המובטלים שיחזרו אחרונים לעבודה: "הפחד מחלחל"
בזמן שבענפים מסוימים כבר מתרגלים חזרה לשגרה בצל הקורונה, העצמאים בתחומים שבהם הריחוק החברתי לא מתאפשר מתקשים לראות את הסוף. "העובדים בחל"ת, אבל נשארנו עם כל ההוצאות", סיפרה בעלת מכון יופי. אלפי סטודנטים שעבדו במסעדות נותרו ללא פרנסה: "אין כסף לשכר דירה"
העצמאים קורסים - והשכירים בעסקים שנפגעו במשבר הקורונה מרגישים היטב את המצוקה. אם לבעלי החנויות, לעסקי ההיי-טק ולתחומים נוספים שחזרו השבוע לשגרה עוד יש אופק ותקווה, בענפים רבים העובדים עדיין שרויים בערפל וכלל לא יודעים אם העסקים יחזרו למסלולם. כך עסקי המסעדות והאירוח, בתי המלון, גני הילדים הפרטיים וכמובן סלוני היופי, שבהם אין דרך אפקטיבית לשמור על ריחוק של 2 מטרים בין המטפל ללקוח.
"זו התקופה שהייתה צריכה להיות שיא העבודה שלנו, לקראת פסח והקיץ, ופתאום בבת אחת הכול נפסק", מתארת חלי ברגיל, שבבעלותה שני סלוני יופי בחיפה. "הוצאנו את העובדות לחל"ת אבל נשארנו עם כל ההוצאות, התשלום עבור המכשור – שיזופים, חיטוב ועיצוב, השכירויות של שני המקומות, ואף אחד לא איתנו מהבחינה הזאת.
"כבר חודש וחצי שאין לנו שום הכנסה - לא נכנס שום דבר, וגם לא הגיע לי מענק בסופו של דבר", סיפרה ברגיל. "כנראה שאנחנו לא עומדים בקריטריונים. אני מכירה מלא בעלי עסקים שלא קיבלו. גם מהתחום שלי וגם עסקים קטנים אחרים".
ברגיל אומרת כי כיום היא ובני משפחתה נאלצים לחיות על השאריות. "אם זה ימשיך ככה, אפשר להגיע גם למצב של לסגור את העסק, כי זה הוצאות עצומות של 50-40 אלף שקל בחודש, ובלי שום הכנסה. המשמעות היא שנישאר חמש נשים ללא פרנסה, אני עם ילדה בת 11 וכל ההוצאות של הבית. זאת פשוט קטסטרופה, כי אי אפשר לדעת מתי נוכל לחזור. אנחנו נמצאות בתחתית סדר העדיפויות כי יש אצלנו מגע ישיר", סיפרה.
"כל היום אני רק חושבת איך ומאיפה אפשר להביא עוד כסף. לא נותנים לנו הלוואות, הבנקים לא עוזרים - ואני חסומה מכל הבחינות. זה פשוט הזוי שאנחנו משלמים לביטוח לאומי ולמס הכנסה הרבה יותר מהאנשים האחרים, ומצד שני לא מגיע לנו דמי אבטלה, לא מענק ולא שום דבר, בזמן שאנחנו, העסקים הקטנים, מחזיקים את רוב הכלכלה", הוסיפה ברגיל. "אפילו בחלומות לא חשבנו שנגיע למצב הזה".
"בלי הגנים הפרטיים - ההורים לא יחזרו לעבוד"
הגנן רונן פרקש, שמחזיק בבעלותו את הגן הפרטי דובשנים בשכונת נווה שאנן בחיפה, טוען כי המדינה חייבת לא רק לסייע לעצמאים - אלא להיערך באופן מיידי לפתיחת הגנים. "כל החזרה לעבודה מבוססת על פתיחת הגנים", אמר פרקש. "ישנם 10,000 גנים פרטיים בישראל, והמשמעות היא ש-600 אלף הורים עדיין לא יכולים לחזור לעבודה. יש לי כאן אמא רופאה, אמא שעובדת בקופת חולים ואבא שוטר. הם לא יכולים ללכת לעבודה אם אין גן".
