עלילות משה במגיפה הגדולה

מכה בסלע(יח"צ)

"באמצע הופעה אני רואה מישהי שהתנתקה והמסך שלה השחיר. אני משתדל לא לשים לזה לב וממשיך בהופעה, אחר כך היא כתבה לי - מסתבר שהילדים שלה היו ערים בסלון בזמן שאני דיברתי על פורנו וזיונים ולא הייתה לה ברירה אלא להתנתק".

כולנו נמצאים גבוה על מד החירפון כרגע, כל אחד מסיבותיו. המנטרה הבלתי נסבלת דורשת מאיתנו שוב ושוב לעשות מהלימונים לימונדה, כאילו שאובדן עבודה ושפיות נפשית הם ארומטיים ונהדרים כמו לימון. ועדיין, יש כאלה שמצליחים לעשות את זה, ועוד בסטנדאפ, אחד מהתחומים הראשונים להיסגר, לא רק בגלל ההתקהלות אלא גם כי הוא כולל סט חוקים מאוד נוקשה.

תעיפו מבט על יוטיוב של כמעט כל סטנדאפיסט ותבינו - יש במה, ספוט, מיקרופון וקהל שיושב יפה בחושך עם הפנים מופנות לכיוון הבמה. זו ההיררכייה, בדרך כלל.

אבל מכיוון שהבידוד מבטל פחות או יותר את כל הסעיפים האלה, כולל הסעיף החשוב מכולם - אווירה של אולם סטנדאפ - צריך להיות מקוריים ולהתפשר כדי להמשיך להופיע.

אחד הראשונים לעשות את זה לא היה איזה ילדון בן 20 שהגיע לבמות היישר מיוטיוב, אלא דווקא משה פרסטר, שמסתובב פה מאז האייטיז. פרסטר, שבשנים האחרונות התקרב הרבה יותר גם לעולם הסטנדאפ וגם לעולם הרשת, מריץ הופעת זום שגדלה מפעם לפעם, למרות התנאים.

"זה משהו שרץ לי בראש מאז שהתחיל הסגר", הוא אומר, "לפני זה לא הייתי מודע בכלל לאפשרות. בת הזוג שלי אמרה לי 'אולי תעשה סטנדאפ בזום' ואמרתי וואלה, קבעתי תאריך ופרסמתי בפייסבוק ועשיתי הופעה ראשונה עם קהל שהגיע אקראית, 'מי רוצה היום בתשע?' סטייל. הגיעו איזה 20 איש לפעם הראשונה וזה היה בחינם לגמרי, פיילוט עם חומרים ישנים, לראות איך זה עובד בכלל. יש לי מיקרופון סטנדאפ שחיברתי למחשב, שמתי תאורה מתאימה, התלבשתי יפה..." 

"גדלנו בעולם בלי פורנו, אני כמובן נגד פורנו, זה מנצל נשים ואני גם לא רואה פורנו כבד, סרטים כחולים, אני רואה פורנו ירוק אורגני. זה פורנו של נשים שיש להן מקצוע מכובד, כמו מורות. התלמידים שלהן קצת מבוגרים ועם שפם, אבל הם כנראה משלימים בגרויות כמו באקסטרני"

זה גם פורמט שונה להם, לא אדם על במה עם ספוט ומיקרופון, איך זה נראה?

"זה מפחיד, הם מקבלים אותי בקלוז אפ וכל הבעה חשובה, אז זה גם הרבה יותר קשה. אני גם לא שם אותם במיוט אלא נותן לעצמי לשמוע אותם, ואני לא קומיקאי שאוהב לדבר עם קהל, אז זה מגיע ממקום של חרדה, של חוסר ביטחון. עכשיו יש גם דברים לא צפויים, אני עושה בדיחות שאני יודע שיעבדו ופתאום יש בעיות טכניות כמו דיליי. אני מספר בדיחה וכולם בוהים בי ואני מתחיל להיכנס לחרדה ופתאום כמה שניות אחר כך הם צוחקים. זה נגד כל החושים שפיתחתי".

זה בכלל סטנדאפ? זה נראה הכי שונה, הרי כשאתה מופיע בקאמל נניח, אפילו מישהו שמביט לרגע בטלפון נחשב חצוף. ופה כולם בסלון, באור, בבגדים המסריחים שלהם, לפעמים עם ילדים ברקע - ואתה יכול לראות את כל הבית שלהם.

"סטנדאפ זה סטנדאפ מהבחינה של - הכוונה היא להצחיק. זה משהו שקיים רק שם ולא באף צורה אחרת. אנשים מצפים לצחוק וזו המשימה הראשית שלך - ובתנאים לא משהו. למרות זאת, אם הופעה של 40 איש היא מבאסת במציאות, בזום זה טירוף. הבעיה היא שכולם בבית, וכשאתה בבית אתה צוחק שונה מאשר באולם. אתה הרי לא צוחק מול מופע בנטפליקס כמו שאתה צוחק בלייב. אז האתגר הוא לגרום לאנשים להרגיש כאילו הם מחוץ לבית, כאילו הם יצאו למרות שאסור.

