דווקא עכשיו: דו"ח רעב בזמן קורונה - הגמילה מסוכר בעיצומה

לא יודעת איך להגיד את זה, אבל מאז שפצחתי בתוכנית לשינוי אורח חיים עם תזונה מאוזנת, אני אוכלת הרבה יותר. מדברת אתכם על כמויות ממתקים של משפחה מרובת ילדים בסגר, בבני ברק. לילה לילה, מהרגע בו לקחתי על עצמי לעשות שינוי, אני באקסטזה של שוקולד. הפסקת מלוחים קצרה בשביל האיזון, ושוב, שוקולד. לא יודעת מה הקטע. נראה לי שמישהו מצוות "הקול בראש" אצלי, קיבל הודעה מלחיצה בקשר. "הקשיבו, הקשיבו", צעקו בהודעה, "פלישתים עליך ישראל. טיטוס בשער והוא הולך לסגור את משלוחי השוקולדים לעיר, קום והילחם". יכול להיות שבגלל זה אני מפוצצת את המאגרים לא בנייר טואלט, שימורי תירס, או מארזי טונה, אלא בערימות של ממתקים?

שירלי יוצאת לדרך:

שלשום, בפרץ לא ברור של חוסר שפיות זמני, ואחרי שצפיתי בכמה סרטונים קצרים של מאמן התזונה הנמרץ, אביב גיל, החלטתי לנקות את מגירת הממתקים המפורסמת שלי (למה לשקר? מדובר בארונית), ולהשאיר לעצמי רק דברים בריאים. אתם מכירים את זה? נכנסת לסופר מורמת מעם (מסכה, כפפות, שני מטר, ברור), מביטה בבוז על ההמונים שמעמיסים סוכר ופחמימות, וחשה תחושה של רחמים. כך בדיוק הייתי אני פעם, לפני שלוש דקות. יוצאת משם רזה, לא סתם רזה, קיט- הירואין-שיק- מוס רזה. מגיעה הביתה בהרגשה שאין כמוני, מסדרת הכל יפה במגירות. גאה בעצמי, אין לתאר. מהרהרת קצת על אלו שלא שפר מזלם, ולא ראו את האור, כמוני. ואז - אז מגיע הלילה.

בלילה אני מתיישבת לכתוב על המסע שלי לגמילה מסוכרים, וכל המחשבות כולן תוקפות אותי בסערה. אבא קשיש שסגור בביתו לבד בבני ברק, טלפון שקורס, ווי-פי שנתקע למרות שהגדלת לאינטרנט "מהיר", אוטו שלא נדלק, תלמידים מבוגרים שלא נחשפו ללימוד און-ליין ("אבל איפה הכפתור של האינטרנט? אני לא מוצא אותו"). אם כבר מדברים, מה העניין עם מכשירי חשמל בעיתות מצוקה? זה כאילו שכל העולם הטכנולוגי מסביבי מחכה בשקט בחושך, עד שהמצב מתחיל להיות ממש רע, ובום, קורס בבת אחת. המלצה: אם הטלפון שלכם מת, עדיף שתיכנסו למיטה ואל תצאו ממנה עד אחרי הקורונה. אני יצאתי. חיפשתי חנות פתוחה בימי הסגר, חוויה קשה. מי יתקן לכם טלפון עכשיו? בסוף קניתי שני מכשירים חדשים במחיר כפול, ואת הגיבוי עשה לי ילד בן תשע, וגם זה, אחרי שבכיתי.

יושבת מול המחשב והקורונה מוציאה לי לשון מהמסך. איך לעזאזל אפשר לכתוב משהו כשאין שום דבר מתוק בבית הזה? מי המשוגעת שלא השאירה לעצמה חפיסת מילוט? מי משאיר פצועים בשטח בלי חובש? איזה חוסר אחריות משווע.

שוב מסכה, שוב כפפות, מזל שיש סופר פתוח, מאה ושלושה מטר ממני, באמצע הלילה. באתר של משרד הבריאות נכתב שאתמול, בעשר בבוקר, ביקר שם חולה קורונה. אז ביקר, אז מה. יש דברים הרבה יותר חשובים מקורונה, עם כל הכבוד. מתוקים, למשל.

