עזבו "חיי לילה", אני רק מתגעגע לארח
ניחא הבידוד, והשעמום, וטראומת הסגירה, והפרנסה שהלכה. אבל איך יכול להיות שאנחנו לא חיוניים? הבעלים של הברים בלבוי ו-223 בת"א רוצה את החיים בחזרה
מאז ומעולם, הרחקה מהחברה הייתה אחד העונשים הכבדים שהוטלו על אדם שסטה מדרך הישר. חרם, נידוי מקהילה או אפילו רק "לעמוד בפינה" – ביטול האינטראקציה החברתית היה ונשאר גורם הרתעה. לא מפתיע שהבידוד והסגר בתקופת הקורונה נתפס כגזירה קשה. את הדברים אני כותב מדירתי בתל אביב, שבה אני מתבודד על פי חוק עם זוגתי. אנחנו לא מתייסרים, אבל כן מתגעגעים למגע בלתי אמצעי – בלי תיווך מסכים - עם אנשים אחרים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
כילד אני זוכר את ההורים שלי מתכוננים לקבלת אורחים בסלון. המציאות הייתה מורכבת בשזירת הימים שבין אורח לאורח. תמיד היה שיח על איך נכון ויפה לארח ואילו מחוות ראוי להשית על הזולת כדי ליצור הרגשה נוחה, מבדרת, מכובדת. מבילוי אגבי של אחר הצהריים עם זוג שכנים וצפונה לאירועים יותר מורכבים. הוריי היו תמיד המודל עבורי בכל הנוגע לאירוח. ולא רק.
לרוב, כשמבקשים לתאר אותי במשפט, משתמשים בביטויים כמו "מיקסולוג" או "איש חיי הלילה". אני לא אוהב את זה. זה מפספס לגמרי את מה שאני עושה ומצמצם את טווח הפעולה. זה הופך את העשייה ל"מדידה" – כמה מקומות פתחתי, בכמה תחרויות השתתפתי. אני מעדיף פשוט להיקרא "מארח".
ההגדרה הזאת מאפשרת להסתכל על החוויה בצורה הוליסטית ולעמוד על החשיבות של כל מרכיביה: המארחת בדלת, המלצר, האיש בתוך הבר ובמטבח, שוטף הכלים ומנקה השירותים - כולם חלק מאותה חוויה שהיא העולם שלנו. בעולם מקוון ו"בידוד מרצון" אנחנו מתגעגעים להציע שוב את מה שאף רשת חברתית לא יכולה להציע. להפתיע את האורחים שלנו, לגרום להם להרגיש בנוח. רצויים.
עבורי ועבור עמיתיי - כמו הרבה בעלי עסקים ושכירים בתחומים אחרים - התקופה הזאת מהווה שבר כפול ומכופל. כבעל עסק, קשה לתאר את הטראומה המתלווה לסגירתו. ההתמודדות עם האובדן היא קשה, ועוד יותר ממנה, ענן חוסר הוודאות שמלווה את כל הענף. וזה לפני תחושת העלבון, בואכה יריקה בפרצוף, הנובעת מכך שלמרות היותך משלם מסים המעסיק מאות עובדים ולוקח חלק בפיתוח ענפי התיירות והקולינריה הישראליים – בשעת משבר המדינה זורקת אותך לכלבים ומצפה שתסתדר לבד.
אבל ניחא. עוד יותר מכל אלה: ההוויה שלי כאדם, כאיש מקצוע, לחלוטין נשענת על העיקרון של התאספות ושל ביחד. של להתכנס כולם, זרים וקרובים, לשבת, לשתות, לאכול, להישען אחורה וליהנות. ואני, בהיעדר היכולת הזו, מרגיש כמו אדם חצוי.
עולם הפנאי, שאנחנו חלק ממנו, נתפס כלא חיוני. קצת אירוני, בהתחשב בעובדה שהאדם הוא יצור חברתי שזקוק למגע ואינטראקציה. בתי הקפה, המסעדות והברים ממלאים תפקיד חברתי חשוב – הם מעניקים את הפלטפורמה שעליה צומחים קשרים, חברויות, רעיונות ואפילו קהילות.
בעולם שמתחלק לחיוני ושאינו חיוני, וכל מה שלא חיוני חדל מלהתקיים, אני כותב מכתב אהבה וגעגועים למה שחסר לכולנו, ובעיקר למארחים: הצורך והכמיהה למגע ואינטראקציה אנושיים. קירבה, אינטימיות, כזאת שמרגישה את הבל הפה, ששולחת ידיים לחיבוק, שמשיקה כוסות לחיים.
בינתיים מוצאים קצת נחמה בבטלה, בשעמום, בזוגיות, בחיבוקים עם מי שמותר, בבישול, בסידור הבית והוצאה החוצה של פסולת שהזמנו מסין כשעוד היה אפשר. בלהשקיע את הזמן בניקיון פנימי וחיצוני.
תרבות האירוח עוד תקום מהאפר שאיתו היא התפזרה. הדלתות ייפתחו, המשקאות יימזגו, הזיכרונות יתעוררו לחיים שוב. אנחנו רק צריכים להישאר סבלניים, להיות שם אחד בשביל השני, ולשטוף ידיים עם הרבה סבון.
אני מרים כוסית וויסקי לחיי כל האורחים, וכל העובדים והשותפים לדרך, וכל הרגעים שהיו ועוד יהיו. אנחנו נצא מהסיפור הזה חזקים יותר, נחושים יותר, יצירתיים יותר, מלאי ציפייה. אבל הכי חשוב, אנחנו נצא מזה ביחד, או שלא נצא כלל. לחיי האישה שלי, והמשפחה שלי, ולחיי ימים טובים יותר. אני מתגעגע.
- אריאל לייזגולד הוא בעלי הברים בלבוי ו-223 בתל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
