גורל שקבעה המלחמה

אתה נולד במדינה שלך וחושב שזו אדמתך, ותבלה עליה את כל חייך. אך הגורל לפעמים מחליט אחרת. המלחמה הורסת את כל החלומות ומשליכה אותך לארץ זרה, שם אתה צריך לחיות רחוק מקרובי משפחתך. במשך 40 השנים הארוכות רק המכתבים הופכים לקשר היחיד איתם. סבתי, לידיה טרקטירשצ'יק, סיפרה לנו את סיפור חייה וחלק ממנו לפניכם:

שמי לידיה, נולדתי בשנת 1923 בקמפולונג - עיירה קטנה וציורית ברומניה. ב-28 באוקטובר 1941, כשהייתי בת 18, ניתנה הוראה לגירוש כל היהודים מעירנו. אחד מחמשת החדרים שלנו נתפס מייד על ידי מפקד המשטרה. הוא אמר שכל הדברים בדירה צריכים להישאר במקומם, ואנו רשאים לקחת רק את 25 הק"ג לאדם - החפצים הנדרשים ביותר לאדם.

כל הלילה ארזתי את מה שניתן היה לקחת. ולמחרת בבוקר בתחנת הרכבת המתין לנו קרון משא להובלת בהמות. אבא שילם לעובדים והם ניקו את הקרון מהפסולת. בקרון היה מלא באנשים ללא חלונות, ללא מים ושירותים, כלאו אותנו וכך נסענו במשך שלושה ימים אל האטאקי שבמולדובה.

"יהודים, קראו עלינו קדיש!"

בדרך אנשים השתגעו, גססו. כשהגענו לאטאקי, נודע לנו שכל יהודי המקום נרצחו ונשדדו. ראינו בבתים המבוזזים כתובות ביידיש "יהודים, קראו עלינו קדיש!" ו"תנקמו את דמנו".

עבור שעון שוויצרי וטבעת זהב, גרמני לקח אותנו לעיירה יהודית. למעשה, הכל נפל עליי בלבד: אבי היה אחרי ניתוח, אמי הייתה חולת לב, כמו כן, היו איתנו אחותי הנכה ואחי בן 9. אני הייתי היחידה שיכולתי לשאת דברים ולעשות משהו. היינו צריכים לעבור בדחיפות את נהר הדנייסטר למוגילב-פודולסקי.

הגשר נהרס. הייתה רק מעבורת אחת, והיו כל כך הרבה אנשים על הגדה, שכי אי אפשר היה לתפוס את כולם במבט. אבא היה מעשן ועבור סיגריות העבירו אותנו במעבורת לגדה האוקראינית בלי לחכות הרבה בתור. היה קור נוראי. היינו חייבים לחפש לינה ומקלט – את כל היהודים הריצו למחנה.

לידיה טרקטירשצ'יק, עם אמה ואביה

הצלחנו לשכור חדר למשך כמה לילות, עבורו שילמנו 40 מארק ליום. ואז אבא מצא גרמני עם מכונית שהסכים להסיע אותנו לעיירה יהודית דז'ורין, בתמורה לשעון האומגה השוויצרי של אבא וטבעת הזהב שלי. כך הגענו לעיירה יהודית, שם גר הרב קרלניק שנתן לנו קורת גג.

התמקמנו בחדר קטן ללא תנור. הכפור נהיה חזק יותר, התקרב החורף הקר מאוד של שנת 1941 ולנו אין מספיק בגדים. בנינו תנור פח קטן וכך חיממנו את חדרינו. הלכנו עם אבי ליער לאסוף עצים להסקה, רגלי היו נתונות בפצעים איומים. ואז קיבא - פרטיזן שעזר לנו באוכל ובכסף, הציע לנו חדר בביתו, חדר מרווח יותר מזה שגרנו בו לפני כן. לימים הוא הפך לבעלי.

היהודים שגורשו מבוקובינה הוצבו בבית הכנסת של דז'ורין ללא חימום. אנשים מתו מרעב, מקור ומטיפוס, כולם סבלו מכינים. הגופות הוצאו בעגלות. מפחיד להזכר במה שעברנו. אני בעצמי נדבקתי בטיפוס, אבל הצלחתי להחלים.

לפחות היה סיכוי לשרוד

היה רעב נוראי, לא היה לנו מה לאכול. פעם לקחנו למקלט אצלנו ילדה יהודייה שניצלה על ידי קפטן גרמני. הוא הציל אותה ממוות בירי בנמירוב, כשכבר עמדה מעל החפיר, והביא אותה לדז'ורין, כי אצלנו לא היו השמדות המוניות של יהודים. הרומנים, בניגוד לגרמנים, לא ארגנו טבח.

הם ריכזו אותנו לגטו והכריחו אותנו לעבוד. היו יכולים גם להרוג כעונש עבור עבירה כלשהי, אבל כאן לפחות היה סיכוי לשרוד. הקפטן הגרמני זה ביקר לעתים קרובות אצל הילדה והביא לה אוכל. פעם אחת הוא אמר שהוא נוסע לרומניה ויכול להביא לנו משהו. מסרנו לו את הכתובת של אחינו בבוקרשט, שדרך הקפטן הזה העביר לנו כסף. ואז הצלחנו לשכור דירה טובה יותר ולקנות מוצרי מזון.

לידיה טרקטירשצ'יק עם קיבא בעלה ובלה בתה

האוקראינים עזרו לנו מאוד. הם אפילו דיברו יידיש. כשלקחו אותנו לעבוד בשדה, הם אלה שלימדו אותי לחפור תפוחי אדמה ולסחוב אותם בלי שהמשטרה תבחין בכך. בזכות תפוחי האדמה האלה ותפוחי עץ חמוצים זה, הצלחנו לשרוד.

