני הזוג שפתחו את המקום מסתובבים בין היושבים עם מפות, במטרה להציג את הבלתי אפשרי: מדינה של יותר ממאתיים וחמישים זני ענבים, עשרים ושמונה אזורי יין מוגנים, ומאות רבות של יקבים הפזורים באיים, בהרים, ביבשת ובאדמות הוולקניות. אני אוהב את קרקוש הצלחות בשילוב השיחות בבר, ושירי הפופ של ואן מוריסון – אך ורק כאן. זוג נשים בריטיות חיפשו שולחן, ואחת אמרה לאחרת בחיוך רחב: "בכלל לא זכרתי את פרצופך, אבל זכרתי היטב את התחת שלך. הייתי מזהה אותו בין שלוש מאות תחתים אחרים: נכון שהתחת הוא מעין פרצוף?" מבטי נע ימינה ושמאלה בעודי מנסה לייצר שיטוט נשלט של התודעה. אבל אין כל דרך להכניס את הקיום למשטר ממושמע, ומצאתי את עצמי מתבונן באישה יפהפייה דרך כוס של יין לבן מזן מָלָגוּזיה. האם הג'ינג'ית בבר היין באתונה הייתה באמת ג'ינג'ית? אני שואל את עצמי בירושלים, או שמא שיערה נצבע באפרסק דרך הזכוכית המלאה ביין?

ובכן, מה שחשוב הוא שכיום, יינות מָלָגוּזיה הם בין הנשתים ביותר ביוון. עובדה חשובה, מאחר שמדובר בזן ענבים עתיק שבשנות השבעים עמד להיכחד, עד שפרופסור מסלוניקי אסף דגימות קטנות בין כפרים הרריים, והביא אותם לאזור פורטו קאראס, אל וַנגֵליס גֵרוֹבָסיליוֹ – אֵנולוג צעיר שעתיד היה להציל את הזן, ולהיות חלוץ מחדשי המלגוזיה ביוון. זה היה היין שדרכו התבוננתי באישה הג'ינג'ית: נוזל ארומתי מאוד, פרחוני, מבנה מאוזן וסיומת אינטנסיבית וארוכה אף שהוא בעל חמיצות גבוהה, ששומרת על היין מפני כל אפקט זר או קלישאה. אם הגֵרוֹבָסיליו מספק תחושה אגסית, שנונה וקריספית, לצד נוכחות דקה של החבית בפה, המלגוזיה האיקוני של חַלקידיקי הוא אפרסקי, רך וטרופי. ואילו המלגוזיה "אלפא", שקסמו נגלה כשעה לאחר פתיחת הבקבוק, מעורר חוויה מאופקת יותר אך אלגנטית של הזן החמקמק הזה.

אוריאל קון(באדיבות תשע נשמות)

השעה 3:00 ביום החג הירושלמי כשאני נשכב על הספה שלי ומסתכל על התקרה, והשעה הייתה 24:00 בפנקסי באתונה, כשקמתי ממקומי בבּר לטובת הליכה חסרת מטרה. חשתי צורך לספר דברים לעצמי ולאחרים, ובחצות הלילה הרגשתי דחף ללכת ברגל. אפשר להיזכר בבנימין הכותב בקטע "הסופר הטוב" מתוך "התגלויות בנסיעות", כי "לספֵּר הוא לא רק ביטוי של מחשבות, אלא ההגשמה הממשית שלהן. כפי שללכת ברגל אין פירושו לבטא את רצונך להגיע למטרה, אלא מימוש המטרה עצמה". הסיפורת לפי בנימין היא מפתח להבראה, בדיוק כמו הליכה או שיחה טובה.