"אין בהופעה הזאת אווירה של אולם, אבל אני מקבל אחר כך הרבה תגובות שאומרות תודה על האסקפיזם, או שמבקשים ממני להמשיך לדבר בלי קשר כדי קצת לצאת מהשגרה, גם אם זה לא מצחיק. זה הופך לחצי הרצאה. אגב, היום נניח יש לי הופעה מכורה מראש לחברת הייטק, אז אני יכול לברר מראש ולגלות שגילי, נניח, התגרש. יש לי מודיעין".

"אני בן 56, אני לא מרגיש מבוגר אבל אני כבר לא ילד, אני עובר לשתות תה עם חלב, לא זורק תיונים, יש לי ערימת תיונים מיובשים ליד הכיור, יש לי תמיד ביצה שמבצבצת איפשהו מהטריינינג שצריך להסתיר"

נשמע ממש קהילתי, שזה די הפוך מכל הרעיון של סטנדאפ.

"אני מכיר את זה מהופעות בבתים, אבל אני לומד לא להיעלב כשמישהו קם ולא לקשר את זה אליי. אתה חייב את הקשיחות הזו, ואני ממש לא כזה אלא אחד שתמיד רואה את השני אנשים שלא צחקו, אבל פה אנשים יותר סלחניים לסיטואציה. יש בסוג הזה של הופעה, ובאווירת הקורונה בכלל אולי, משהו שמוריד לגובה העיניים ומתעלם מהרעש מסביב. אני תקוע איתם ביחד בכל המצב הזה ואנחנו עושים תראפיה הדדית. יש בחד פעמיות ובעובדה שכנראה שזה לא יקרה שוב בעתיד משהו שמכניס אותך לזה. וזה גם כמו יציאה לבילוי, או לפחות הדבר הכי קרוב כרגע. אני אוהב שיש לי הופעה בערב, מחכה לזה בבידוד, חושב על איזה חולצה אלבש".

אתה מתכונן לזה עם אותם חומרים?

"לגבי החומרים זה מעניין, כי אני מדבר הרבה על הילדות שלי, גדלתי בנהריה בלי אינטרנט ובקושי הייתה טלוויזיה. אני בן 56 עכשיו, עושה לאנשים קטעים על איך היה לחייג בטלפון חוגה, בהופעה בזום, וזה דווקא עוזר להקצין את האבסורד. הפחד בזום הוא שלא יצליח לך, שמשהו לא יעבוד, אז אני נדבק לחומרים הרגילים כמעט בלי לשנות ועדיין מפחד כמו סטנאפיסט מתחיל בכל פעם מחדש".

"עם הבת זוג הקודמת שלי מיד הייתה כימיה, כי הרגשתי איתה לא בנוח אז ידעתי שנהיה ביחד הרבה זמן"

לא ברור איך יראו הופעות אחרי עונת הקורונה, אבל לא מופרך להמר שהמצב יעשה טוב בטווח הארוך. לא רק בגלל קהל שישמח לבוא מחדש להופעות, אלא גם כי מדובר בסך הכל באמנות מאוד בתולית, בטח בישראל, כזו שיש לה עדיין סט חוקים אחיד ובלי יותר מדי גוונים.

רוב הסטנדאפיסטים מתחילים מבמות פתוחות, עוברים למרתונים וממשיכים משם, וגם החומרים והאווירה בהתאם. מדובר בסצנה כמעט ללא שוליים, כשהמקומות הכי ניסיוניים והכי מיינסטרימיים נמצאים באותם קילומטרים מרובעים בתל אביב. הקהל שמגיע להופעות הזום של פרסטר רואה בהרבה מובנים אמנות הרבה יותר נסיונית ממה שהוא מורגל אליה, מכורך הנסיבות.

"אני מכיר את זה מסדרת סיורי רחוב שעשיתי", הוא אומר, "להחזיק קהל בכזו סיטואציה זה הרבה הרבה יותר קשה מאשר להופיע במועדון, כי אתה נתון לחסדי הטכנולוגיה. אם לא הייתי עושה את ההרצאות לא רק שלא הייתי מחזיק אותם היום, גם לא הייתי מרגיש ראוי לעשות את המופע מלכתחילה. הכל רק בגלל שאני מרגיש שיש לי ניסיון מהמון דברים שלא קשורים למקצוע. בהתחלה זה היה נגדי, כי הייתי נראה כסטנדאפיסט כמו איש מסכן ולא קשור, וזו גם הפרסונה שלי, של מישהו שלא ממש בתוך הדבר הזה. אבל כרגע בסגר כולנו כאלה ולכל הדברים שעשיתי יש ערך".