עם זאת, הוא מבהיר כי מקבלי ההחלטות חייבים לתכנן את פתיחת הגנים בקפידה. "שלא יהיה פה מצב כמו בבתי האבות, שהתחננו לתוכנית שמעולם לא הגיעה וזה עלה בחיי אדם". על היעדר התמיכה הכספית לעצמאים ולשכירים בעלי שליטה אמר פרקש כי "מדובר בחרפה". לדבריו, "אם למרות שעשיתם ביטוח רכב ובמצב של 'טוטאל לוס' חברת הביטוח מודיעה שהיא לא משלמת, מישהו היה מסכים לדבר הזה? זה בדיוק מה שקורה פה, ואפילו אין אפשרות לבחור את חברת הביטוח. אני משלם לביטוח הלאומי כבר 21 שנים - וקיבלתי מהם הודעה שלא מגיע לי שקל".
פרקש הוסיף: "לא ביקשנו נדבות או משהו שלא מגיע לנו. כל עוד אני בריא ומסוגל לעבוד - אתן את הנשמה שלי למדינה ולילדים. זה המקום שלי, וזה מה שאני עושה באהבה. זה לא עסק, זו האהבה שלי. זה זורם לי בוורידים, אבל הגיע הזמן שהביטוח הלאומי יבין שיש לו מטרה. כשאזרחי ישראל נמצאים במשבר - התפקיד שלו זה לתמוך בהם".
בינתיים הוא מעיד כי הוא מתנהל עם החסכונות ומכספי קרן הפיצויים שלו, אך זה לא ישרוד עוד זמן רב. הוא סיפר כי עמיתים לענף כבר התחילו לקרוס, וחלקם אף הציעו לו לרכוש את הגנים שלהם. "אני נזכר בסרטון ההדרכה של המטוסים לפני ההמראה, שמסבירים בו על עזרה עם המסכות לילדים לפני שעוטים אותן. אני מדמה את זה למשק, קודם כל תיתנו את המסכה לעצמאים - ואחרי זה נוכל להכיל ולטפל בשכירים".
עובדי המלונות: "קשה להיות בבית"
בינתיים, מצבם של השכירים שבחל"ת אולי מעט טוב יותר, בגלל דמי האבטלה, אולם גם הם אינם יודעים כמה זמן עוד תימשך האבטלה. "אנחנו עוד לא יודעים מתי נחזור, ונראה שזה המקום האחרון שיחזירו", אמר זאב מנדל, תושב יבנאל שעובד כשף במלון אסטוריה בטבריה.
"מבחינה כלכלית אנחנו עדיין מסתדרים. את מרץ עברתי כי עבדתי עד אמצע החודש ואחר כך יצאתי לחופשה השנתית, אז קיבלתי משכורת מהמלון", אמר מנדל. "עכשיו אני בחל"ת יחד עם אשתי. עוד לא פתחנו חסכונות, אבל הצלחנו לדחות את התשלומים על המשכנתה ועל כמה הלוואות שיש לנו. מבחינה כלכלית-משפחתית המצב סביר, אבל זה לא יכול להימשך לנצח. קשה לי להעריך כמה זמן עוד נוכל להתנהל ככה, אבל לא לעוד הרבה זמן".
הוא הוסיף כי "גם כשאתה בחל"ת וחותם אבטלה, אתה לא מקבל את כל המשכורת והתנאים הסוציאליים שהתרגלת אליהם. אנחנו כל היום בבית, לא מוציאים כסף על מותרות כי הכול סגור, אין חוגים, אבל אני לא יודע איך נגיע לבר המצווה של הילד השנה".
רותם אבישר, בת 32 מתל אביב, עובדת גם היא בענף המלונאות, שהיה אחד מהתחומים שנפגעו הכי הרבה בגלל הקורונה. ב-22 במרץ יצאה אבישר לחל"ת מתפקידה כמנהלת הקבלה של אברהם הוסטל, ומאז היא מנצלת את הזמן בבית כדי לבלות עם בן הזוג, לצד פיתוח תחביבים חדשים. "אני יודעת שהתקופה הזאת לא תיגמר כל כך מהר, אבל אני מאמינה בבעלי הבית שלי", אמרה רותם. "הם לא יישבו בשקט, ואין לי ספק שמשהו יקרה בתקופה הקרובה".
אבישר סיפרה כי היא לא מפחדת מהיום שאחרי. "אני סקרנית לראות איך העולם ייראה אחרי זה, ואני מקווה שנוכל ללמוד מזה", אמרה. "אין לי פחד בתחום הכלכלי, כי אני סומכת על עצמי. גם אם לא אמשיך בעבודה שלי, אני אמצא את עצמי".
