"המגף של מנגלה לנצח על הבטן שלי - אבל ניצחתי"
"כשראיתי איך מהטליתות והתפילין עשו מדורות גדולות, ושרפו בהן תינוקות קטנים כי היה חבל להם על הגז, והיה ריח של סירחון כזה מחריד שעמד באוויר - משהו בי נשבר. מאז אני פשוט שונאת את פסח ושבועות. מתעבת. ככה זה כבר 76 שנה. הנפש שלי מצולקת". הניה פרידמן, ניצולת אושוויץ, מספרת כדי שלא נשכח
"אצלי הגיהינום הולך לפי חגי ישראל: בפורים 1944 התחלנו ללכת עם טלאי צהוב, בפסח של אותה שנה החל המסע לגטו אונגוואר - ובשבועות הגענו לאושוויץ. שם זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את מנגלה והפעם האחרונה שראיתי את הוריי ואחיי".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
ב-7 ביוני תחגוג הניה (הלנה) פרידמן את יום הולדתה ה-90 בביתה שבבני ברק. "הקמתי משפחה, ברוך ה'", היא מספרת – ומונה: "ארבעה ילדים, 18 נכדים ו-38 נינים שהם התשובה שלי למנגלה. אומרים לי, 'את שראית את מנגלה מקרוב ושרדת - חזקה מהחיים', ואני עונה: יש לי ברירה? ככה זה החיים. יש שבתות, יש שמחות, ממשיכים".
קראו עוד בערוץ היהדות:
- "הקורונה הגבירה את השנאה": דו"ח האנטישמיות השנתי
- הזמנה לרצח: הכרוזים שעודדו שנאת יהודים/ y+
- הילולת ל"ג בעומר במתכונת טקס המשואות: "עשרה משתתפים במקום חצי מיליון"
הניה היא אישה חרדית, אצילה וקטנת קומה. בעיניה הכחולות אפשר לראות עד כמה היא חזקה בהרבה מהדמות השברירית שמשתקפת ממבט ראשון. כבר בהתחלה היא מבהירה לי שלראשונה היא מוכנה לדבר כי "ברור לי שהסיפור חייב להישמע גם כשאני לא אהיה פה".
שביעי של פסח: הגירוש לגטו
היא נולדה בזבו'י, עיירה קטנה בצ'כוסלובקיה, בת שנייה ללאופרדו ודבורה ויסברגר שהיו בעלי מסעדת פועלים קטנה ומכולת, לצד אדמות עם פרות וגידולי תפוח אדמה וירקות. עד להשתלטות ההונגרים שלקחו להם הכול.
"היינו ארבע בנות, אבל לשתי אחיותיי הגדולות היה יותר מזל והן נפטרו ממחלה עוד לפני שהתחילה המלחמה", היא אומרת. "החיים בעיירה היו די שלווים והילדות שלנו הייתה מאושרת. היינו עשירים וחיינו טוב, עד שהכול נלקח מאיתנו. כשהייתי בת 12, ההונגרים שביקשו להתנקם ביהודים זרקו אותנו מבית הספר והכריחו אותנו לשתול עצים בהרים בתנאי כפור ושלג. היינו ילדים ועבדנו 10 שעות כל יום ואפילו יותר".
את כניסת השוטרים ההונגרים לבית המשפחה היא עדיין זוכרת: "זה היה בסוף שנת 1942. אבי היה אז קצין בצבא, ולא נכח בבית כשהשוטרים דפקו על הדלת. זה היה יום לפני ערב חג שני. הם רוקנו את הבית מרהיטים. בפסח היה עדיין קר והם לקחו לנו גם את התנור.
"למחרת, כשאבא חזר מהצבא, אחד השכנים הגויים הגיש לו מסמך וביקש ממנו שיחתום שהבית יהיה שלו. אבא סירב. באותו היום, שוטרים הונגרים באו ואמרו לנו לקחת כמה בגדים ולהזדרז. כשיצאנו אל הלא נודע, זה היה היום האחרון של פסח. אני זוכרת את זה היטב כי אחד השכנים רץ אחרי עגלת הסוסים שישבנו בה עם לחם שאפה. אני עוד זוכרת את הוויכוח: האם מותר לקחת לחם שנעשה על ידי גוי ועוד בשומן חזיר".
