"אני לא תופס את עצמי כאח שכול סדרתי, החלטתי להיות בן אדם מאושר"

אליסף פרץ. "נכנסים שלושה קצינים, אנחנו שותקים"(צילום: אלכס קולומויסקי)

שלושה ימים לפני ליל הסדר של שנת 2010 ישב אליסף פרץ בחדר ילדותו בבית הוריו בגבעת זאב. כמה חודשים קודם לכן הוא השתחרר מהצבא. סיירת גולני כמובן. לא עלה על דעתו שלא ללכת באותה הדרך של אחיו אוריאל פרץ שנפל בשנת 1998 בדרום לבנון. וגם בעקבות שני אחיו החיים: אלירז ואביחי. משפחה של סיירת גולני.

"יום שישי, השעה 12 וחצי בצהריים, אני יושב על הספרים ופותר תרגילים לפסיכומטרי ופתאום אני שומע מלמטה צרחה שקרעה את השמיים. אני מתחיל לרוץ ובכל מדרגה אני ממלמל לעצמי 'לא, אין מצב. אין מצב, לא יכול להיות'. אני מגיע למטה רואה את אמא שלי עומדת ליד השכנה שלנו, אף אחת מהן לא אומרת כלום ותוך שניה אני מבין שאלירז נהרג, וכל זה בכלל עוד לפני שהחוליה של קצין העיר הגיעה".

אליסף עוצר לרגע וממשיך. "אמא שלי היא אישה פעלתנית. מאז ומתמיד היא משנה את העולם, אבל לפעמים יש לה מחשבות שהיא גם יכולה לשנות אפילו את מה שכבר קרה. ברגע הזה היא החליטה לארוז תיק ולנסוע לבית חולים וככה בדיעבד אלירז רק ייפצע ולא ימות. היא עולה למעלה ומתחילה לארוז תיק. אני רודף אחריה ומתחיל להתכווח איתה 'אמא אין למה לנסוע לבית חולים, אין למה לנסוע'. היא משתכנעת אבל ממשיכה להיות פעילה. היא רצה חזרה למטה ומתחילה לסגור את הדלת ואת כל התריסים ואומרת 'אף חייל מקצין העיר לא נכנס לכאן'. היא תופסת אותי בחולצה ואומרת לי 'אתה אמרת לי שיהיה בסדר, אתה אמרת לי שגמרנו עם לוויות במשפחת פרץ'. ואני אומר לה 'אמא צריך לפתוח את הדלת'. במשך חצי שעה אני מתווכח איתה ובינתיים אני רואה מהחלון שיש התקהלות המונית בחוץ. אחרי חצי שעה שכנעתי אותה.

"נכנסים שלושה קצינים והיא ממשיכה לנסות לשלוט במציאות ואומרת להם 'אל תגידו כלום. כל עוד לא אמרתם, הבן שלי חי'. הם יושבים מולנו על אותה ספה שלפני חמש שנים ישבנו עליה שבעה על אבא ושותקים. ואנחנו יושבים מולם ושותקים. עובר עוד קצת זמן ואז הם אומרים: 'צבא ההגנה לישראל מודיע על נפילתו בקרב של רב סרן אלירז פרץ'. בום. חטפתי את את הסטירה של החיים שלי.

"רק ברגע הזה הבנתי כמה אצל אוריאל לא הבנתי כלום. רק אז הבנתי מה זה להכיר באמת את האח שאיבדת. ההרגשה היתה שהשמיים מתרסקים לי על הראש. מה שאני מדמיין באותו רגע זה מראת זכוכית שאתה מניף כלפי מעלה ואז עוזב והיא מתרסקת על הרצפה למיליון חלקים קטנים".

ומאז הוא מפסיק לנסות להרכיב. עשר שנים ו-15 יום אחרי אותו יום שישי שחור, לקראת יום הזיכרון אנחנו עושים את השיחה הזאת. השנה הכל יהיה שונה וההיפראקטיביות הרגילה של אליסף עשויה הפעם לשנות את החזות של יום הזיכרון כולו.

