רק קדושים הלכו בגזים? 20 שנה ל'שואה שלנו'

נדירים המקרים שבהם מצליחה יצירה אמנותית לטפל בשואה ובשורדים בחוכמה, הומור, ובאופן נוקב ומעורר מחשבה. לזכרו של אמיר גוטפרוינד ז"ל

ד"ר תמיר הודפורסם: 21.04.20 , 00:08

אמיר גוטפרוינד ז"ל(צילום: מוטי קיקיון)

בשנת 2000 יצא לאור "שואה שלנו", ספרו הראשון של אמיר גוטפרוינד המנוח – לימים רב-מכר וככל הנראה החשובה ביצירותיו. לטובת מי שטרם קראו אותו ויש לקוות שיעשו זאת ממש בקרוב, להלן תקציר: בשכונה דמיונית בקריית חיים מתגוררים שורדי שואה שעברם אינו מרפה וכל אחד מהם מושפע מכך על פי מידת שפיותו. אמיר (דמותו של המחבר) ואפי, הם נער ונערה המנסים ללמוד על השואה מבני משפחותיהם ומהשכנים, אולם אלה לרוב לא משתפים פעולה, שכן המתעניינים "עדיין לא הגיעו לגיל".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

"שואה שלנו" משלב בין סיפור חייו של גוטפרוינד ("דור שניים וחצי לשואה") לבין דמויות מומצאות המבוססות על מחקר היסטורי שערך. הרשימה הזאת אינה ביקורת ספרותית, אבל "שואה שלנו" הוא טקסט חכם, עצוב, רגיש, מעמיק, מלמד, מלא דמיון ומעורר מחשבה. לעתים הוא אפילו מצחיק בזכות היכולת של גוטפרוינד להציג בהומור חולשות אדם מבלי לעורר לעג.

כך לדוגמה מוצגים הדודה רייזל ("שאלוהים לא לוקח אליו כי הוא יודע איזה מנה מחכה לו"), וסבא לולק הקמצן ("תחבולתו המופלאה ביותר הייתה כוחו המאגי על שקיות התה. כל שקית כזו, גם בצלילתה העשירית למים הרותחים, הפיקה מעצמה דבר מה, הבל תה, על סף המוחשיות הפיזית של רעיון החומר").

סבא לולק, אגב, אומץ כבן משפחה בזכות "חוק הדחיסה" שקבעו השורדים על רקע אובדנם של בני משפחה ביולוגים. מדובר בתופעה מוכרת למשפחות רבות בישראל שסיפחו "דודים" ו"דודות" שדי היה בהשתייכותם לאותה עיירה ערב המלחמה.

טורים נוספים של ד"ר תמיר הוד:

בראיונות שהעניק גוטפרוינד לאחר צאת הספר הוא הסביר שניסה להבין את הדבר הזה שנקרא "שואה", ובהתאם, גם הדמויות המרכזיות בספר גוזרות על עצמן צום בניסיון להבין מה הרגישו "שם". בסיכומו של דבר הגיע גוטפרוינד לתובנה שהתמונה לא ניתנת לפיענוח, ובכך הוא הצטרף לאלפי חוקרי שואה המעידים שהניסיון לתפוס ולעבד את ממדי הטרגדיה, בעיקר מצד מי שלא חוו אותה על בשרם, הוא תהליך שנידון כמעט תמיד לכישלון.

כשבוחנים את חשיבותה של יצירה ככזאת העוסקת בזיכרון השואה צריך לעמוד על תרומתה לנושא. כבר בשם הספר השכיל גוטפרוינד לסכם ולהעניק כותרת לתהליך הדו-שלבי שהתחיל במשפט אייכמן וקיבל תאוצה בשנות ה-80: בתחילתו הפך האירוע מ"שואה שלהם" (שורדי השואה בלבד) ל"שואה שלנו" (היינו, כלל היהודים במדינת ישראל). בשלב השני השתחרר זיכרון השואה משליטתו הבלעדית של הממסד והופרט. כך נמצא מקום לסיפור האישי והמשפחתי "שלנו".

יצירה שביטאה היטב את התהליך הזה היא האלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שעליה נאמר שזכתה למעמד של נכס לאומי דווקא בשל ההפרדה בין האישי והפרטי לבין הציבורי והלאומי.

