אחרי שהניף כל גביע, ויאלי נושא את דגל התקווה של האיטלקים
כוכב העבר האיטלקי הודיע השבוע, בגיל 55, כי החלים לחלוטין מסרטן הלבלב. סיפורו של אדם שתמיד שאף להיות יותר מכדורגלן, ובחר לנצל את ההתמודדות עם המחלה כדי לנסוך אופטימיות במדינתו מוכת הקורונה
"הרגשות והזיכרונות יעזרו לנו לחזור לחיות את חיינו במובן המלא ביותר שלהם";
"הלוואי שנצליח לשמור על יכולת ההכלה שלנו ועל הסולידריות גם בעתיד ונדע איך להרחיב אותן".
מי שאחראי על הציטוטים האלו הוא לא פעיל למען איכות הסביבה, לא גורו או מנהיג רוחני וגם לא פילוסוף. האיש שסיפק אותם, ועוד מילים מעוררות השראה רבות, הוא כדורגלן העבר האיטלקי ג'אנלוקה ויאלי בראיון בארצו לאחר שקיבל אישור כי גופו נקי, לראשונה אחרי קרוב לשנתיים, מתאים סרטניים.
גם במהלך הקריירה המרשימה שלו ככדורגלן, ויאלי תמיד חיפש דרכים להיות יותר. לא שאם הוא היה נשאר כדורגלן בלבד זה לא היה מספיק: כנער בקרמונזה הוא כבש בצרורות, בהמשך בסמפדוריה הוא זכה בגביע, באליפות ובגביע אופ"א, ולאחר מכן שבר את שיא ההעברות אי פעם עד אז בעולם, כשיובנטוס רכשה אותו ב-1992 תמורת (נסו לא לגחך) 15 מיליון אירו. עם יובה הוא הוסיף לארון הגביעים, בין השאר, גם את ליגת האלופות ב-1996, ומיד לאחר מכן עזב אותה לאנגליה וחתם במדי צ'לסי. מאז, למרות הדומיננטיות שלה באיטליה במשך תקופות ארוכות ובמיוחד בשנים האחרונות, הגברת הזקנה לא הצליחה לזכות שוב בתואר.
בעונה הראשונה בצ'לסי, הוא הסתכסך עם המנג'ר שהחתים אותו במועדון, רוד חוליט, ומיעט לשחק. במהלך העונה שלאחר מכן, בתחילת 1998, חוליט פוטר. בצ'לסי החליטו להמר על ויאלי בצעד נדיר למדי ומינו אותו למאמן-שחקן, גם מתוך מחשבה קדימה של שני הצדדים - החלוץ הוותיק כבר התקרב לגיל 34. כשהוא מחזיק בתפקיד הכפול, זכה עם הקבוצה בגביע אירופה למחזיקות גביע, ובכך הפך לחלוץ היחידי אי פעם שזכה בכל שלושת המפעלים היבשתיים. הוא אחד מתשעה כדורגלנים בהיסטוריה בסך הכל שעשו זאת, והוא גם היחיד שבנוסף לזכיות האלו מחזיק בסגנויות כל המפעלים, עם הפסדים בגמרים של שלושתם. על ההישג הזה הוא היה בוודאי שמח לוותר. הוא מדורג עשירי בטבלת כובשי כל הזמנים של נבחרת איטליה. וזהו, על רגל אחת, לגבי המספרים של שחקן שידע לכבוש בשתי הרגליים וגם עם הראש.
יסוד של נחישות ונתינה באישיות
לאורך רוב הקריירה ויאלי לא היה הכוכב הכי גדול של הקבוצות בהן שיחק, אף שהעוצמה שלו תמיד הייתה זרוע קריטית של הוצאה לפועל, לצד כוכבי-על כמו רוברטו באג'יו ובהמשך אלסנדרו דל פיירו. כמו שקורה הרבה פעמים עם ספורטאים, אפשר למצוא קשר בין התפקיד שלו , סגנון המשחק שלו והמעמד שלו בקבוצות בהן שיחק, לבין האופי שלו, וביחוד שניים מהמרכיבים הדומיננטיים באישיות שלו: נחישות אינסופית ויסוד עמוק של נתינה. גם כיום הוא משמש בתפקיד ניהולי בנבחרת איטליה, שבבסיסו האחריות על רווחתם וצורכיהם של השחקנים.
