לא רק בזמן קורונה: מגיעה לנו מערכת בריאות מתוקצבת כהלכה

אנו, רופאי וצוותי המלר"דים (מחלקות לרפואה דחופה - מיונים) בארץ, נמצאים בחזית המאמץ הלאומי במלחמה במחלת הקורונה (COVID-19). זה שבועות מספר אנו מתמגנים, משנים סדרי עבודה, נכנסים לבידוד בעקבות חשיפה, ועם זאת ממשיכים לטפל סביב השעון ובכל ימות השבוע, הן במטופלים הנגועים בנגיף החדש והן בחולים עם שבץ, התקף לב, אפנדיציט, שבר בצוואר הירך, וכל שאר המצבים השגרתיים האחרים שממשיכים להתקיים, גם בזמנים של ריחוק חברתי.

הצוותים במלר"דים עושים זאת במקצועיות, בתושייה, בהקפדה ובמסירות. ואולם תוך כדי עבודה בנסיבות משונות אלו אנחנו תוהים – האם יביא המצב הזה לחשיבה אחרת בנוגע לרפואה הציבורית אחרי שוך הסערה? או שמא נחזור אחרי זה לאותם התנאים, לאותם המאבקים ולאותם התסכולים של מטופלים ומטפלים, כפי שהיו לפני שלושה חודשים?

רפואה בימי קורונה

התפרצות הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet 

אתם יושבים בימים אלו בבית ומתמודדים עם המצב החדש, מודאגים ותוהים, אבל אולי גם פנויים להתמקד רגע בשאלה מהותית ולהתמודדות עימה. אני מבקש שתנסו להשיב: כאשר מדינה שלמה, למעשה עולם שלם, מוכן לשבות, לוותר על תוכניות, שמחות, חגים והרבה מאוד כסף כדי להילחם במחלה מסוכנת עבור מיעוט, בעוד שלרוב האנשים התרופה, בדמות הסגר, קשה הרבה יותר מהמחלה – האם המצב הזה משקף ערכים ראויים ועדיפויות אצילות, או משהו אחר?

שתי מחשבות מעסיקות את רוב האנשים בימים אלה: איך למנוע את ההידבקות מנגיף הקורונה ואת התפשטותו, ואיזה מחיר אנחנו משלמים כדי לעשות זאת. התשובה לשאלה הראשונה ברורה – תסתכלו סביב. הכול סגור. בתי ספר, מפעלים, מספרות ואולמות אירועים. בתי החולים פועלים במתכונת חירום לאורך שבועות. כולם עוטים מסכות. חגגנו סדר פסח בחוג המשפחה המצומצמת או בזום. כך אנו מונעים את התפשטות הנגיף וכך איננו נדבקים. ומכך גם נגזר המחיר – מעל מיליון מובטלים, ירידה של 80 מיליארד ש"ח בהכנסות במשק, העמקת הגירעון הממשלתי, דחייה של טיפולים רפואיים, שיבושים במערכת החינוך, עלייה במקרי האלימות במשפחה, בדידות ודיכאון.

שנים של חוסר תקצוב למערכת. עומס בחדרי המיון

החברה צריכה לדרוש: תקציבים למערכת הבריאות גם אחרי הקורונה

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא שהחברה בישראל מכריזה שבנסיבות אלה היא מקבלת את ההחלטות של מנהיגיה, החלטות שגובות מאיתנו מחיר כבד (ובאמת שעדיין לא התחלנו להבין עד כמה), כדי להגן על חייהם ועל בריאותם של חלק מאזרחי המדינה. ואין אפילו לייחס את המוכנות הזו לעניין עצמו – שהרי מרבית האוכלוסייה לא הייתה סובלת תוצאות קשות או חלילה מוות, גם לולא היינו משלמים המחיר. אלא שהמצפון הקולקטיבי שלנו מכתיב המהלכים אלה.

אם כך, איך זה שללא המשבר העולמי בעקבות הנגיף החדש ומחלת הקורונה היינו מוכנים להשלים עם החלטות בנוגע לבריאות הציבור, החלטות שהכתיבו סבל ותחלואה מיותרים לרבים בחברה? בייחוד כשעלות הטיפול בהם פחותה בהרבה ממה שאנחנו, כחברה, מוכנים לשלם כדי למזער את הנזק האפשרי של המגפה החדשה.

לשם המחשה: כמה אנשים ניצלו מזיהום חדש במחיר של 80 מיליארד שקל ומשיבוש החיים של מדינה שלמה? מאות? אלפים? אין לדעת. אבל אנחנו כן יודעים שכל שנה במדינת ישראל מתים אנשים מזיהום "ישן". מחלת הספסיס, או אלח דם (זיהום חיידקי), כמו ה־COVID-19, גורמת לשיעורי תמותה גבוהים מאוד בזקנים, בסוכרתיים, בחולי לב ומחלות אחרות יותר מבאחרים, אבל גם פוגעת לעתים בצעירים בריאים. כ-2,500 איש בשנה מתים מספסיס בארץ והתמותה מהמחלה עלתה בשיעור של כ־50% בעשור האחרון. זהו הגורם השלישי לתמותה במדינת ישראל.

