"אחזתי בבשרם. סיפרתי להם את הסודות שלי": פרק מהספר "אהבה"
אישה צעירה עוסקת בזנות. היא נכנסת ויוצאת מרכביהם של גברים זרים, מקבלת מהם מתנות ומאפשרת להם לחבק אותה, לנשק אותה ואף להתאהב בה. אך האם במגע שלהם יש חום? ומה היא חושבת עליהם באמת? קראו פרק מספרה של מעין איתן, "אהבה"
גברים הסתכלו עליי
הם תלו בי מבטים כשישבתי לבדי בבתי הקפה, חיפשו את עיניי כשצעדתי מולם ברחוב. הם קראו לי בשמות: מתוקה, אהובה. הם נישקו אותי בעיניים עצומות וליטפו את פניי בקצות אצבעותיהם. אני דחפתי את הגוף שלי אל שלהם, אחזתי בבשרם, סיפרתי להם את הסודות שלי. הם לא רצו להכאיב לי. איני חזקה. אי אפשר לדעת כמה אוכל לסבול. את הטבעת שלי תליתי בשרשרת דקה על הצוואר. תחילה הרגשתי היטב את משקלה החסר על אצבעי, אחר כך שכחתי. מצאתי דברים אחרים לעשות: חסרת מעש הסתובבתי בין בתי הקפה של העיר, מוציאה ספרים מתיקי ומחזירה אותם. גברים הסתכלו עליי. אילו היה בכך צורך היו מבקשים את מספר הטלפון שלי, או משאירים את שלהם, אבל אני העדפתי להצטרף אליהם, אל חדריהם.
הם בישלו לי קפה שחור על הגז בזמן שהקאתי את תכולת בטני בחדר השירותים; דקלמו באוזניי שירה; עישנו ביחד. אחר כך שכבנו, הזיפים שלהם גירדו את פּנים ירכַי, חתולת הבית קיפצה סביבנו. לזרע שלהם אף פעם לא היה טעם. נשכתי אותם. הם לא החזירו. חיכיתי שיירדמו והלכתי. איני יפה. גברים הסתכלו עליי. הם פנו אליי, עצרו אותי, ברחוב, בבר, בבתי הקפה. דיברנו. הם למדו באוניברסיטאות הטובות בעולם, כתבו ספרים, שירה. הם גמרו בפי, בחור התחת שלי, על בטני ושדיי. הזרע שלהם היה סמיך וחריף, כהה כמעט. אספתי את בגדיי לאט אף על פי שעפעפיהם היו כבדים וכבר לא הסתכלו עליי. אחר כך הלכתי משם. גברים הסתכלו עליי. הם נעצו בי את מבטיהם, חשפו את שיניהם כשחייכו אליי. היה להם כסף; הוויסקי ששתינו היה מיושן היטב; היו להם שטיחים כבדים, מסכי טלוויזיה גדולים, בגדים עשויים אריגים יקרים. הנהנתי כשדיברו. התנהגות אחרת הייתה נתפסת כבלתי מנומסת.
קניתי בגדים חדשים כמעט מדי יום; חולצות משי דקות, שחורות, שהחליקו על בטני בקרירות משונה כשפשטתי אותן. החלקתי לכיסי בקבוק בושם: שמו מצא חן בעיניי. נרדמתי כשזרועותיהם מקיפות את מותניי, אבל שנתי הייתה קטועה, חטופה, ולבסוף חמקתי מתחת לגופם, לבשתי בחזרה את בגדיי, והלכתי משם. איני יפה. תחילה נשכחו ממני שמותיהם; אחר כך מראה ביתם, גופם, הדברים שסיפרו לי. בסופו של דבר החלטתי לנסוע לבית החולים. סכום הכסף שבארנקי הספיק במדויק לקניית סכין הגילוח החד-פעמי והנסיעה במונית. פירקתי את הפלסטיק בשיניי כדי לחלץ ממנו את התער. איני יפה. למחרת בבוקר חזרתי. גברים הסתכלו עליי, חייכו לעברי כשצעדתי מולם ברחוב, השיבו שאני יפה כשחקרתי אותם.