מפסח עד שבועות: שישה שבועות בגטו
אונגוואר היה הגטו הראשון שאליו הגיעה הניה, אז כבת 13 וחצי, עם הוריה. אימה הייתה אז בת 33 - ואביה בן 38. עימם היו בגטו אחותה פאני שהייתה צעירה ממנה בשנה וחצי, ושלוש דודותיה - אחיות אימה, שהצעירה שבהן – בת 19.
"אונגוואר היה מפעל גדול של לבנים אדומות, רק שבמקום לבנים היו בעיקר ברזלים", מספרת הניה. "שכבנו על הרצפה הקפואה מאות, זה לצד זו. בגלל הצפיפות אי אפשר היה לזוז. היה נורא. אנשים ירדו מהפסים לגמרי וצעקו בלילות.
"מפסח עד שבועות עברו עלינו שישה שבועות בגטו, בלי מקלחת כי לא היה איפה להתקלח. מילא מקלחת, אבל גם אוכל לא היה. למזלנו, גוי אחד שהכיר את אבי היה בא עם הטרקטור שלו ומביא קצת שעועית ועדשים. בחצר הגטו היינו אוספים עצים ומבעירים אש, ואמא הייתה מבשלת לכולנו. בימים ההם אף אחד לא סמך על אף אחד. כולם פחדו לדבר אחד עם השני. אחר כך נתנו הוראה לגזור לכל הילדים את כל השערות. אמא לקחה את הצמות שלנו איתה לאושוויץ".
"את אמא ואחותי שלחו מיד לקרמטוריום"
שישה שבועות איומים באונגוואר הסתיימו יום אחד, בהודעה להגיע עם כל הכסף וחפצי הערך - ולהתכונן ליציאה למחנה עבודה. הניה הצעירה ומשפחתה נשלחו בטרנספיקט - רכבת משא של בהמות, 85 איש בקרון אחד קטן.
"ככה נסענו לאושוויץ בלי מים ובלי שירותים", היא מספרת. "אחרי כארבעה ימים הגענו ליעד. היינו צריכים ללכת בצמדים. הלכתי עם דודתי, ואמי ואחותי הלכו ביחד. אותנו זרקו לצד אחד - ואותם לצד שני. מאז לא נפגשנו יותר.
"אבא התחיל לחפש אחרינו ומצא את הדודות שלי. הוא מיד שאל 'איפה הניה'? ואני ישנתי על הרצפה. הן לא העירו אותי, ואת אבא שנתן להם חצי לחם בשבילי – כבר לא ראיתי יותר לעולם. אחר כך גיליתי שבאותו היום לקחו את אמא ואחותי לקרמטוריום, ואבא חי תקופה קצרה בברטיאנו עד שמת".
כבר בימים הראשונים העמידו את כל הנשים בשורה, וכל אחת בתורה נתבקשה להתכופף. מחט ארוכה החדירה לגופן חומר בלתי ידוע בפי הטבעת. "עד היום אנחנו לא יודעים מה זה היה בדיוק. אז ידענו שמדובר בתרופה שאמורה למנוע מאיתנו, הבנות, לקבל מחזור. מאותו הטעם גם האוכל היה מסריח ודוחה מהברום שהחדירו לנו לאוכל. זו הייתה האופציה היחידה מבחינתם שהבחורות היהודיות לא ירבו, ובאמת אף אחת לא קיבלה מחזור".