גוטפרוינד מצביע על כך בגוף הספר: "השואה הייתה מהות כפולה, זו המתדקלמת בטקסי בית ספר, אבוקות ובריסטולים שחורים וששת המיליונים, ותאומתה המשפחתית, אחת שלא צברה לגייסותיה שישה מיליונים, אבל הכילה נחיל ברור של דמויות - לא רק סבא יוסף ואבא ואמא, אלא גם הדמויות הבנאליות, שולי החיים".

אם צריך לבחור נושא אחד מתוך הרבים שהספר תורם לניסיון להבינם תהיה זאת הסוגייה המורכבת של שיתוף פעולה יהודי בשואה. לאחר משפט אייכמן הופנמה ההבנה שאין בידי בית המשפט בישראל הכלים לשפוט יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים. באמצע שנות ה-60 התקיים המשפט האחרון כנגד יהודי שנחשד כמשתף פעולה (הירש ברנבלט). מלבד אזכורים מעטים, נראה שבמשך שנים רבות נחשב הנושא כטאבו שאין לגעת בו. גוטפרוינד, באמצעות כתיבה רגישה ומלאת הומור – אך ללא רחם - מציג בפני הקורא גם את האפשרות הזו.

יריית הפתיחה בעניין זה בספר היא דמותו של הירש המשוגע, שורד גטו לודג', אדם ללא כתובת, משוטט ברחוב, זורק לאוויר את השאלה "רק קדושים הלכו בגזים?", ולאחר מכן נעלם. אמיר ניצב המום מול השאלה ומנסה לברר בתמימות אם ייתכן שבשואה היו יהודים רעים.

השאלה זוכה לנוכחות רבה בין דפי הספר. במקום אחר נכתב על אנשי השכונה במרומז: "מאחוריהם, בספסלים לא נראים, ישבו המעשים שלהם, אלה שבזכותם הם כאן. שרדו". לאחר מכן הדברים נאמרים באופן ברור יותר: "היו במחנה פלאשוב כמה יהודים שהיו לא יותר טובים מגרמנים. היו גם יותר גרועים".

ד"ר תמיר הוד

הנער אמיר שואל את אדון פרל (שורד שואה, עורך דין המחזיק מידע רב על אודות פושעים נאצים): "היו יהודים רעים?", וזה מנסה במאמץ רב להסביר את המציאות. לבסוף סיפר לנער על "גרמנים טובים, גרמנים רעים. פולנים טובים, פולנים רעים. הוא סיפר לי על לנדאו, יהודי משתף פעולה, שמכוניות הגסטפו נהגו להסיעו בכבוד ברחבי גטו בוכניה. ורוזן סימון, שהיה אוויל, לא אדם רע, ושיתף פעולה בדבקות. הוא הזהיר - אלה לא היו הכי גרועים, וסיפר לי על הקאפו היהודי יחזקאל אינגסטר, והקאפו היהודי יעקב הוניגמן".

בהמשך חושש פרל שהנער יתפוס כיוון לא טוב בגלל דמויות כמו אינגסטר, והוא מזכיר את מרדכי אנילביץ', את אדם צ'רניאקוב, את יאנוש קורצ'אק ואנשים ללא שם שחלקו פרוסת לחם עם מי שנדחפו בתור על ידי החזקים.

סבא לולק, ההוא מחוק הדחיסה, מתבטא בנושא זה באופן נחרץ יותר ואומר: "אין יהודי רע ויהודי טוב. יש חי יש מת, זהו".

בסיומו של המסע לברור השאלה אם רק קדושים הלכו בגזים, מוצא אמיר את התשובה: "אנשים רגילים הלכו בגזים, צדיקים ורשעים, אבל בעיקר רגילים, כמו אלה שהולכים סביבי ברחובות, אם רק ישליכו אותם למציאות של מחנות הריכוז, מיד יתגשמו תפקידיהם, הניסיונות, הכישלונות, איבוד השפיות, התגלות הגְדוּלָה. הירש ידע זאת כל הזמן". הנה, לפנינו מקרה לא שכיח של טקסט העוסק בשואה ונושא עמו תשובה.

ככל שאנושיותה של השואה נחשפת בפני דמותו של אמיר, כך עובר הטקסט לעיסוק אוניברסאלי בשאלות ההווה. "שנת 39 היא השנה שייתכן שאני חי בה, מדי שנה. כל שנה אפשר שהיא 39. הכול סביב כה דמוקרטי, תבוני, עולם של 'גילויי דעת', 'עצומות', 'מחאות חריפות'. הכול בן רגע יכול להתהפך".

אמיר גוטפרוינד מת מסרטן ב-2015. הוא היה בן 52. יהי זכרו ברוך.