אין יותר עוגות גבינה

אני מגיע לשיחה הזאת כמו אקדח טעון געגועים. אליסף הוא חבר, אלירז למד שנתיים מעליי במכינה בעצמונה. אוריאל נפל באמצע השנה שבה אני הייתי במכינה. המוות שלו תפס את אלירז בעיצומו של מסלול ההכשרה בסיירת גולני והוא לקח הפסקה כדי לשקול את המשך דרכו. אני זוכר אותו מסתובב במכינה על חצי ב', אנחנו הצעירים מסתכלים עליו בהערצה, הרי רק חצי שנה לפני כן הוא עבר גיבוש לסיירת גולני ועכשיו הוא כבר אחרי טירונות היחידה בשטח 100 הידוע לשמצה. אבל אני כבר הבנתי את השפה הסודית של השכול, וראיתי שיש בו משהו סדוק.

הגעתי למכינה כבר אח שכול עם פז"מ. שבע שנים לפני כן אחי אלחנן נרצח בפיגוע דקירה ברחוב הגיא ברובע המוסלמי, לא רחוק מבית הוריי ברובע היהודי בירושלים. אלירז היה עסוק אז בהתלבטות האם להמשיך את המסלול בסיירת גולני או לעזוב את השירות קרבי. אני, שהייתי מוקף במאה בני הנוער המורעלים ביותר בישראל נכון לשנת 1998, הייתי בעיצומה של אותה התלבטות בדיוק. וזה חיבר בינינו לכמה ימים.

הוא היה אח שכול צבאי ואני שאחי כבר היה אחרי השירות, הייתי אח אזרחי. באותם ימים הצבא לא ידע איך לטפל באלו שאיבדו את אחיהם האזרחים בפיגועי טרור ועמדו בפני גיוס. אלירז, שידע לפרק כל בעיה עם החיוך ועם הדיבור השכונתי שלו, פשוט החליט שקצינת הנפגעים של חטיבת גולני תהיה אחראית גם עליי. היו לה עוד כמה משימות על הראש אבל בזכותו ובזכותה הופניתי לקצינת נפגעים שמאותו רגע היתה אחראית על טיפול באחים השכולים שאחיהם לא נפלו במהלך השירות והיא ליוותה אותי עד הגיוס.

מרים פרץ והבנים(באדיבות המשפחה)

בימים ההם ראיתי שאלירז סדוק כי הכרתי אותו כמה שנים לפני כן מהשיטוטים האינסופיים של כולנו במוצאי שבתות במדרחוב של ירושלים. שם הוא היה פצצת אנרגיה עם רעמת תלתלים שלא מפסיקה לזוז. וכשהגיע בחזרה לעצמונה משהו בו כבה. יכול להיות שזה דמיון אישי שלי אבל מאוד יכול להיות שבאמת זיהיתי משהו שרק מי שהציץ לתוך העולם המבעית של השכול יכול לזהות. ימי ההתלבטות האלה בעצמונה שלחו את שנינו לאפיקים שונים לגמרי. אני הלכתי למודיעין, לדעתי היחיד מבני המחזור שלי שלא התחיל את השירות כלוחם. אלירז חזר לסיירת גולני. סיים מסלול, יצא לקצינים, והמשיך בשירות קבע ארוך. במרץ 2010 הוא נפל בגבול רצועת עזה.

יש לי קילומטראז' של אלפי שעות שיחה על שכול בחיים האלה. בעוד חודש אני משלים 40 שנה על פני כדור הארץ, כשרק בעשר הראשונות לא הייתי חלק ממעגל השכול. יש לי גם הרבה שעות שיחה על שכול עם אליסף פרץ וגם עם אמא שלו מרים. והפעם אנחנו מגיעים לשיחה הזאת כדי להבין איך בחור בן 34 שאיבד שני אחים ובאמצע גם את אליעזר אבא שלו שמת משיברון לב בין אוריאל לאלירז, מצליח להיות כל כך אנרגטי, ולרתום את כל העולם לפרויקט שעוסק כולו באחים השכולים.