שבועות, 1943: המפגש עם מלאך המוות מנגלה
את ד"ר מנגלה ראתה הניה כבר ביומה הראשון במחנה, כאשר הגיע לחפש בחורות יפות, כדבריה. "זה היה כמו טכס יומי שחזר על עצמו. מין שיגעון כזה", היא משחזרת. "היו 32 בלוקים של נשים בלבד, כשבכל אחד - אלף נשים. בכל יום הוציאו את כל 32 אלף הנשים לחזית המגורים, וד"ר מנגלה היה עובר בינינו ובודק. החיפוש היה לפי מצב הרוח שלו: פעם חיפש את הבחורה עם הרגליים היפות או העיניים היפות, פעם בחורה לעבודה, פעם לניסויים".
אבל את חג השבועות לא תשכח לעולם. אז חוותה לראשונה את נחת זרועו. מתוך מאה נשים היה מנגלה אמור לברור 30. "דיברתי עם הדודות שלי בסלובקית, כשעברה לידנו גויה גרמנייה כבת 20 ושאלה, 'של מי הילדה הזו?' אחת הדודות ענתה 'של אחותי'. היא שאלה 'ואיפה היא?' והדודה ענתה, 'היא הלכה לצד השני'. 'שהיא תלך בין האחרונות, כי בהתחלה הוא זורק את כולן', אמרה הגויה. הייתי אז בת 14. היא הסתכלה עליי ואמרה, 'אם הוא ישאל אותך בת כמה את, תגידי שאת בת 16'.
"הדודות שלי היו בין 30 הפועלות שנבחרו, ואותי מנגלה שם בצד עם עוד 3 בנות שבחר. נראיתי לו קטנה מדי, כנראה. ליתר אמרו לחזור כשהיה ברור כבר שהן הולכות למות. הדודות שלי התחילו לבכות. הבחורה שדיברה איתנו קודם, שאלה אותן למה הן בוכות, הן הצביעו לעברי. היא הביאה ילדה אחרת שעמדה במקומי, ואני רצתי לדודות שלי.
"רגע לפני שהגעתי אליהן, מנגלה תפס אותי ושאל בגרמנית: 'בת כמה את?' עניתי שאני בת 16. הוא היה רופא והיה ברור שאני משקרת. הוא זרק אותי בעוצמה על הרצפה, ועם הברזל שבקצה המגף שלו הוא דרך עליי והתחיל לבעוט בי עד שפתח לי את הבטן ב-3 מקומות, ופצע אותי ברגל תוך כדי שהוא צורח בטירוף: 'ישר לקרימטוריום'. דיממתי כולי. דודה שלי לקחה אותי לרופאה יהודייה הונגרייה שתפרה את הפצעים".
"ריח מחריד של סירחון עמד באוויר"
הניה עוצרת לראשונה מאז תחילת הראיון. לוקח קצת זמן עד שהיא ממשיכה בקול שקט וכאוב: "אני כבר לא רוצה לזכור, אבל הדברים האלה עולים וצפים, ואת לומדת לחיות עם הרוע הזה. חייבים, לא? אחרת, כל הרוע הזה היה מנצח".
היה רגע שבו אמרת "מפה אני לא יוצאת בחיים"?
"הרבה פעמים. באושוויץ חליתי בכל מחלות הילדות", היא מונה: "טיפוס, חצבת, ועוד מחלות שאת לא מאחלת לעצמך. גם פה, זה לא ששכבתי על הרצפה וקראתי 'שמע ישראל', אבל כן כאבתי והתפללתי שזה יעבור".
"כשראיתי איך מהטליתות והתפילין עשו מדורות גדולות, ושרפו בהן תינוקות קטנים כי היה חבל להם על הגז, והיה ריח של סירחון כזה מחריד שעמד באוויר – משהו בי נשבר. מאז, אני פשוט שונאת את חג הפסח וחג השבועות. מתעבת. ככה זה כבר 75 שנה. הנפש שלי מצולקת. למרות השנים שעברו, אני עדיין מרגישה את מגפו של מנגלה טבוע על בטני, נושאת אותו יום-יום. ועדיין, בסופו של דבר, אני ניצחתי".