גם סבטלנה פרנולסקי (36) מנתניה עובדת כמנהלת קבלה במלון. מאז 18 במרץ היא מקדישה את זמנה ללימוד צרפתית, שלדבריה חשובה מאוד בתחום המלונאות. "אני לא אשקר, מאוד קשה בלי העבודה", אמרה. "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, ולא יצא לי לשבת בבית כל כך הרבה זמן כבר שמונה שנים". פרנולסקי, שעבדה עד לפני המשבר במלון מגדל דוד, סיפרה כי בתור אדם שאוהב לצאת ולהיפגש עם חברים התקופה האחרונה מקשה עליה במיוחד, לאור העובדה שהיא לא יודעת מתי היא צפויה לחזור לשגרה שלה.
אך מלבד הערים החביבות על התיירים מחו"ל, גם מלונות קטנים בפריפריה הרגישו את המשבר היטב. נודליה קראודר (24), שעבדה במלון הדרכים בדימונה, אמרה כי אחרי ארבעה חודשים וחצי שניסו להחזיק את המלון פתוח - היא פוטרה ב-30 במרץ. "המלון הזה הוא הסמל של דימונה", אמרה קראודר. "אני מחכה שנעבר את הכול, אני מתגעגעת מאוד לעבודה, זה היה הבית השני שלי ואף אחד לא רצה לפטר, אבל זה היה המצב".
המסעדות עברו למשלוחים, אלפי סטודנטים נותרו ללא פרנסה
המסעדות והפאבים שעוד פועלים כיום עברו למתכונת משלוחים, מה שהביא לאבטלה אצל אלפי עובדים, סטונדטים בעיקר, שהתפרנסו כמלצרים, ברמנים ועוד. רון צוקרמן, בעליו של פאב-מסעדה "דיוק'" בחיפה, סיפר כי נאלץ להוציא לחל"ת קרוב ל-90% מכוח האדם בפאב, וכיום נותרו 6-5 עובדים שמתפעלים את מערך המשלוחים.
אחת המלצריות שהוצאו לחל"ת מהדיוק היא יובל מאור, שעבדה בפעם האחרונה ב-13 במרץ. "אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר או מתי חוזרים לעבוד. אני עוד גרה אצל ההורים, אבל מכירה חברים וחברות שצריכים לשלם שכר דירה ולקנות אוכל - ואין להם איך. אין להם משכורת, אין להם טיפים, אין להם תלוש בסוף החודש, והם לא יודעים כיצד לשלם את שכר הדירה. הרבה מהם חזרו להורים, אבל אני שומעת הרבה סיפורים על אנשים שפשוט אין להם כסף בעובר ושב".
במקרה של תמיר בהגלי (43) מתל אביב, שמנהל את בר הפרלה בעיר, ההגבלות התקבלו בתחושות מעורבות. מצד אחד בחודש פברואר נולד בנו הבכור והוא זכה לחופשת לידה, אך מנגד כבר יותר מחודש שהוא לא יודע מה יעלה בגורלה של המשכורת הבאה שלו. "הפחד מחלחל לאנשים, ואני בחופשה ללא תשלום מאז שמילאתי את הטפסים באינטרנט, אבל גם זה היה מאוד מסובך", אמר.
על אף שבהגלי זכה לבלות את השבועות האחרונים לצידו של בנו התינוק, הוא עדיין לא יודע כיצד יכלכל את משפחתו המתרחבת. אשתו, שעובדת במקום עבודה חיוני, חוזרת לעבוד, אך הזוג עדיין יתקשה לשרוד עם משכורת אחת בלבד. "אני צריך את המשכורת, יש חיתולים ועוד הרבה דברים שצריך לקנות לתינוק".
בהגלי מאמין כי בדיוק כמו העצמאים, גם העובדים הזוטרים חייבים לצאת להפגין. "צריך להיות הרבה יותר רעש מצד המועסקים, כי את אפקט הקורונה הם ירגישו רק בעוד חודש-חודשיים כשהם יהיו רעבים ללחם", אמר. "אנשים עדיין לא הבינו שהמצב לא הולך להיות בסדר. המועסקים חייבים לצאת החוצה בלי לפחד ממה שקורה בחוץ, ולעשות רעש. בלי זה לא ישמעו אותנו".
הקונדיטורית אדווה פלג מירושלים הוצאה לחל"ת מהמסעדה של השף מאיר אדוני בחודש שעבר בעקבות סגירתה. "אני מודאגת מאוד מהמצב", הודתה פלג בת ה-34. "אכפת לי מאוד מהמעסיק שלי, אם הוא לא ישרוד לא יהיה לי לאן לחזור. למזלי אני גרה אצל ההורים ולא משלמת שכירות, גם חסכתי כסף בעבר ליום שחור, כך שאני משתמשת בו ומנצלת את הזמן להתפתחות מקצועית".