באתונה, שוטטתי בשכונות הסמוכות, בקֵרָמיקוֹס – לשעבר שכונת הקדרים, ומֵטַקסוּרחיוֹ – שכונה עזובה לשעבר. מצאתי את עצמי חושב שעיר נוצרת אך ורק מתוך ערבוב, מתוך ארטיקולציה בין מרקמים, אנשים, קריאות ויינות. אם נרצה, המצב "עיר" נוצר בערבוב הריחות של פיפי של חתול וקקי של כלב. ערים, כמו נסיעה או כתיבה, נוצרות ומתפתחות בחיבור האקראי בין אלמנטים שבהם אנו נתקלים. מאחורי כל מכת ריח עירוני יש עוד שכבה, ומאחורי כל מרקם אורבּני, יש אחד נוסף. בקרמיקוס נתקלתי בנקודות חלוקה של מתדון, תחליף ההרואין לנרקומנים, פגשתי סינים, פקיסטנים ומחוסרי בית, לצד רבעים שעברו ג'נטריפיקציה. שכן הג'נטריפיקטורים מזהים נקודות תורפה עירוניות של אינטראקציה והוויה, כדי לשתול וליישם חיים בורגניים ומסחר –- משום שהם לא יודעים להקים עיר בעצמם. מֶטאקסורחיו גדושה אמנים, פרויקטים אלטרנטיביים, הריסות בתים ובניינים. קֶרמיקוס מלאת בּרים, ובאחד מהם ישבתי כדי לכתוב ולשתות עוד יינות לבנים: הגיע זמנו של הזן מוֹסקוֹפילֵרוֹ, הנפוץ באזור מַנטיניָה, בפֵּלוֹפּוֹנֵס. לגמתי מוסקופילרו של "בּוֹסינָקיס", המשלב נימת ורדים עם חמיצות וארומת גינה תוססת. אחר כך עברתי לווידיאָנוֹ, זן ענבים מכרתים שממנו מייצרים בשנים האחרונות יינות נפלאים, כמו ה"דוֹלוּפָקיס" שמזגו לי, יין סימפוני עם הֵדי נענע וגוונים אקזוטיים שאותם דמיינתי כ"כרתיים".

למחרת בבוקר נסעתי לחוף אַסטיר, שבאזור ווּגליאַגמֵני, עשרים קילומטר מאתונה. שם זכיתי לצפות בוולגריות הקיטשית של המעמד האמיד החדש באתונה, הדומה לזה המצוי אף בסביבה שלנו: מיטות לבנות, שירותים לבנים, צבא של עובדי שירות, בגדי ים לבנים, רבי מכר זולים נוסח מרגרט אטווד ושיזופים מלאכותיים. עולם סגור ורשימת שירים של פעם המשולבת בלהיטים אמריקאיים. אך רצה הגורל, ודווקא על שפת הים בחוף אסטי, עמדתי לקרוא קטע פרוזה בלתי נשכח של הסופר לַפקַדיו הֶרן, שנולד באי לַפקָדה ביוון ומת ביפן ב-1904. ובכן, בספרו A Midsummer Trip to the West Indies, הרן מתעד הפלגה לעומק האיים הקאריבים, דרך נמלים קטנים, שפות בלתי אפשריות ועמים זרים. בקטע שקראתי, הרן מפליג בספינת דיג אל מרטיניק. בדרך הסופר לא מאמין כמה עמוק יכול להיות הכחול של הים. הדייגים טוענים שאין מדובר בכחול, משום שהכחול טרם הגיע. לאורך עשרה עמודים הרן מנסה לתאר גווני כחול שאת עומקם הוא לא מצליח להגדיר, ובכל פעם שהוא חושב שהגיע לגוון הכי עז ועמוק, מופיע הכחול הבא שמכניע את קודמו. בחיפוש הזה אחר הכחול המושלם הוא פוגש בסופו של דבר את הכחול האולטימטיבי: צבע שלוכד את תמצית הכחול הראשונה בעולם.

תכף בוקר יום חג בירושלים, ושעת צהריים באתונה. היין נגמר, ומתחשק לי עוד. היין דומה לרצף צבעי הכחול בספר של הרן: האחד מוליך אל השני, הזן השני אל השלישי. את הטיול אין כל דרך להשלים, ולמעשה, אני מתאפק כעת שלא לכתוב על יין האָת'ירי החלק ונטול הצבע. לימוני, עם סיומת קצרה וחודרנית. או על הסֵבַּטיאנו שגדל בפאתי אתונה, ההדרי והים-תיכוני כל כך, או על זן הרוֹבּוֹלָה הנפלא מאזור קָפָּלוניה. או על הרודיטיס הסמיך באף והשמנמן כמעין סלט פירות יבש בחך. ובכן, הטיול ככל הנראה נגמר; אני קצת שמח וקצת מדושדש. ואז אני קורא בפנקס האתונאי: "מדוע אנשים יפים יותר בשדות התעופה? יותר חגיגיים, יותר מוקפדים". ואני מאשש בראשי הירושלמי שזה נכון. אבל אז, בפנקס, אני חוזר מיוון ומציין ש"היוצאים נראים מנצחים, ואנו החוזרים - מנוצחים". לשמחתי זה לא המקרה שלי. לא נסעתי לשום מקום; אבל גם לא חזרתי.

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן .

"כדי להמריא מהחדר", מתוך "לעשות מקום", אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות, 344 עמודים