שנינו מכירים וצוחקים על המשפטים האלה שאומרים לך בתחילת הדרך "תהיה חזק בשביל אמא" או "תעשה נחת לאבא", שנינו מכירים את המנגנון הזה שבמידה מסויימת כבר מגיל עשר אצלי ו־12 אצלו, גורם לך לנהל חיים כפולים, להסתיר מאבא ואמא מחלות, תאונות אופנוע קלות ולב שבור, כדי לא להכביד עליהם עוד יותר.

עמיחי: מה זה אומר שאצל אוריאל לא הבנת כלום?

אליסף: "לא הכרתי אותו באמת. הייתי ילד קטן. הערצתי את אחי הגדול אבל לא היו לי איתו שיחות נפש. זה היה קשר שבו אף פעם לא היינו באותו גובה".

עמיחי: ואז מתי זה מתחיל לחלחל אליך?

אליסף: "רק כשנגמרת השבעה אני מסתכל על ההורים שלי ואני מבין מה קורה לנו פה. מבין שבעצם איבדתי את ההורים שלי. מהבית הכי שמח, התחילו חיים חדשים. יש קבוע נר נשמה דולק בבית. אמא שלי עומדת שעות ליד הדלת ומחכה לאוריאל. זה לא מרים פרץ שמכירים היום. בשנים הראשונות היא היתה גמורה.כבר בשבת הראשונה פתאום מפסיקים בבית לשיר שירי שבת. אני שואל 'למה לא שרים?' ואומרים לי 'כי אוריאל נהרג'. במשך שנתיים אמא אסרה עלינו לאכול בבית עוגות גבינה. אני שואל 'למה?' אומרים לי 'כי אוריאל אהב'. אז אני אומר 'גם אני אוהב'. לא הסכמתי לקבל את זה".

עמיחי: מדהים כמה הכל דומה. גם אצלי היו המון שקעים בבית שהולאמו לטובת נרות זיכרון חשמליים, זה אשכרה לחיות בתוך מרחב שחלקים ממנו הופקעו מהנורמליות הפשוטה של החיים. גם אצלנו אמא לא הייתה יכולה להתקרב לפטריות ולפסטה שאלחנן אהב.

אליסף: אחת הדרכים שלי ושל האחים שלי להתמודד עם זה היא הומור שחור. אחרי אלירז, בחלק מהזמן קראנו לעצמנו 'שארית הפליטה'. אנחנו מקניטים את אמא שמתה מגעגועים לאבא ולשני הבנים שלה, ואומרים לה 'אמא לא יעזור לך כלום. את איתנו פה עד 120 שנה'".

|מימין: בתאל, אביחי, מרים, אוריאל ואלירז פרץ

עמיחי: קלאסיקה. אני מדמה את זה למשקפת צלילה. בגיל 17 הייתי בסיני, שמתי משקפת והסתכלתי לתוך החור הכחול. המראה שראיתי שם העיף לי את הראש. זה כאילו עולם שלם, עצום בגודלו, שמתנהל במקביל וממש צמוד לכל מה שקורה אצלנו, ואתה בכלל לא מודע אליו. תוך שניה יצאתי מהמים ומאז לי יש פחד מצלילה. לעולם לא חזרתי להסתכל אל תוך הים עם משקפת. אני מרגיש שהטראומה שאתה עובר בשכול, שמה לך, בלי שאף אחד ביקש את רשותך, משקפת צלילה על העיניים, ומאז אתה חי במקביל בשני עולמות. בזה של האנשים הרגילים ובזה של שבורי הלב. זה נותן לך פרופורציות לא הגיוניות כמובן, כי מה הן כל צרות היומיום לעומת הריסוק של החיים שלך בבום אחד. בגלל שנגעת בכאב הכי עמוק בתוכך, אתה גם רואה יותר בבהירות דברים שאנשים אחרים עוברים.