לצעוד קילומטרים בשלג
בזכות אותה אישה גרמנייה, הועברו הניה ודודותיה למפעל טווייה ליצור חוטים בכפר פרשניץ שבגרמניה. "הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה, שבכפר הזה היו מלא צריפים ולא בלוקים גדולים כמו באושוויץ. הצריפים היו נקיים, ולכל אחת הייתה מיטה. שלוש פעמים בשבוע העירו אותנו בשעה 2 לפנות בוקר, וכך יצאנו מהכפר ונסענו ברכבת לעבודה.
"זה היה באוקטובר. הימים היו ימי חורף וירדו שלגים. הגרמנים שהיו ברכבת לא רצו לנסוע איתנו, אז התחלנו ללכת קילומטרים ארוכים ברגל. היו לנו נעליים עם סוליות עץ, ובשלג היינו נופלים. כשכבר הגענו - לכל פועלת גרמנייה ציוותו 3-2 בנות יהודיות לעבוד איתן.
"אלוהים כנראה בכל זאת אהב אותי, כי הגרמנייה שצירפו אותי אליה כל הזמן דאגה לי. פעם נתנה לי תפוח ולפעמים גם חתיכת לחם. בכל הזדמנות שיכלה שלחה אותי לישון באזור הארגזים שבהם איכסנו את החוטים. בכפר, למזלי, אחת האסירות שנדבקה אליי התעקשה שאני אחותה הקטנה, כנראה בגלל שהייתי דומה לה, והיא כל הזמן דאגה להביא לי חתיכת לחם".
שלושה חודשים מאוחר יותר, נאלצו הנשים לשוב ולנדוד, הפעם בגלל התקרבות הרוסים. כך הגיעו למפעל ענק בחבל הסודטים שבצ'כיה. בבוקרו של ה-8 במאי התעוררו האסירים כששער המפעל סגור והשומרים הגרמנים נמלטו. רק בצהריים הגיעו החיילים הרוסים.
"אנשים כמוני, שחזרו משם, חיים על ניסים"
עם השחרור חזרה הניה עם דודותיה לבית ההורים. "לאן כבר יכולתי ללכת?" כשהבינה שכלום לא מחכה לה שם, הצטרפה כמטפלת למשפחה שהתגוררה בלמיכלובצה, שם עבדה שנתיים.
ב-6 לפברואר 1949, כשהיא בת 17, עוזבת הניה עם דודתה פרידה את צ'כוסלובקיה, ודרך איטליה עולה על אונייה ומגיעה לישראל. בירושלים הכירה את מנחם בעלה, אף הוא ניצול שואה, וביחד הביאו לעולם ארבעה ילדים – ליפא, שמעון, דבורה וורדה.
"את הנקמה היחידה בנאצים שהייתה לי – כבר הגשמתי", היא אומרת בעיניים בורקות, תוך שהיא מסדרת את השערות הכסופות המבצבצות מבעד למטפחת הקטיפה הכחולה. "התפללתי שאחרי הכול, אצליח להביא ילדים לעולם. להיות אמא. אנשים כמוני, שחזרו מאושוויץ חיים רק על ניסים. המשפחה היא כל העולם בשבילי... אבל את פסח ושבועות? אני פשוט שונאת", היא יורה נמרצות.
מעולם לא התעורר בה געגוע ליבשת שהשאירה מאחור: "כף רגלי לא תדרוך על האדמה הארורה ההיא, וגם ארורים השכנים הגויים שגרים בבית הוריי, ולא הסכימו לתת לי את כל הרקמות היפות שאמא רקמה. כל כך רציתי אותן, והם רק אמרו, 'כשאמא תבוא'.
"הכנסייה אספה אליה את כל כלי הכסף מהבתים של היהודים. הלכנו לשם ראינו את שמונת הפמוטים הגדולים מכסף שהיו מונחים אצלינו בבית על מגש גדול – והם ענו, 'רק כשההורים יחזרו'. גם השכנים שהשתלטו לנו על הבית וגם הכנסייה ידעו היטב את מה שאנחנו גם ידענו - שההורים שלנו לעולם לא יחזרו".
לפנייה לכתב/ת 
