ים של סבלנות / טור

ב-16 למרץ נחתו עלינו החדשות: איסור על התקהלות, יש להסתגר בבית, אבל עדיין מותר ספורט יחידני כולל גלישה. שבוע אחרי, חוסר הבהירות לגבי ספורט יחידני המשיך ואצל חלק מאיתנו זה הרגיש יותר כמו חופשת גלישה: אין עבודה ויש הרבה גלים בסוף החורף, עד שהגיעה ההנחיה - בלי ספורט ויציאה מהבית עד 100 מטר. המחשבה שגלים מגיעים ולא נזכה לחוות אותם היא מחשבה בלתי אפשרית לעיכול.

ארתור רשקובן. הגלים יחכו(צילום: נועם אשל/גלובל סרף)

לגולש ישראלי אין הרבה ימים טובים לגלישה ביחס לחבריו בעולם, כך שדרגת הצורך שלו לגלוש בימים שבהם זה אפשרי גבוהה יותר מעמיתיו בהוואי ואוסטרליה, להם יש יתרון בנושא מזג האוויר.

בקרב הליבה הקשה של הגולשים הגישה היא "אנחנו אנטי מערכת, גלישה היא לא ספורט אלא סגנון חיים", ובהתאם לכך המשיכו לגלוש. יש כאלה שהלכו לגלוש בנקודה מבודדת ויש כאלה שהלכו לחופים הרגילים ויצרו התקהלות אסורה שבעקבותיה המשטרה נכנסה לתמונה עם אכיפה קצת מוגזמת – ניידות, סירה, ג'ט סקי ואפילו מסוק. העניין הוא שבאותו הזמן אנשים טיילו בחוף הים והתעלמו מההנחיות, אז איפה בדיוק המידתיות?

ארתור רשקובן(צילום: פרטי)

סצנת הגלישה התפצלה בין "גולשי העדר", שמצייתים להנחיות ו"וגולשי המחתרת", שגלשו בחופים מרכזיים או מבודדים וחטפו דו"ח. השאלה היא מי העדר כאן? זה שראה 20 גולשים ונכנס בכל זאת לגלוש? או זה שיושב בבית ומציית להנחיות משרד הבריאות?

חלק מאיתנו אולי נהנים לגלוש עם תחושת רדיפה, אני פחות אוהב את זה כי גישה זו נוגדת את כל מה שגלישה מייצגת בשבילי: חופש וביטוי עצמי. יהיו כאלה שיגידו שגלישה לא שונה משחייה, ריצה או כל ענף אחר. רק הפעם אגיד שהם צודקים. סולידריות היא לא קללה אלא צו השעה, גולשים יודעים לחכות בסבלנות לגל שלהם אז בבקשה גלו עוד קצת אורך רוח ושמרו על ההנחיות.