עוד מאפיינים שפגשתי כמעט אצל כל אח או אחות שכולה זה היפוך התפקידים בין הורים לילדים וגם, כמובן, הומור שחור וציניות, שהם כלי עבודה והישרדות מאוד מצויים. אני, בגלל מה שעברתי, ממש מקדש את הדאחקה ומרגיש שבאמת מותר לי להסתכל במבט אחר, לא מחוייב, ממש על כל דבר. חוצמזה אתה באמת חי את הקלישאה הזאת שבה כל שמחה משפחתית 'מהולה בעצב'. אני אשכרה חייתי ככה. ברית מילה של כל אחיין זה ברכיים רועדות עד שיוכרז השם שלו ועד שתבין מה ההקשר לשמו של אלחנן. כל חתונה, כל לידה, הבר מצווה שלי כמובן, הכל הכל מחובר לזה. הקצה הכי קיצוני של שבירת החיים נגע בי, אז אין דבר שאני לא מוכן לדבר עליו ולא מוכן לצחוק עליו.

אליסף: "שנה אחרי אוריאל היתה לי בר מצווה. ההורים שלי פונו מסיני וכשאבא שלי הגיע לגבעת זאב הוא בנה בית כנסת. במשך שנים לא היה לבית הכנסת שם חוץ מ'בית הכנסת המרוקאי' אבל כמובן שאחרי שאוריאל נהרג קראו לו על שמו. אני עולה לתורה, כל המשפחה וכל החברים שם מסביבי. אני עוד לא מתחיל לקרוא מילה אחת, ואמא שלי מלמעלה בעזרת הנשים מתחילה לבכות. יש קטע אצל מרוקאים שאם אחת בוכה, כולן מתחילות לבכות. אני עוד לא מתחיל וכל המבוגרים בבית כנסת בוכים. אז גם אני מתחיל לבכות. תחשוב, מול כל החברים שלי מהכיתה, בכיתי כמו תינוק. אני חוזר הביתה ואומר לעצמי 'למה זה מגיע לי"'.

עמיחי: טוב זה יישמע לא אמיתי, אבל גם הבר מצוה שלי היתה בבית הכנסת 'עת לחננה על שם אלחנן אתאלי', אצלי אף אחד לא בכה אבל מתתי מפחד שמישהו מהמשפחה פתאום יתחיל לבכות. זה ממש העסיק אותי והלחיץ אותי כי לא פעם אבא שלי היה מתחיל לבכות בחלקים מהתפילות ולי זה היה גורם לקפוא במקום.

אליסף: קצת אחרי הבר מצווה, בוקר אחד אני מאחר לבית הספר והמורה שואל אותי מה קרה, אני אומר לו 'כל הלילה לא ישנתי כי חשבתי על אוריאל', הוא מיד ניגש לחבק אותי ואומר לי שהכל בסדר. אחרי כמה שעות המורה למתמטיקה שואלת אתי למה לא עשיתי שיעורים, ואני אומר לה 'לא יכולתי להתרכז כי חשבתי על אוריאל', גם היא מיד סולחת לי ועוד מנסה לנחם אותי, וואלה אני קולט שעליתי פה על סטארטאפ. אני לא קם בבוקר, לא משקיע בלימודים, מותר לי לעשות הכל, יש לי תירוץ".

"מפסיק להיות מסכן"

עמיחי: השאלה שאני שואל את עצמי בלי סוף היא האם זה 'תירוץ' או שאתה מתמודד פה עם כאב בסדר גודל של פצצת אטום, ועוד מפילים אותה על ילד קטן, ההורים שלך לא בפוקוס על כלום בהתחלה, ובנוסף לזה, לפחות בדור שלי, לא היה שום מנגנון תמיכה וטיפול. אני זוכר את השניות שבהן יום למחרת סוף השבעה אני עומד מחוץ לדלת הכיתה שלי. אני מלא מבוכה ולא יודע איך לעשות את זה. אבל אז אני פותח אותה, מתיישב במקום שלי, ואודרוב, למציאות הרגילה, כאילו כלום. אני חושב שאחרי חצי שנה בערך, בית הספר שלמדתי בו גייס בפעם הראשונה יועצת ורק בתחילת השנה שלאחר מכן היא הזמינה אותי אליה לפגישה אחת ובזה זה נגמר. אל דאגה, בשנים האחרונות אני מפרנס את פסיכולוגי ישראל בריבית דריבית. בקיצור, אני לא בטוח שזה תירוץ, אתה עובר חוויה מטלטלת בכל כך הרבה אופנים, שגם מה שהוא כביכול ניצול של זה, מתבסס על חוסר אמיתי ביכולת לתפקד. בהתחלה באופן מאוד חריף, ואם אתה מטפל בעצמך בצורה נכונה, עם השנים זה מקבל איזה איזון. וגם הוא, בעיניי, במקרים של שכול צעיר, הוא אף פעם לא יהיה מושלם, פשוט גם אתה וגם הסביבה שלך לומדים לחיות איתו.