לאחר שפרש והשלים קדנציות אימון בצ'לסי ובווטפורד, הוא פירסם יחד עם העיתונאי וחברו הטוב גבריאלה מרקוטי ספר עליו עבדו יחד במשך שנתיים וחצי, שעוסק בהבדלים בתרבויות הכדורגל של אנגליה ואיטליה. ההכנסות ממכירת הספר מועברות ישירות לקרן צדקה שהקים למימון חקר הסרטן וה-ALS.
ויאלי במערכון בסגנון "בחזרה לעתיד". לא שיגרתי
ויאלי עבר שני מעגלים מפרכים של טיפולים כימותרפיים, האחד נמשך שמונה חודשים והשני, לאחר הפסקה קצרה, שבעה חודשים נוספים. העובדה שהוא החלים מסוג מסובך של סרטן, בלבלב, גרמה לו לרצות להעניק לאחרים מהניסיון שלו והוא הרבה לשתף את העוקבים שלו ברשתות החברתיות במה שעובר עליו לאורך המסע, אבל תמיד הקפיד לעשות זאת מזווית חיובית, מדגיש את המאמצים לשמור על אופטימיות ועל חיוניות פיזית ורוחנית. הוא החל לקרוא בספרי העצמה אישית. באחד הפוסטים שפירסם ערב תחילת שנת 2020, הוא ציטט את הסופרת האמריקאית מלודי ביטי: "השנה החדשה היא כמו פרק חדש בספר ואנחנו יכולים לכתוב אותו על ידי הצבת מטרות", הביא ויאלי את מילותיה של ביטי, והוסיף משלו: "המטרה שלי היא להחזיר לעצמי את הכוח המנטלי והפיזי, ולהעניק השראה לאחרים".
החיבור לביטי אינו מקרי: מדובר באישה שהחלה לשתות אלכוהול כבר כשהייתה ילדה בת 12, כעבור שנה הוגדרה כמקרה קשה של אלכוהוליזם, ועוד לפני שהגיעה לגיל 18 הייתה מכורה להרואין. למרות נתוני הפתיחה האלו, היא הקימה את עצמה מן ההריסות והפכה לסופרת ניו אייג' מצליחה. אגב, בניגוד לגיבורה שלו, ויאלי עצמו הגיע מבית עשיר שלא חסר לו כלום: אביו היה מיליונר והוא גדל בטירה בת 20 חדרים.
אבל ההכרזה החגיגית והמתקתקה של מי שבנקודת הזמן ההיא עדיין לא החלים, הגיעה עוד לפני שהוא ידע עד כמה מרה וטראומטית עומדת להיות 2020 עבור מולדתו מוכת הקורונה. השבוע, לאחר שהתבשר כי אינו חולה יותר, הוא התייחס לתחושות שלו גם בהקשר הזה: "אני חושב על אלו שהובאו לבית החולים ונאלצו למות לבדם, בלי שקרובי המשפחה שלהם מורשים לבקר אותם, חושב על ההלוויות שאי אפשר היה לקיים. זה נורא. המשבר הזה ישאיר צלקות ענקיות על המדינה, רגשית, מוראלית וכלכלית", אמר.
ובכל זאת, גם כאן, ויאלי בחר לסיים עם מסר של אופטימיות ושל צמיחה: "זו הזדמנות למבט פנימה. אתה נלחם בפחד מהמוות על ידי כך שאתה חושב על התשוקות שלך ומתרכז בדברים שאתה אוהב, וכמה שאתה רוצה לחזור לעשות את כל מה שעשית לפני המצב הזה. הדממה העצומה הזו שמקיפה אותנו מספקת תחושה שהיא כמעט אווירה של זן".
לפנייה לכתב/ת 
