לא לשתוק גם בזמן המלחמה בקורונה
החלטות עבור יחסי ציבור, רשלנות והיעדר דוגמה אישית - אם נחריש מול כל אלה, רק נגביר את הסכנה
נהוג לומר שבימי מלחמה (ואין ספק שהמגפה שפוקדת אותנו היא מלחמה, ולא סתם מלחמה, אלא מלחמת עולם) הכללים משתנים, וראוי לתת גיבוי לפוליטיקאים באשר הם. ואכן בימים אלה אין ימין ואין שמאל, אין דתיים ואין חילוניים, אין מתנחלים ואין קיבוצניקים, אלא כולנו עם ישראל. הפוליטיקאים מתכוונים לטוב, והקורונה מכה בכולנו.
יחד עם זאת, דווקא מכיוון שזה בנפשנו, גישת השתקת הביקורת בטענות כי אנחנו בזמן משבר אינה רק גישה טיפשית שנועדה לסתום פיות, אלא שדווקא בימים אלה, הביקורת - ולא משנה מאיזה כיוון היא מגיעה - חשובה. היא נחוצה כדי לכוון את דרכיה של ההנהגה ולאפשר לפוליטיקאים לקבל פידבק מהציבור ולשקול מחדש את החלטותיהם.
זאת ועוד, התחושה היא שבחסות ההשתקה והאין-ביקורת יש תופעות קשות של רשלנות, ועוד יותר מכך - של קבלת החלטות עבור יחסי ציבור, דבר שגובל ברשלנות פושעת.
קחו למשל את ההחלטה למנות את מפקדי צה"ל, חלקם ביחידות קרביות, למפקדי מלונות הקורונה, או להכניס חיילים מהקומנדו והצנחנים לריכוזים מוכי קורונה. האם לא ברור שהחלטה זו נובעת מיחסי ציבור ורצון של הפוליטיקאים להראות בתקשורת שהם מטפלים במצב ושולחים את טובי חיילנו לחזית? כל מי שהיגיון בראשו, ידע גם ידע, כי זו רק שאלה של זמן עד אשר הקצין הראשון יידבק, ואכן התוצאה לא איחרה לבוא – רק אמש שמענו שמפקד אחד המלונות נדבק בקורונה, ואדם חיוני כל כך יצטרך כרגע לקבל טיפול ולטפל בעצמו.
מה קרה? אין משרד בריאות? אין גורמים אזרחיים שיכולים לנהל מלונות או חיילים מפיקוד העורף שיכולים להסתובב בריכוזים צפופים, שצריך דווקא לשלוח קצינים וחיילים בקרבי לבוא במגע עם הקורונה? ומה יקרה אם מחר חלילה נצטרך את אותם חיילים בחזית?
הוא הדין בעניין הבדיקות. באמת שלא מעניין אותי מי אשם, ומה הבטיח פוליטיקאי פלוני או נושא תפקיד אלמוני, אבל מהנתונים החלקיים שפורסמו – ומשרד הבריאות דאג לפרסם רק נתונים חלקיים – עולה כי כל ההבטחות היו מילים בעלמא ומספר בדיקות הקורונה צנח בכ-4,000 תוך שבוע. יפה ונחמד שסיפרו לנו על מבצעיים הירואיים של המוסד, אבל במציאות בפועל - יחסי ציבור מאה אחוז, דאגה לבריאות הציבור הרבה פחות.
תקצר היריעה מלפרט את כל הדוגמאות הקיימות, אבל אולי הדוגמה הבולטת ביותר, שמרב הפוליטיקאים שלנו נכשלו בה, היא הדוגמה האישית. במשך שבועיים הטיפו לכולנו מוסר - מדוע לא נכון יהיה לחגוג את ליל הסדר עם סבא וסבתא (בצדק רב, יש לומר) והוציאו תקנות ברורות ולפיהן חוגגים את ליל הסדר רק עם המשפחה הגרענית (הגיוני ביותר ואם להודות על האמת, מדי פעם טוב שיש זמן איכות לבד). אבל יום למחרת התברר כי פוליטיקאים שונים אירחו בליל הסדר את הסבא / הסבתא / הבן / הבת שלא מתגוררים בבית, ולמעשה הראו לכולנו ההיפך מדוגמה אישית.
אתם מבינים? הם שלחו שוטרים לאכוף את החוק ולדאוג שהתקנות ייאכפו ברחל בתך הקטנה, אבל באותו זמן השתמשו בפרוטקציות וקשרים, ערכו בדיקות בזק לקורונה (למיוחסים בלבד) כדי שחלילה לא יידבקו, ואירחו את מי שאסור להם היה לארח. והכול תוך כדי שהם ממשיכים להטיף לנו מוסר כמה נכון וחשוב לשמור על ההנחיות.
אגב, כמשפטן, די ברור שמי שקיבל קנסות על מה שפוליטיקאים הפרו, יטען לאכיפה בררנית בבית המשפט ויזכה להבנה והקשבה. אבל השאלה המרכזית היא לא זאת – אלא אם צריך לשתוק נוכח תופעות של רשלנות, חוסר בדוגמה אישית או צביעות בעת הזאת. והתשובה לדעתי ברורה: לא לא ולא.