78 שנים אחרי: רוזה חוזרת לבית שלפני אושוויץ
בגיל 90 ביקשה רוזה אינטנר לקחת את עשרת בני משפחתה אל הבית בו גדלה לפני המלחמה. נטע נבון, נכדתה של אחותה של רוזה, בלה, מספרת על המסע לרומניה בעקבות הסיפורים שליווה את ילדותה ועל שורדת יוצאת דופן שגם עכשיו, בימי הקורונה שומרת על אופטימיות יוצאת דופן
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לשמור על אופטימיות ברגעים הקשים ביותר. במאי האחרון נסענו עם אחותה הצעירה של סבתי לראות את המקומות עלהם שמעתי מילדות. את הסיפורים האופטימיים של סבתי בלה ומשפחתה ברומניה שלפני המלחמה, השנים במחנה הריכוז אושוויץ והתלאות בדרך לישראל מלווים אותי מילדות, גם היום כשאני כבר אמא בעצמי סבתא בלה ואחותה רוזה הן חלק ממי שאני.
סבתי בלה ואחותה הקטנה רוזה עברו ביחד את השואה באושוויץ. הן תמיד סיפרו שהן שרדו את המחנה והשנים הקשות אחריו בזכות דאגה ההדדית. לפני כשנה נסענו כתריסר בני המשפחה המורחבת, 3 דורות - בעקבות שלושת האחיות, הצעירה שבהן רוזה, היום בת 90 הובילה אותנו בין המקומות, הסיפורים והאנשים.
עוד במדור 60 פלוס:
צפו: תרגול גופני פשוט ויעיל למבוגרים בבידוד ביתי
קורונה בגיל הזהב: 6 דרכים טבעיות להגנה
מפגש ביו דורי חוצי מדינות
את המפגש עם בני העם הרומני חווינו כבר בשדה התעופה, בביקורת הדרכונים עברנו תחקיר קשוח אשר במסגרתו שאלו אותנו המון שאלות, למה באנו, לאן בדיוק, עם מי? האווירה הקרה והקשוחה השתנתה ברגע כאשר השוטר שמע מבת דודה של אמי שהיא הגיעה עם אימה שלה בת התשעים לראות את הבית שבו גדלה עד שנחטפה לאושוויץ.
באותו הרגע נעל השוטר את התחנה, יצא החוצה, ניגש לרוזה, הגיש לה את יד ימין ללחיצה והניח את יד שמאל על הלב, ואמר לה "אני מעריץ אותך. אף פעם לא פגשתי מישהו שהיה "באושוויץ".
רוזה התרגשה עד מאוד וכולנו יחד איתה, השוטר קרא לשני הבודקים הנוספים ויחד, שלושתם עמדו מחוץ לתחנות הבדיקה ונופפו לרוזה ולנו בחיוך עד שיצאנו משדה התעופה. כך התחיל מסע השורשים שלנו ברומניה-הונגריה והקרפטים.
מסע אל העבר
את הסיפור על הרגע בו נקרעו אחד מהשנייה בני המשפחה אני מכירה היטב, הוא התרחש בערב "ליל הסדר" בשנת 1944, בשעה 12 בלילה, אז שברו חיילים את דלתות בית המשפחה בבורשה ולקחו את כולם באלימות לבית הכנסת המקומי לשם נאספו כל יהודי האיזור. הכלים המלוכלכים מארוחת הסדר לא פונו מהשולחן והבית נותר כפי שהוא מאחור. רק שתיים, מתוך השמונה שיצאו באותו ערב ישובו וימצאו רק את קירותיו החשופים של הבית. אח נוסף, ראובן, גויס עוד בתחילת המלחמה לסיביר ומאז נעלמו עקבותיו. ואחות נוספת, חנה, התחתנה לפני כן ועברה לרומניה.
"כשתקפו בעלות הברית את אושוויץ החיילים הנאצים ברחו ראשונים תוך כדי שהם יורים ומנסים לרצוח עוד כמה במנוסתם", סיפרה לי רוזה. "מטוסי בנות הברית הפציצו מהאוויר ולא ראו שהאנשים למטה הם השבויים שנסים על נפשם מהפצצות ולא חיילים".
"בורות נפערו ואש התפשטה לכל עבר, כעשרת אלפים בני אדם נהרגו בהתקפה, ובתוך כל הבהלה בלה ברחה לצד של הרוסים ואני לצד של האמריקאים".