מתגעגעת לפחמימות ולסוכר

המתוקים היום, מתוקים מאוד

המחירים בסופר עלו בשבוע קורונה האחרון. איך אני יודעת ? פשוט מאוד. בימים רגילים אני קונה באופן קבוע שלוש חפיסות 'טעמי' בעשרה שקלים. הערב אני מגלה שהמחיר הוקפץ לשבעה עשר שקלים, או במילים של המוכר: "אין יותר שלוש במאה". זה מה שיפה בארץ הזו. האחווה והעזרה ההדדית. לא חלילה ניצול המצב כדי להדק את החבל על אלו שכבר מזמן יושבים בבית עם חבל, ובוהים באופן מטריד על שרפרף.

מאז השינוי, המסעות הליליים האלו מובילים אותי לחקר ממתקים סביבתי. יודעים מה כותבים היום על אריזות העוגות והממתקים? שימו לב: "רגע לפני החדשות - תמתיקו", "מתכונים להמתיק את הגלולה של ההסגר", "הגלידה הנוסטלגית המושלמת לזמן ההסגר", "קוביות קטנות של עונג, להמתיק את המצב". כולם כל כך רוצים לעזור לי, למה לאכזב?

ארוחה מזינה בבית משפחת פרקש

אישה עצבנית

בואו נדבר רגע על הפיל בחדר, או במקרה שלי - פילה. זה בסדר, אני חובבת פילים ידועה ואין לי שום בעיה עם הדימוי הזה. אני אישה עצבנית, צריך להגיד את זה. אחת כזו שכשהיא מתעצבנת, לא נדלק לה פתיל אחד, נדלקת לה חנוכייה. זה לא במקרה, יש לזה הרבה סיבות טובות. מעבר לגנטיקה והשפעה סביבתית, (ששתיהן, אגב, לא עובדות לטובתי במקרה הזה), אני מתקרבת לגיל הזה, נו, איך קוראים לו, הגיל שבו כל הדברים מתחילים להתפרק. גיל המעבר קוראים לזה. שם מעולה, אגב. זה אכן גיל מעבר.

מעבר מרע - לרע מאוד. עזבו גלי חום, כאבי שרירים, תשישות, מיגרנות, בכי בלתי נשלט, ובאופן כללי, רצון עז למות על קידוש השם - אני מדברת אתכם על הקרייבינג למתוקים שפעם היה תופס אותי, נגיד, למשך עשרה ימים בחודש? היום מדובר בכל החודש. יום יום, שעה שעה. אוכל, אוכל, אוכל, אוכל. הפה חייב ללעוס משהו.

החיים שלי מתוחים גם ככה, והקורונה נחתה עליהם כמו קצפת על עוגת גבינה. העובדה שאני גרה לבד עם כלבה בעתות מצוקה אלו, היא דווקא סוג של יתרון. בפעם האחרונה שנפגשתי עם האקס מאז הפרידה, (כן, גם זה קרה, שנייה לפני הקורונה), נזכרתי עד כמה אני ברת מזל. המצב עצמו קשה מספיק גם ככה, אין צורך להוסיף עליו גם את ההתמודדות עם מתנת החסד הברוכה שירדה לעולם - גבר. (חמודים, הכל בסדר, אני אתקשר אחרי הקורונה).

חיי המשפחה בישראל, אם לא ידעתם, עברו כרגע למרפסות. בטיולים הארוכים שלי עם שושה ההמומה, שלא מבינה מאיפה נפל עליה כל הטוב הזה, אני מקשיבה. האח הגדול גרסת קורונה. אנשים רבים זה עם זו, זו עם זו, וזה עם זו, בכל כך הרבה אופנים, זה פשוט מרתק. יש אנשים שלא בילו ביחד יממה אחת שלמה מאז החתונה. אתם מבינים לאן זה הולך?

יכול להיות שעשיתי טעות? יכול להיות שלא הייתי צריכה להתחיל את התוכנית דווקא עכשיו, בימי קורונה. מאמני התוכנית כותבים בפירוש שהם מייחלים לאנשים שיש להם ספקות, כי ספק הוא התחלה של שינוי. הם אומרים שהחשש הגדול שלהם הוא דווקא מאלו שאומרים שיצליחו במאה אחוז. טוב מאד, כל מה שיש לי כרגע הוא סיר גדול, מלא ספקות.