אליסף: "בכיתה י"א הרבה אחרי נפילות אני מקבל החלטה שאני מפסיק להיות מסכן. לוקח את עצמי בידיים, אני מסיים את התיכון עם בגרות מלאה, נרשם למכינה, ובחופש שבין סוף השנה לבין המכינה מגלים שלאבא שלי יש סרטן אבל הרופאים אומרים לנו שזה לא נורא ושהוא רק צריך ניתוח קטן. בשבוע הראשון שלי במכינה אבא עבר את הניתוח, וכשהוא יצא ממנו הוא קיבל התקף לב בחדר התאוששות ונפטר".

אליסף פרץ. טלוויזיה אחת בחג(צילום: אלכס קולומויסקי)

עמיחי: ספר משהו על אבא שלך. אנחנו מכירים רק את מרים פרץ.

אליסף: "אבא שלי אחראי לפחות לחמישים אחוז ממה שאתם מכירים בתור מרים פרץ. לפחות חצי ממנה זה ממנו. הוא כל הזמן דחף אותה למעלה. הוא זיהה אותה היטב איזה אישה היא, איזה רוח ענקית יש לה, איזה נשמה יש לה, וידע מה יש לה לתת לעולם. הוא כל הזמן דירבן אותה לצמוח, להפוך למנהלת בית ספר, להתפתח, לעשות עוד פרוייקטים לתלמידים שלה. היתה ביניהם חלוקת תפקידים ברורה מאוד ושיתוף פעולה שאין כמוהו.

"אחד הדברים המיוחדים זה שלא היה לנו טלוויזיה בבית כהחלטה חינוכית של ההורים שלי. אבל כדי שכן נחווה את חווית הישראליות, כל שנה, מייד אחרי פסח, אבא שלי הולך לחבר שלו שיש לו כמה טלוויזיות ומביא ממנו אחת. היא נמצאת אצלנו בבית ביום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות ואנחנו רואים סרטי שואה, סרטי זיכרון וסרטי בורקס. נוצר מצב שבו אני אשכרה מחכה ליום הזיכרון כדי לראות טלוויזיה. זה אבא, גבאי בית הכנסת המרוקאי, כל החברים שלנו הם דתיים וחילונים, הוא לא רוצה שנהיה מכורים לטלוויזיה אבל חשוב לו כן להביא אותה בימים הקריטיים האלה. בסוף השבעה שלו, אלירז סמ"פ בגולני וכל אחד מהאחים האחרים שלי היה באמצע חיים אינטנסיביים, ואני פנוי יחסית, בשנת מכינה, ואני מוצא את עצמי בן 18 מתעסק בחשבונות בנק, מטפל בשיפוץ של הבית, מחליף לאמא את האוטו".

עמיחי: ואז עוברות עוד חמש שנים ובום.