הן אושפזו כל אחת בבית חולים של הצבא המשחרר, וכששוחררו מבתי החולים נסעו הביתה, בתקווה למצוא שם אחת את השנייה, לא יודעות אם האחרת נותרה בחיים. "כשירדתי מהרכבת פגשתי בבלה המחכה לי. היא סיפרה שלפני הגירוש מהבית אבא הראה לה מקום מחבוא של כסף וזהב מאחורי אחד הקירות. הלכנו יחד למקום, בלה שברה את הקיר במקום שזכרה, ושתינו הינו מאושרות למצוא את הירושה הקטנה שהספיקה לבגדים ואוכל לכמה ימים".
זיכרון חד בגיל 90
74 שנים לאחר מכן, בתום נסיעה ארוכה, רוזה מייד זיהתה את המקום. היא ירדה מהאוטובוס והחלה ללכת לכיוון הנהר וההרים ממול. אמרה שהם היו יושבים שעות וטובלים רגליים במים, והובילה אותנו לעבר הגשר ממול וממנו לשביל שעל ההר, שם היתה פעם נביעה טבעית של מים מינרליים מוגזים שאביהם היה מטייל איתם אליה בערבים.
חזרנו לכיוון הבית הישן. חלקו שופץ והוסב לפנסיון מקומי ובחצר הקדמית מצאנו את הבאר שרוזה זכרה מימי ילדותה, מגודרת ושמורה בתוך ביתן עץ קטן, יכולנו להסתכל פנימה ולראות את הדלי ואפילו את השרשרת שנראתה כאלו לא הוחלפה מעולם.
הבית שנמכר תמורת אוכל ובגדים
הפתעה גדולה חיכתה לנו כשהלכנו בעקבות עשן הצויקה ומצאנו מאחור את חלקו האותנטי של ביתם. רוזה סיפרה שהבית אכן היה גדול יותר מהפנסיון בחלק הקדמי, ומאחור היתה חצר גדולה ובה רפת, לול עם תרנגולות, ברווזים ואווזים, וגינה יפה.
בעלי הבית הנוכחיים היו נחמדים אך מאופקים, מיד עם הגיענו אמרו בלי שנשאלו שסב המשפחה קנה את הבית מאיזשהו יהודי. כן, עדיין מדברים שם כך.
ורוזה נזכרה וספרה שעוד בתקופה שאחרי המלחמה, כשהגיעה יחד עם בלה לבית היה מי שביקש לנצל את מצבן. בן סוחר הסוסים מהבית השכן, בחור נחמד ומבוגר מעט יותר מהילדים האחרים שחזרו לבדם מהמחנות, ניצל את תמימותם ואת הבלבול הכללי. "הוא הציע לנו לקנות את הבית בסכום שהספיק לנו לאוכל ובגדים", רוזה מספרת "הבחור שיכן אותנו בבית עם ילדים נוספים שחזרו מהמחנות ללא הוריהם, הילדים כולם מכרו לו את הבתים והוא מכר את הבתים למקומיים. כשמעללותיו התגלו כלא חוקיים כבר נעלמו עקבותיו".
התארחנו בפנסיון שהיה הבית המשפחתי של סבתי ורוזה מרגע שנכנסה לחדרה ישבה במרפסת וצפתה בנוף ההרים המושלגים שזכרה מילדותה ולא הורידה את עיניה מהאופק.
נפגשות שוב לאחר המלחמה
בילדותן אחותן חנה התחתנה ועברה ליאש שברומניה. את יהודי רומניה לא לקחו לגטאות וחנה שרדה, בתום המלחמה היא בדקה באדיקות את שמות החוזרים בתקווה למצוא מישהו מבני משפחתה ביניהם.
לאחר כחודש לחזרתן הגיע לעיירה דני, בעלה של חנה, לאסוף אותן אליהם. אני זוכרת שסבתא תמיד סיפרה שכשהן הגיעו לבית של חנה, אחותן, החביאו אותן בבית השכנים וקראו לרופא, חנה התעלפה שראתה את האחיות האבודות שלה.
האחיות שוב נפרדו לאחר זמן כאשר רוזה נשארה להתגורר אצל חנה ואת בלה בא לאסוף אח של אביה ששרד גם הוא בקוסטנצה שברומניה. שם שמעה בלה לראשונה על ההכשרה ואפשרות העלייה לארץ ישראל, לאחר מספר חודשים של התכתבות החליטו האחיות להתאחד שוב במטרה לעלות לישראל.
הן המתינו במשך מספר חודשים להזדמנות שבה הסוכנות תוכל להבריח אותם לארץ ישראל, וכך חבורת בני נוער יהודים, ניצולי שואה ואבודים, למדו לחיות חיי חופש ועצמאות. במסגרת ההכשרה הם עברו בין ערים גדולות – קוסטנצה, קוג'סט, פלויישט, בימים היו מתאמנים ועובדים, ובערבים יושבים יחד לדבר, הולכים לסרטים ומבלים. בהכשרה סבתא בלה ואחותה רוזה הכירו את בעליהן לעתיד, סבי אליהו.