סוכר מגיל אפס. עם הוריי

פירמידות של אוכל

המטלות בימים הראשונים הם בעיקר להקשיב. אני מנסה לצפות בכל הסרטונים שנשלחים אליי באופן קבוע כל יום, ולקרוא את כל המידע אבל לא מצליחה לעמוד בקצב הנדרש. החיים בזמן קורונה דורשים ממני אין סוף התמודדויות חדשות שגוזלות ממני הרבה כוחות. אביב גיל, מאמן התזונה, מצליח לעשות משהו שעד היום אף אחד לא הצליח לפניו - לגרום לי להאזין למידע על תזונה, בלי להירדם באמצע. הוא רזה, חדור מוטיבציה ואוהב מאד לצייר פירמידות של מאכלים. דרכו אני לומדת שאנשים אוכלים גם אורז אדום, אורז שחור, שמן אבוקדו, אצות, קוקוס, זרעים, כוסמת. סינית. סינית אתה מדבר אליי. מכיר אריזות משפחתיות של תפוצ'יפס? מכיר? שמועה גונבה לאזניי, לפיה הוא ואחיו התאום גדלו בבית ללא ממתקים. נו באמת. ואף אחד לא דיווח על זה למשרד הרווחה? לו הייתי יודעת, הייתי מכינה להם חבילות שי של אגוזי, מתן בסתר.

אני טכנופובית לא קטנה, יש לומר. גם בימים רגילים, כל מה שמעבר ללחוץ על ENTER, די מתיש אותי. זה נכון שהמידע בתוכנית ברור, קצר ונגיש, אבל אני מוצפת. מה אתם רוצים ממני עכשיו? דוקטורט? לפתוח שקית בשביל לשים משהו במיקרוגל זה המון עבודה בשבילי. איפה הכפתור הזה שלוחצים עליו ואז קמים בבוקר רזים?

מה בנוגע ללחם

באחד המסמכים שצריכים לקרוא, מסמך "שאלות ותשובות" יש שאלות מעניינות ביותר. שאלות כמו: "מה לעשות אם אני חווה עצירות שהתחילה אחרי תחילת יישום התוכנית?" - אני לא רוצה לחוות עצירות, אני רוצה לחוות אופוריה, אני רוצה לחוות אושר, אני רוצה לחוות ירידה במשקל. "מה לעשות אם אני חווה רעב גדול בין הארוחות?", - לאכול, מה זאת אומרת מה לעשות. לאכול. "למה אתם לא ממליצים על שמנים כמו שמן קנולה, סויה, תירס, חמניה וכו'?" - מה זה שמן אבוקדו? מי אתם, אנשים? "מה לגבי לעיסת מסטיק?" - לא קראתם את הטור הראשון? מה לא מובן במשפט "נרדמת תוך כדי לעיסה?", "מה בנוגע ללחם?" - או, זו שאלה טובה מאד. מה בנוגע אליו? "איך מזהים את נקודת השובע?" - חשבתי שסיכמנו שאין דבר כזה, "איך יודעים כמה נכון לאכול?" - איך יודעים? כשהמילה "אני מפוצץ" נזרקת לאוויר, וגם אז, זה ממש לא סוף הסיפור, במיוחד אם יש קינוח.

זוהרת מעל כולן, קורצת לי שאלה אחת ויחידה, מלכת השאלות: "האם אין מעט מדי פחמימות בשלב הניקוי?" - רבותי, זה מה שמעניין אותי כרגע, נקודה, שלשה סימני קריאה, מרקר, קו תחתון.

איפה קונים פסנתר

אחת לשבוע אני מדברת עם יגאל רווה, מאמן לתהליכי שינוי. זאת אומר, הוא מנסה לדבר, אבל לא כל כך מצליח לו. אני מקשיבה לו מסיבה אחת: הוא אומר שהוא היה כמוני בדיוק, אבל יצא מזה עשרים ומשהו קילו פחות, בלי לוותר על כלום. איך, אני שואלת. ככה, הוא עונה. כשהנפש מוכנה לשינוי, זה פשוט קורה. השאלות משתנות. במקום שאלות אמורפיות על העתיד, יש שאלות ספציפיות על כאן ועכשיו. כרגע, אני עדיין לא שם.