אליסף: "שוב אני אומר, בשבילי החוויה הזאת של לדעת באמת מה זה לאבד אח, היתה באלירז. אלירז היה הנשמה שלי. הוא היה אח גדול, חבר מדהים, אבל גם קצת כמו אבא. הוא הנשמה שלי בעולם הזה. אני עומד בלוויה שלו בהר הרצל, באותה חלקה של אוריאל, כמה מטרים מהמקום שבו עמדתי 12 שנה לפני כן ואני מפורק. בסוף הלוויה אנחנו חוזרים הביתה ממש לליל הסדר. שלומית אשתו של אלירז מחזיקה ביד את גילי, תינוקת בת כמה חודשים שראתה את אבא שלה אולי פעמיים ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי. ואז במשך חודש וחצי, כל לילה אני מתפלל לאלוהים שלא להתעורר בבוקר. אני ממש מנהל איתו דו שיח בתוך הראש שלי. 'כמה פעמים ניסיתי לחיות חיים נורמליים ובכל פעם זה מתפרק. קח אותי כאן ועכשיו'.

עמיחי: אבל בסוף שנת האבל על אלירז אתה פתאום מתמלא כוחות ובורח רחוק.

אליסף: "כן. היה לי חלום לחיות חיים נורמליים. שנים אמרתי שאני רוצה לטוס לניו־זילנד לרכב על כבשה. לראות היופי של העולם. אז בסוף השנה אני טס לניוזילנד, באמת רוכב על כבשה, ושם אני שואל את עצמי מאיפה אני מביא אנרגיות לחיים שלי. כמה חוויות שעברתי בטיול הזה גרמו לי לנסח לעצמי את הנרטיב שעוזר לי מאז ועד היום לתפקד. אני מבין שהדרך שלי להרגיש חיים משמעותיים זה לקחת אחריות או לעשות משהו למען מישהו שהוא לא אני. לקחת את כל הכאב והרע שעברתי בחיים ולומר שלמרות כל מה שעברתי, אני בנאדם מאושר. למה? כי אני מחליט להיות בתנועה ואני מחליט להיות מאושר".

עמיחי: אני מצדיע לך אחי היקר שאצלך זה עובד, אבל בכל זאת כנראה שהתברכת במרכיבים שאין לכל אחד. אצל רוב בני המשפחות השכולות שאני מכיר, ואני מכיר המון, זה תהליך יותר קשה מקבלת החלטה, והופ, זה מתבצע. שוב אומר לך, מעריץ אותך, אבל אתה חריג לטובה.

אליסף: "רגע־רגע־רגע. שלא יהיה לא מובן. מלא פעמים אני נכשל ונופל, וקשה לי לקום, אבל ההחלטה שלי להיות אקטיבי למען מטרה שהיא יותר גדולה ממני, זה מתדלק אותי באנרגיה. הבנתי בצורה הכי עמוקה שיש לי בחירה, ואני יכול לקום בבוקר ולספר לעצמי סיפור על מישהו שכל המשפחה שלו מתה והכל עצוב, וכואב, ויש הרבה ימים שזה מה שקורה לי, אבל אני קם כל בוקר ומחבר את השברים של עצמי ואני מחבר אותם באמצעות העשיה. ככה אני מציל את עצמי מעצמי ומהדכדוך ומהנפילה. אם אני לא מוציא את זה לפועל, אני נופל. וכדי להתרומם אני עושה דברים שהם יותר גדולים ממני".

"אני מרגיש בר מזל"

אליסף התחיל בחינוך, ניהל מכינה קדם צבאית, יזם והוביל את פרוייקט 'מסע 70' ביום העצמאות לפני שנתיים. במקביל הוא עובד כסמנכ"ל חברת הסטראטאפ הירושלמית EZsave. הוא נשוי לנועה, דוקרטורנטית לחקר המוח באוניברסיטה העברית, ואבא ליונתן ותמר, ובשלוש השנים האחרונות מקדיש חלק נכבד מהזמן שלו לעמותת "האחים שלנו" שאותו הקים ביחד עם קבוצת אחים שכולים בשנת 2017 מתוך מטרה לתת פיתחון פה לאחים השכולים שאותם תמיד שמים בצד. האחים שלנו באה לעולם עם מיזם דוגמת "זיכרון בסלון" שהביא אלפי אחים לבתי משפחות שם סיפרו את סיפור האח שנפל, ולא פחות את הסיפור האישי שלהם. מאז היא כבר התפתחה למשהו שאמור להיות ארגון הגג של האחים השכולים.