לחזור 78 שנים אחורה
בטיול שלנו נסענו גם אנחנו לשם, לוטרה דורנה שבהרים הקרפטים. סבי אליהו גדל בבית מאוד אמיד, ותמיד סיפר עליו, אבל הופתענו כשלפתע מראה הבית הישן העלה ברוזה את זיכרון היום ההוא ששכחה ושגם אנחנו מעולם לא שמענו עליו.
היא הסתכלה לעבר הקומה השניה, ופתאום אמרה שהיא עמדה שם פעם, בחלון ההוא למעלה, עם בלה, אליהו וחבר נוסף, והחלה לספר "נסענו באוטובוס, כמה חברים, באחד מימי החופש מההכשרה. בעודנו עומדים מול החלון במסדרון הבית, אליהו הראה לנו את היער הצמוד, את החצר הגדולה, את מפעל המשפחה בשטחה, ואת הנחל".
היום הכל השתנה ללא היכר. החצר הגדולה מהסיפורים של אליהו קטנה וגובלת בכביש חדש, בית נבנה בצמוד לביתם במקום מפעל הקרח, ואין זכר לנחל ששמענו עליו כל כך הרבה בילדות, אולי זהו זרם המים שראינו בתוך הפארק ממול, גם הוא בילדותו של אליהו היה עדיין חלק מהיער.
רוזה הצביעה מבחוץ על חלונות המטבח הגדול ששמענו רבות על תכונתו ומטעמיו, על חלונות חדרי השינה בקומה העליונה, ועל גרם מדרגות העץ העתיקות והדלת בכניסה, ואמרה שהם עדיין אלו שהיו שם ביום ההוא.
כשהם הגיעו לפני 73 שנים הם נכנסו מהשער הקדמי, ואנחנו היום מהשער האחורי, וכך הסתובבנו בחצר זמן מה עד שהרגשנו שאנחנו מצליחים לרקום עור וגידים לאותם סיפורי ילדות.
בפארק הסמוך הרגשנו שהזמן כאילו עצר מלכת. אולי היה זה הדמיון ואולי היו הפסלים המאובקים הפזורים שגרמו לנו להרגיש לא בנוח, אבל באותה עוצמה הרגשנו כולנו אסירי תודה על כך שיש לנו את ארץ ישראל.
ואז כגשר בין העבר להווה, ביציאה הנגדית מהפארק הגענו למסלול סקי פעיל, אותו מסלול שעליו מאיר, אחיו של אליהו שנרצח במלחמה, התאמן בילדות והיה לאלוף רומניה בסקי. מאז ענף תיירות הסקי של וטרה דורנה התפתח, העיר הפכה למרכז תיירות סקי שוקק.
מסתכלת קדימה בתקווה
אניית המעפילים שעליה הפליגו נתפסה והנוסעים נשלחו לקפריסין. בלה נשארה שם שנה ועלתה לארץ, עברה לגור בהרצליה ונפטרה ב- 2014, רוזה נשארה שם שנתיים, עלתה לארץ ב- 1948 כבר אחרי קום המדינה ועברה לגור בחיפה.
חנה עלתה לישראל בינואר 1949, עברה גם היא לגור בחיפה, היא פטרה ב- 1991. למרות המרחק בין הערים האחיות לא נפרדו, המשיכו לדבר בטלפון מספר פעמים ביום ולהיפגש בתדירות גבוהה עד יומה האחרון של סבתא בלה.
רוזה חיה בחיפה עד היום ואני שומרת איתה על קשר כמעט יומיומי במיוחד מאז החלה מגפת הקורונה. רוזה תמיד מדברת באופן חיובי, אסירת תודה על חייה ועל המדינה, מתעניינת בנו, בני הדור השלישי, ושואלת איך אנחנו מסתדרים עם הילדים בבתים, דואגת שאולי קשה לנו, ואומרת שאצלה הכל בסדר.
רוזה מספרת שהיא רואה טלויזיה, עושה הליכות בבית, והכינה שני קילו גפילטע פיש אותם שלחה לכולם בליל הסדר, כמו תמיד היא מסתכלת לעבר העתיד באופטימיות ומאמינה שימצאו בקרוב חיסון. ומזכירה לי להאמין ש"אם עברנו את השואה, נעבור גם את זה".
רוזה לא לבד. צפו בשורדי השואה מעוררי ההשראה ששומרים על אופטימיות בימים של ריחוק חברתי בעקבות סכנת נגיף הקורונה
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