פלג ציינה כי "כבת לאבא עצמאי שגם נפגע מכל הבלגן הזה, זה כואב מאוד. הטענות שלי הן לראש הממשלה. אם אתה מבטיח משהו לעצמאים - תעמוד בזה. אם אתה מבטיח משהו לבעלי שליטה - תעמוד בזה. אל תפזר סיסמאות סתם".
נעמה מויאל, בת 25 מפתח תקווה, עבדה במסעדת "מיט קיטשן" שבנמל בתל אביב והוצאה לחל"ת לפני כחודש. "התחלתי לעבוד במסעדה חודשיים לפני המשבר, ממש מהיום הראשון שלה. המסעדה עבדה מדהים והייתה לנו עבודה, נערכנו לעבוד בפסח במתכונת כשרה והזמנו כלים חדשים. פתאום הכול נכנס להולד ויצאנו לחל"ת", היא מספרת.
אחרי שמונה חודשים של טיול במזרח, מויאל רצתה לחזור למסלול ולצבור מעט כסף, אך הקורונה בלמה את התוכניות. "עכשיו אני לא בטוחה שיהיה לי לאן לחזור. עם כל יום שעובר כשהמסעדה לא עובדת, לא בטוח שהבעלים יצליח להחזיק מעמד". מויאל הודתה כי היא "בבעיה רצינית מבחינה כלכלית", וסיפרה כי הכסף שהספיקה להרוויח לא יספיק לה עבור ההתחייבויות שלקחה לפני הקורונה. "אני צריכה לשלם על רכב, לעשות טסט ולחדש את הביטוח בזמן שאני גרה עם אמא שלי ועוזרת לה עם ההוצאות השוטפות.
"אני חושבת שאין מספיק בקרה ותוכניות ריאליות לאנשים כמוני. לשבת על הכיסא במשרד ולצעוק כל מיני סיסמאות זה לא יעיל, אבל המדינה לא עושה יותר מדי כדי לעזור לנו. כל הצעירים שיושבים בבית ולא נמצאים בקבוצת סיכון יכולים לחזור לעבוד ולשקם את הכלכלה לפני שתהיה כאן מפולת", אמרה.
"מה שנותר לי זה לעבוד בסופרמרקט בשכר מינימום, אבל יש חשש גדול להידבק וזה מעמיד אותי בשאלה אם זה שווה בכלל", הוסיפה מויאל. "לא האמנתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, חשבתי שזה ייקח כמה שבועות, אבל להבנתי המסעדות יחזרו רק בסוף".
"לא מעניין אף אחד מה קורה באילת"
בעיר אילת נרשם שיעור האבטלה הגבוה ביותר במדינה - השכירים יצאו לחל"ת, והעצמאים עדיין חסרי אונים. בעיר שספגה מכה אנושה, בנוסף ל-70% אבטלה בקרב השכירים, יותר מ-10% נוספים הם עצמאים ללא הכנסה.
זהבה פורצנל, בעלת מספרה וסלון יופי, אמרה כי "המצב הזה מאוד מפחיד מבחינת חוסר ודאות. הכול סגור ודומם. אי אפשר לדעת מתי אני אחזור לעבודה, וגם כשנחזור - אני לא יודעת איך זה יהיה, אין לי מאיפה לשלם את השכירות של המספרה. לא מעניין את אף אחד מה קורה אצלנו באילת. אני לא יודעת מה יהיה. אני לא יודעת איך הכול ייראה, לאנשים לא יהיה כסף, ואני מקווה שלא אצטרך לסגור את העסק".
ערן יצחק, בעלים של מרכול בתחנה המרכזית באילת, נפגע קשה מאוד מהמשבר. החנות שלו סגורה מאז החודש שעבר, והחשש שלו הוא שעדיין אין תאריך לפתיחה אפשרית. "אני מאוד חושש מהמצב, לא יודעים מה יהיה ולעובדים במצב הזה לא יהיה לאן לחזור. המענק מהמדינה אפילו לא מכסה חלק קטן מהשכירות של העסק, ואני לא יודע לאן מועדות פנינו, מתי ייפתחו שערי העיר שנסגרו בעקבות המגפה".
לפנייה לכתב/ת 