במסגרת ההיפראקטיביות שלו אליסף מסתובב בארץ ובקהילות יהודיות בכל העולם עם הרצאה על הסיפור האישי שלו ובמרוצת השנים הוא הצליח לרתום חברות משמעותיות כמו גוגל, פייסבוק ובנק הפועלים, לשיתופי פעולה עם העמותה. הנמרצות שלו הפכה אותו למטאור בתחום היזמות החברתית בישראל והיו אפילו מפלגות שהעלו את שמו כמועמד לשיריון אצלן. אבל הוא, לפחות כרגע, מתמקד בחיפוש (ובמציאת!) המשמעות.

"ברור לי שכל אחד מתמודד אחרת עם השכול", הוא מסכם, "אבל אצלנו, עוד מהבית שאמא גדלה בו, תמיד אומרים לך לומר תודה על הכל. אני לא מרגיש שהמדינה חייבת לי בגלל שנתתי לה שני אחים. הם הלכו להילחם כי הם היו חלק מהסיפור הציוני. גידלו אותי להרגיש שקיבלנו מתנה נדירה שהיא הזכות לחיות במדינת ישראל, הזכות לגדל פה משפחה. אני לא תופס את עצמי כאח שכול סדרתי שנדפק. יש בי המון כאב וצער אבל יותר מהכל בזכות המעורבות שלי אני פשוט מרגיש בר מזל לחיות בדור הזה".

"מתחברים וזוכרים"

השנה, בצל הקורונה, אירועי ההנצחה של יום הזיכרון עוברים לרשת

השנה, לקראת יום הזיכרון בצל מצור הקורונה, מיזם "האחים שלנו" מצא את עצמו נותן את הבמה לארגונים גדולים ממנו. באחים שלנו זיהו מוקדם שהשנה לא יתקיים אירוח פיזי של אחים בבתי משפחות והתארגנו לשיתופי פעולה עם naotech — נציגת ZOOM בישראל. הפלטפורמה לאירוח אחים שכולים מרחוק באמצעות האינטרנט פותחה על ידי "הילמה- הייטק למען החברה".

מה שקרה מאז זה שכל מי שעוסק בשכול והנצחה הבין את אותו דבר, וכך גם החברה למתנ"סים, יד לבנים, וארגון אלמנות ויתומי צה"ל ישתמשו בפלטפורמה של "האחים שלנו" תחת השם "מתחברים וזוכרים". היום נפתחה ההרשמה לבני משפחות שכולות שמעוניינים לספר את סיפורם וגם לאלה שמעוניינים לארגן קבוצות וירטואליות של צופים ומאזינים.

אליסף גייס את חברת רפא"ל שתיתן למיזם גיבוי סייבר מפני תקיפות חיצוניות והסוכנות היהודית תגייס את כל שליחיה להשתתף במפגשים. אחד משיתופי הפעולה הכי משמעותיים הוא זה שיתבצע עם משרד הביטחון ועם מחלקת הנפגעים בצה"ל, שגם היא מוצאת את עצמה השנה במציאות שלא הייתה כמותה. "העת הזאת לא דומה לשום דבר שהכרנו", אומרת ראש מחלקת הנפגעים בצה"ל, אל"ם עידית סולומון. "לראשונה מאז קום המדינה, בני המשפחות השכולות לא יוכלו לפקוד את קברי יקיריהם ביום הזיכרון. מפקדי צה"ל ייקחו חלק במפגשי זיכרון ברשת במסגרת המיזם 'מתחברים וזוכרים' בהובלת עמותת 'האחים שלנו' והארגונים היציגים של המשפחות השכולות. מפגשים שבכל שנה מתקיימים במגע ובמבט עיניים, יתקיימו הפעם באופן שונה, אבל הכי קרוב לדרך המסורתית. נפלה בחלקנו הזכות להיות חלק מהמפגשים הייחודיים האלו המייצגים יחסים שנרקמו בכאב, בשותפות ובאהבה לאורך השנים".