כספי הלך ואזל. צלליות העיניים הכהות שקניתי היו יקרות. השמלות, נעלי העקב בעלות רצועות הקרסול השחורות, הדקות. בבתי הקפה הזמנתי אלכוהול זול, ואז יקר, לפי הסדר. רק לעיתים רחוקות אכלתי. כשאזל כספי כמעט לגמרי חיפשתי מקום עבודה, אבל בעלי המזללות ובתי העסק הגדולים סירבו להעסיק אותי. איני יפה. גברים הסתכלו עליי. ליוויתי אותם שלובת ידיים לבתיהם, נסעתי במכוניות שלהם. עורם הפך סמרמר כשנגעתי בהם. אני גמורה, חשבתי, עכשיו נגמרתי. הם התאהבו בי. כשהתגנבתי לפנות בוקר מחדריהם חיטטתי בארנקי הכסף שלהם. לפני שפירקתי את התער מסכין הגילוח בדקתי אילו קווי אוטובוס עוצרים בקרבת בית החולים. חולצות המשי שלי נדבקו, רטובות, אל אמות הידיים שלי, ונהרסו כליל. חזרתי שלושה ימים מאוחר יותר. גברים הסתכלו עליי. הם קנו לי מתנות, נתנו לי כסף. צחקתי בקול רם כשהחמיאו לי. איני יפה.
הם שכבו איתי, התלוננו בפינוק כשלא גמרתי. אִמרות תחרה קישטו את הגרבונים על רגליי. כשחזרתי הביתה התקלחתי או שלא התקלחתי. גברים הסתכלו עליי. הם נגעו בי, הרימו את שולי שמלתי על מדרגות סוכת המציל בחוף הים. עוד מעט יגיע חורף. כשעזבו נעצתי את אצבעי ושרטטתי קווים ארוכים, עמוקים, בחול. אחר כך הכנסתי אותה לפי ולעסתי את הגרגירים שדבקו בה. לא היה להם טעם. אבל גברים הסתכלו עליי. הם הקדישו לי שירים, ספרים, מסרים אלקטרוניים, כתבות בעיתון, עבודות אומנות קונספטואלית. איני יפה, אבל תנועותיי זריזות ומחשבתי מהירה. לכן לא זרקתי את סכין הגילוח וקניתי גם משחה אנטיביוטית הפעם.
רוצים לקרוא את "אהבה" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .
כשאזלו חסכונותיי נסעתי למדבר, דפקתי על דלתו של אבי וביקשתי שיארח אותי. הוא הציע מיטה בחדר הילדות שלי. גברים הסתכלו עליי. הם החליקו את ידם במורד גבי כשבירכו אותי לשלום, זקפו את אוזניהם כשדיברתי. כמה זמן אוכל להישאר שם. בלילות קראתי ספרות זולה, רומנים עבים, כל מה שיכולתי להניח עליו את ידיי. כשנרדמתי שנתי הייתה קטועה, חטופה. חלמתי שגברים מסתכלים עליי. הם קרעו את הגרבונים מירכיי, הסיטו באחת את תחתוני המשי שלי. לא הרגשתי דבר פרט למגע הרוח. על החוף חיפשתי צדפים שתוכם פנינה, ולא מצאתי. סוסי ים ריחפו באוויר. עצמתי עיניים. לגלים היה צליל מלוח ולחול שוב לא היה טעם. משהו נכנס, יצא, ונכנס עוד פעם. גברים הסתכלו עליי. הם שכרו עבורי חדרים לשעה בפרברי הערים הגדולות, שילמו לי כסף, אמרו: מה זה הדבר הזה. החלפתי מספר טלפון. נשכתי את קצות אצבעותיי עד זוב דם, את השפתיים שלי. ניסיתי לגמור; הקפדתי על מידת הכנות הראויה; נאנחתי מדי פעם. אחר כך הלכתי משם.
גברים הסתכלו עליי. הם דאגו לי, שילמו על הקפה שהזמנתי, ניסו שוב ושוב לדבר איתי. חייכתי. איני יפה. את חולצות המשי השחורות החלפתי בחצאית עור גבוהה ומגפיים בעלי עקב חד שהכנסתי לתיקי כשאחת המוכרות הסבה את עיניה; בחצות נכנסתי למכונית הזרה בצעד בטוח. בבוקר חזרתי לבית הקפה, עיניי נקיות מאיפור, וגברים הסתכלו עליי. החזרתי מבט. הלכתי איתם להצגה המוקדמת. The reconstructions have been made as authentically as possible! The films have been made as authentically as possible! כשעורם נרעד הנחתי את כף ידי על מפתח ליבם. אחרי הסרט שתינו שוקו חם. צחקתי. הם הסתכלו עליי וראיתי חיבה אמיתית בעינם, בזוויות הפה שלהם. אף שאיני יפה. החצאית הקצרה שכבה בתיקי. באחת-עשרה וחצי לפני חצות נפרדנו. נישקתי אותם על לחיים, צחקתי שוב משום שזיפי זקנם דגדגו אותי. אחר כך הלכתי. בשירותי הקניון קרעתי את הפלסטיק שעטף את סכיני הגילוח החד-פעמיים והחלפתי את הבגדים שלי.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"אהבה", מעין איתן, רסלינג, 87 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