שלא בדומה ל־COVID-19, אנחנו יודעים לטפל בספסיס ולהפחית את שיעור התמותה מהמחלה. אם אנו מזהים את המחלה בשלב מוקדם ומתחילים בטיפול ספציפי מיידי, יש ביכולתנו להציל אנשים רבים. ככל שהזיהוי והטיפול מתעכבים, כך שיעור התמותה עולה, שעה בשעה, כמו במחלות שבהן התקדמות המחלה נמדדת בדקות ולא בימים או בשבועות (למשל שבץ מוחי, התקף לב, חבלות קשות ואי־ספיקה נשימתית). המחלקות לרפואה דחופה נאבקות בימים רגילים לתת את הטיפול הנכון בזמן הנכון.

מקבלי ההחלטות החליטו – ובכך החברה מבטאת את רצונה – שבמשבר הבריאות הנוכחי נשלם מחיר כלכלי אסטרונומי כדי לצמצם נזק בריאותי. אבל בימים כתיקונם ההחלטות הן אחרות: במערכת הרפואה הדחופה מטופלים סובלים מהמתנה של שעות לטיפול ולהחלטה. העבודה ברוב המלר"דים מבוססת עדיין על שיטת התורנים, שחלק גדול מהם הם מתמחים ממחלקות אחרות, ולא מומחים או מתמחים ברפואה דחופה. עדיין עובדים במשמרות של 24 שעות, בתנאי לחץ, ולעתים ללא פיקוח של רופא בכיר.

מתמחים ממחלקות פנימיות מחויבים בתורנויות כאלה ועקב כך אינם פנויים לטפל בחולים שמתאשפזים למחרת. במדינת ישראל כ־300 מיטות טיפול נמרץ, ולפי ד"ר ירון בר לביא, יו"ר האיגוד לטיפול נמרץ בארץ, מספר זה הוא כמחצית מהכמות הדרושה לפעילות שוטפת תקינה. יחס המיטות בבתי חולים בארץ הוא כשתי מיטות ל־100,000 מטופלים – מהנמוכים במדינות ה־OECD, ושיעור התפוסה עומד על 93%, מהגבוהים במדינות ה־OECD. נתונים אלו מביאים להמתנה ארוכה למיטת אשפוז במלר"ד ולפגיעה ביעילות הטיפול. מציאות זו היא תוצאה ישירה של מדיניות מקבלי החלטות, בדיוק כמו הטיפול המערכתי ב־COVID-19.

התוצאה של ההחלטות האלו היא, כפי שכותב עמיתי פרופ' יורם קלוגר, יו"ר איגוד הכירורגים בישראל: "הטרגדיה בכל הקשור למערכת הבריאות בישראל היא שעוד לפני משבר הקורונה נדרשו הצוותים הרפואיים להפעיל מנגנוני טריאז' ולהיקלע באופן שוטף ללבטים קשים, על רקע מדיניות הריסון התקציבי".

המציאות של הרפואה הציבורית בארץ, לפני עידן הקורונה ואחריו, תהיה בהתאם למה שהחברה שלנו תדרוש. מקבלי ההחלטות ממוקדים כיום, כמו קרן לייזר, בבריאות הציבור ומשלמים בשמנו מחיר עצום כדי להשתלט על המצב ולמנוע תחלואה המונית.

האם הציבור ידרוש אותה התמקדות, אותה חלוקת משאבים, כדי שגם מי שלא חולה ב־COVID-19 יפגוש רופא רענן המתמחה ברפואה דחופה כאשר יפנה למלר"ד עבור מענה מיידי? האם במחלקה הפנימית תהיה מיטה פנויה אם יידרש אשפוז? האם כל חולה שזקוק לטיפול נמרץ יקבל מיטה ביחידה? ועוד לפני כן, האם נדרוש החלטות שיאפשרו לרופא המשפחה להקדיש די זמן למטופל כדי לזהות בעיות בעוד מועד? שיהיו תורים לבדיקות ולייעוץ ללא המתנה מיותרת?

כלקח ממצב החירום שמזמן לנו הנגיף החדש, החלטנו כחברה כמה אנחנו מוכנים לשלם עבור בריאות. בעתיד הקרוב, כאשר יסתיים מצב החירום בבריאות הציבור, בואו לא נחזור לקבל בשוויון נפש מצב של דוחק ותסכול. עלינו, ציבור המטופלים והמטפלים יחד, לדרוש ולהבהיר בצורה שתמקד את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות, שהחברה החליטה – אנו מוכנים לשלם, כדי לקבל בתמורה מערכת בריאות המבוססת על שפע, ולא על מחסור תמידי.

לו הייתה המערכת מתוקצבת כראוי; לו היה בה מספר ראוי של רופאים, רופאות, אחים אחיות ואנשי צוות רפואי לנפש, כפי שהמדינה הזאת יודעת ללמד; לו המלר"דים היו מאוישים כראוי 24 שעות ביום, לו היו כאן די מיטות טיפול נמרץ בשגרה– לא היינו נדרשים לשלם כעת ולא בעתיד מחיר כלכלי וחברתי כבד כל כך, כדי למנוע אסון מוסרי ותברואתי.

פרופ מיכאל דרשר, יו"ר האיגוד הישראלי לרפואה דחופה, מנהל המחלקה לרפואה דחופה, בית החולים בילינסון מרכז הרפואי רבין