מה שחסר לכם בקורונה זו קצת צניעות
בשלביה הראשונים של המגפה הציגו מומחים תרחישים פסימיים להחריד ואופטימיים להפתיע. בדיעבד למדנו שהם היו לא יותר מקריאה מדעית בקפה
(צילום: gettyimages)
אחרי חמישה חודשים של תחלואה מתפרצת אנחנו יודעים על וירוס הקורונה יחסית מעט, וזה עדיין הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים על צניעות מקצועית. אם יש משהו שהמגפה הנוכחית צריכה ללמד אותנו הוא שבתחום שאי-הוודאות היא מרכיב יסודי ומרכזי, צניעות מקצועית צריכה להיות ערך מנחה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בשונה מפיזיקה או מתמטיקה, רפואה אף פעם לא הייתה תחום של מדע מדויק. להפך: מעצם טיבו וטבעו עולם הבריאות היה והינו מדע סטטיסטי רווי בממדים של אי-ודאות. לכן, וכחלק מניסיון להתמודד עם זה, נהוג לפתח את מדיניות הבריאות בין היתר בהתאם לתרחישים ותחזיות בתחומים שונים ומגוונים (תחלואה, אוכלוסייה, טכנולוגיה וכיו"ב).
כך היה גם בימי מגפת הקורונה, כשמומחים מתחומים שונים החלו להציף את המרחב הציבורי במגוון רחב של תרחישי תחלואה – מהאופטימיים ביותר ועד תרחישי אימים: איך תיראה "ההתנהגות" העתידית של וירוס הקורונה, מה יהיה היקף המתים והחולים, מה יהיה משך המגפה ועוד.
זה היה חיזוי שמבוסס על חישובים מתמטיים, השערות, הנחות ואולי גם אמונות אישיות, אלא שהמציאות לימדה שפעמים רבות תחזיות ותרחישים מסוג זה מתגלים בדיעבד כלא יותר מקריאה מדעית בקפה.
תרחישי ייחוס הם כלי עבודה חשוב עבור מקבלי החלטות וקובעי מדיניות. כבר בשלב מוקדם יחסית החל משרד הבריאות לעבוד מול כמה תרחישי ייחוס שגובשו על יסוד הנחות מוצא שונות. האופטימי ביותר גרס שיהיו בישראל 22 אלף חולי קורונה קשים ו-8,600 מתים. הפסימי חזה 54 אלף חולים קשים ו-21,600 מתים.
התרחישים הללו הוצגו לציבור מבלי שנעשה תיווך נכון ומאוזן של המידע, מה שהוביל להעצמת החרדה והפאניקה הלאומית. בהתחלה הפאניקה תורגמה לשיתוף פעולה נדיר של הציבור עם הנחיות הממשלה, אך ככל שהזמן עבר והמציאות התגלתה כשונה מהותית - הפכו התרחישים והתחזיות לחרב פיפיות. אמון הציבור נסדק ושיתוף הפעולה החל להתערער.
את המודלים התיאורטיים חשוב לתווך נכון ולתת להם את המשקל המדויק והמתאים. הבעיה מתחילה כשמקבלי החלטות וקובעי מדיניות שוכחים שתרחיש הוא בגדר מדע לא מדויק, ומתחילים להציגו כעובדה (גם כשבפועל המציאות המפתחת היא שונה לחלוטין).
כך למשל, ב-19 במרץ טענה ראש אגף גריאטריה במשרד הבריאות בפני בית המשפט ש"בעוד יומיים-שלושה יהיו מאות מונשמים שחולים בנגיף ובעוד כשבועיים מדובר על אלפים. אין פה הבנה איזה אירוע חירום הולך להיות במדינה".
התרחיש, שנועד לחייב להוציא קשישים מבית האבות מלבן בראשון לציון, הציג בפני בית משפט את ממדי התחלואה כעובדה קיימת, ולא כמודל מתמטי שיכול להתקיים ויכול שלא. מיותר לציין כי הפער שהתגלה בין התיאור הלכאורה עובדתי לבין והמציאות היה גדול מאוד. אך תרחיש הבלהות הוא זה שבסופו עיצב את פסק הדין, כמו גם את המציאות.
מנגד, בראיון ב-18 במרץ טען זוכה פרס נובל לכימיה, פרופ' מייקל לויט, כי "אהיה מאוד מאוד מופתע אם ימותו בישראל יותר מעשרה אנשים". גם תחזית אופטימית זו הופרכה תוך זמן קצר מאוד. במילים אחרות, והגם שלרוב הצגת התרחיש מלווה בביטחון עצמי מלא ובפאתוס, בנקודת הזמן הנוכחית נראה שכל התרחישים מפספסים בגדול.
לכן, דווקא בתחום שבו רב הנסתר על הגלוי, ראוי היה לתווך את המידע באופן שמשקף את מגבלותיו וחסרונותיו, ובעיקר לסגל קצת יותר צניעות מקצועית.
- ד"ר עדי ניב-יגודה, מומחה למדיניות בריאות, הוא מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובפקולטות לניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית נתניה ובאוניברסיטת בן גוריון בנגב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר עדי ניב-יגודה
צילום: מקס מורון
מומלצים