קשר כתוב בלבד 

בשנת 1944 הגיעו רוסים לעיירה - זה היה אושר. הם נדהמו לראות יהודים חיים. האס-אס שנסוג בחיפזון לא הספיק לחסל אותנו. בשנת 1945 הורי, אחי ואחותי חזרו לרומניה, ואני נשארתי עם קיבא, לו נישאתי.

חשבתי שאחר כך אוכל לנסוע לרומניה, אך הממשלה הסובייטית סגרה את הגבולות, ונשארתי 40 שנה במקום הזה הרחק ממשפחתי. בשנת 1948, כל קרובי עלו לישראל. הקשר היחידי בינינו היה המכתבים. יום אחד נאמר לבעלי שהוא יפוטר מהעבודה אם לא אפסיק לכתוב לישראל. והמכתבים האלה מאמי הרי היו כה חשובים לי.

כל כך שמחתי עם כל מכתב ושילמתי לדוור עבור כל אחד. אני זוכרת שהגיעו אנשי ה- NKVD. נקראתי ושאלו אותי עם מי ולמה התכתבתי. התחלתי לספר להם את הסיפור שלי, למרות שפחדתי מאוד שהם יכניסו אותי לכלא.

ובכל זאת סיפרתי להם על המכתב של אמא מישראל, ששאלה: "בתי היקרה, תראי לי עוד מדינה אחרת איפה שאוסרים על הבת לכתוב לאמה?! " הם שאלו איך אני חיה והאם אני לא נזקקת. עניתי שהכל בסדר אצלי. אחר כך הם אומרים לי "תכתבי לאמא שלך בישראל כמה שתרצה, כמו שאת כותבת למוסקבה", איזו הקלה.

כשראיתי את משפחתי התעלפתי

רק בשנת 1972, כשהורי כבר לא היו בחיים, זכיתי לראות את האחיות והאחים. בברית המועצות הוצא חוק המאפשר ביקור בקברי ההורים בחו"ל. אבי נקבר ברומניה. בתי ואני הצלחנו לנסוע לשם לאחר שקיבלנו הזמנה, וקרובי המשפחה מישראל טסו גם לבוקרשט.

לידיה טרקטירשצ'יק ונכדה אדוארד

אני זוכרת את המפגש הזה כמו עכשיו: כשראיתי אותם אחרי כל כך הרבה שנים, ראיתי את הטייסים הישראלים החסונים, התעלפתי ולא הצלחתי מיד להתאושש. דיברנו המון, ולא הצלחנו לדבר לרווחה. כשהגיעה העת לחזור, בתחנה, לא יכולתי לומר מילה ברוסית. הקונדוקטורית שואלת אותי על משהו, אבל אני לא יכול לומר מילה. רק אז, כשעברנו את הגבול, החלה לאט לאט לחזור אלי היכולת לדבר רוסית.

עם או בלי כבודה - יוצאים לדרך

בשנת 1979. אחרי שכל המשפחה "הבשילה" לעלות, אני ובעלי קיבלנו אישור לעזוב, ובתי עם משפחתה סורבו. פעם הבטחתי לעצמי שלא אשאיר את בתי לבד, כמו שנשארתי פעם אני. חיכינו עד 1980, הייתה אולימפיאדה במוסקבה והגבולות נסגרו ליהודים. החלטנו לעזוב, בתקווה שהילדים ישוחררו אלינו - הם היו זקוקים לקרובים מדרגה ראשונה בישראל. נסענו עם כאב לב.

לידיה טרקטירשצ'יק בישראל

הכבודה שלנו לא התקבלה בשדה התעופה בקייב - ארגזים המיוצרים במיוחד, לפי המכס, לא התאימו. למרות שנתתי להם את 500 הרובלים האחרונים, הם דרשו להחליף את הארגזים. אמרתי לראש המכס שפעם, בעת המלחמה, כבר יצא לי לעזוב בלי שום דבר, ואעזוב את ברית המועצות המשגשגת באותה דרך. אחרי המילים האלה הוא לפתע הורה לפקודיו לקבל את המטען שלנו. אחר כך הופשטנו ונבדקנו אם אנחנו מוציאים משהו בעל ערך.

ההיסטוריה חזרה על עצמה

בארץ, הגענו לנהריה בצפון. אחרי חמישה חודשים התחלתי לטפל בילדים. בזכותם למדתי עברית - הייתי צריכה לקרוא ולספר אגדות. ומהכסף שהרווחתי שלחנו חבילות לילדים - הם נשארו ללא עבודה.

בשנת 1982 החלה המלחמת לבנון. כאשר צפון הארץ הופגז בטילים, נאלצו לשבת במקלטים. הייתי חברה בוועדה של אמהות שילדיהן הם מסורבי עליה, פניתי לפקידים שונים, אפילו נפגשתי עם השר משה ארנס. רק בשנת 1987, בעת שלטונו של גורבצ'וב, לאחר 8 שנים של סירוב, הגיעו אלינו הילדים. זה היה הרגע המאושר בחיי.

סבתא לידיה טרקטירשצ'יק הלכה לעולמה ב-14.04.2020 חודש בדיוק לאחר שחגגנו לה את יום הולדת ה-97. כפי שסבתא ידעה לנצח במצבים מורכבים בחיים, כך גם מותה לא היה קשור למגיפה הנוכחית. בהזדמנות זאת ברצונו להודות למרכז אלה בכלל ולילנה אזרוב בפרט שהגיעה לבית החולים עם גיטרה וגם ליום ההולדת שלה, שרה, עשתה שמח והאריכה את ימיה של סבתא לידיה. כמו כן, תודה רבה לאמא שלי, בלה דוקס, הבת של לידיה, על הטיפול המסור בה.