זה קצת מזכיר לי אנשים שנורא רוצים ללמוד לנגן בפסנתר. השאלה הראשונה שאני שואלת אותם היא האם יש בבית פסנתר, או קלידים. אם התשובה היא "לא, קודם נתחיל קצת ואז נראה", אני יודעת שזה לא זה. התשובה היחידה של אנשים שבאמת רוצים לנגן היא תמיד: "מתי ואיפה אני קונה פסנתר".

גם כאן, בתוכנית הזו, אני לא אמורה להתחכם אלא לשאול שאלות ספציפיות שתעזורנה לי בתהליך. הסרטונים עושים לי משהו, אני מרגישה, משהו מתחיל לזוז במוח המכור שלי, אבל בכל זאת, אני לא מצליחה. טיק-טק, טיק-טק, טיק- טק. ברגע שהתקתוק מתחיל לתקתק, זה גמור. אין היגיון, אין שינוי, אין תוכנית, אין כוחות. יש רק פחמימה נטושה שמחכה לי באיזה ארון. בבוקר אני מתעוררת ורואה על הספה תערוכה שלמה של עטיפות ממתקים. מי אכל את כל זה? אני?

הטריגרים שמפעילים את התקתוק

קרייבינג. זה מתחיל כמו טפטוף, מתחזק כמו גשם, פעמונים, ואז, אזעקה. אתה חייב לאכול עכשיו משהו מתוק, נקודה. האתגר שלי, כך אני מבינה, הוא לגלות את הטריגרים שמייצרים את התקתוק הזה, הלחץ לאכול מתוקים, הלחץ לאכול עד אובדן הכרה. האובססיה ללעוס משהו, להירגע. מתי זה קורה? למה זה קורה? "האוכל הוא הכחשה של הבעיה האמיתית" אומרים המאמנים - ואני שואלת את עצמי, מה זה משנה. נגיד שאני מתגעגעת לאימא שלי, אתה תחזיר לי אותה? נגיד שאני שבורת לב, אתה תמצא לי אהבה? געגוע, חרדה, עצב, דיכאון, כל החברים האלו היו פה לפניך, ויישארו פה גם אחריך. אתה יודע מי לא יעזוב אותי אף פעם? נכון. סוכר.

סוכר הוא גבר בוגדני

אם הבנתי נכון, השלב הראשון והחשוב ביותר, לפני שמישהו מתערב לי בצלחת, זו התפכחות. להתבונן במה שקורה לך, כשזה קורה. להיות ערה. המנגנון ידוע כבר: האוכל מחובר לרגש, הרגש מנחם אותי, הנחמה משחררת אנדורפינים, האנדורפינים גורמים לי להרגיש טוב ומשכיחים ממני, לרגעים ספורים את המציאות. בדיוק בגלל זה קשה לי להיפרד. הטוב שלי הוא גם הרע שלי. סוכר הוא גבר בוגדני. הוא נותן לך אהבה וריגושים, אבל גונב ממך את עצמך.

אנשים יכולים להיתקע בגעגוע, באבל, בצער, בכעס. הם יכולים להיתקע שם המון זמן. מה יקרה אם יום אחד נחליט לעצור את משכך הכאבים הזה וניתן לכאבים פשוט לצוף, במקום להשקיט אותם עם איזו עוגייה? זה לא שהמחשבה הזו חדשה לי. כרגע היא נראית לי קצת יותר מדי אכזרית.

דו"ח רעב בימי קורונה. עדיין לא ניצחתי בשום קרב, ושבוע הפסח העצוב שמתקרב רק מרחיק ממני את המערכה. יגאל אומר שיום אחד אראה את האור של הגאולה כי הידיעה שלי על הבולמוסים תהיה ברמה אחרת. "יום אחד המוח יפסיק להתנגד וילך איתך, במקום נגדך", הוא אומר. "העיניים שלך סגורות כרגע, אבל ברגע שתפקחי אותן, לא תוכלי יותר לחזור אחורה". עיני פקוחות, בחיי, אבל השמים. איפה הם?