הצ'יפס האחרון של אבא
אני כותבת על השואה אבל רוצה לספר על אבא מאירק'ה. על חמש סלקציות וארבעה טרנספורטים. על בירקנאו וברגן-בלזן. על זה שנשאר לבד בעולם אבל הפך לאיש משפחה למופת ואדם שמח. וגם על המלחמה האחרונה שלו, לפני כחודשיים, שבה הלך לעולמו רק אחרי עוד מאבק מפואר
ערב קודם עוד יצאנו, כולנו, לקניון של בית החולים. השיחה עם הרופא לא השאירה מקום לתקווה. אבל אנחנו, המשפחה של אבא, שראה בכל ארובה בית, שהאמין שרק יסיקו את הקטרים שהביאו אותו לבירקנאו והוא יוכל לשוב הביתה, קיווינו לנס. כל החנויות כבר היו סגורות. רק המקדונלד'ס היה פתוח. קנינו ערימה גדולה של צ'יפס, הדבר הכי קרוב לתפוחי אדמה שמצאנו ("תפוחדמה" - אבא קרא להם, במילה אחת), וישבנו סביב לאבא. ואבא החזיק את הצ’יפס בין האצבעות שלו, אצבעות שידעו לעשות הכל, לתקן ולבנות וללטף ולחבוש ולצייר ולשים בורג חזק־חזק שאפשר לתלות עליו בנאדם, ושר.
הוא שר בקול חלש וצלול את שיר האהבה לתפוח האדמה מהגטו: “קרטופעלעך קרטופעלעך, כל כך הרבה שיפשפנו אותם עד שלא נשאר מהם שום דבר”. ביידיש. ואכל מהצ’יפס. משום שבשביל אבא אפילו אלוהים לא היה בדרגה של התפוחדמה.
"ככל שאני מזדקן אני אומר רק אנשי סגולה מסוגלים לעמוד במסלול כמו שאני עמדתי", אבא היה אומר. בודדים ואנשי סגולה. חמש סלקציות, ארבעה טרנספורטים. ימים שלמים בקרונות משא של בהמות. לפעמים סגורים, לפעמים שלושת־רבעי. בוקר ולילה, והשלג דק־דק וקר ונופל ונכנס פנימה. ואין מקום לשבת, ואנשים עומדים. ובכי ונהי ורעב וצמא.
"נראה אותך אפילו עכשיו תסעי בחורף בחוץ, תפתחי ת'חלון", אבא היה אומר, "ופה אנשים יושבים וטוק טוק טוק טוק - הוא זוכר את פעימות גלגלי הרכבת – וכל הזמן אוכלים את העשן של הקטר, כשהוא נוסע, ועושה כזה שובל על הקרונות מאחוריו, וזה הכל נופל על האנשים, ועוצרים ועושים תחנה ומורידים את הקפואים. כל אחד תופס רגל, וקדימה - לזרוק.
"מי שנסע בקרונות האלה, תשעים אחוז לא ירדו. זה רק אנשים עשויים מפלדה שלא נמסה. אני בעצמי לא מאמין שזה היה. רק מזה אפשר לכתוב היסטוריה.
"אם אני רוצה לספר את הדברים האלה, אני צריך להעמיד מחקרים. צריך לחקור במחקר איך הנפש, הנפש של הבנאדם, יכולה לעמוד בזה", ככה אבא.
היה בגטו לודז' מפתיחה עד סגירה. משם לאושוויץ־בירקנאו. "זה אחרי שהבנאדם כבר צלו אותו לפני זה מכל הכיוונים", אבא היה צוחק, מכוון לשנים הקשות בגטו. משם לפירסטנגרובה, ל"בירג שולה", בית הספר לכרייה לנערים. עבד עבודת כפייה במכרה. "מילה על בירג שולה לא מוזכרת בשום ספר", הצטער אבא יממה לפני שהלך, ואנחנו הבטחנו שנזכיר. מפירסטנגרובה לצעדת המוות. אחר כך לדורה. אחר כך לברגן־בלזן. פעם אחת במהלך המלחמה נותח באצבע, בהרדמה מלאה. "יש עוד אדם שעשו לו ניתוח בנרקוזה?" התגאה אבא, "הרי השמידו אנשים בריאים וחזקים".
איבד את כל משפחתו. סבים וסבתא, הורים, חמש אחיות, דודים ודודות. נשאר יחיד ולבד. "לאט־לאט לא נשאר אפילו אחד, כולם נעלמו", סיפר אבא.
הלך להיפרד מאמא שלו על פסי הרכבת בדרך למחנה ההשמדה חלמנו. היא זרקה לו חתיכת לחם והבטיחה לו: "בני, עוד נשוב וניפגש".
לפני כמה שנים שאלתי אותו אם האמין לה. אבא ענה שכן.
אז למה בכל זאת הלכת לרכבת להיפרד, שאלתי.
כמו שאנשים נוסעים ללוות קרובי משפחה בשדה התעופה, אבא אמר.
היה מספר וצוחק, צוחק ומספר. "לפעמים זה צחוק מתוך בכי", כך אבא, "כל החוכמה מדברים כאלה, שיוצאים מהם בהומור ולא בעצבות". רק כשסיפר על ה"שְׁפֶּרֶה", עוצר שעשו הגרמנים כדי להשלים מכסות, לקחו את כל הילדים בני פחות מעשר להשמדה, רוחל ורייזלה האחיות שלו הקטנות – לא צחק. "באנו חמישה, יצאנו שלושה. היום הייתי עולה על הבימה, הייתי צועק עליהם: מה רציתם מהילדים לעזאזל", הוא אומר לי בשבועות האחרונים לחייו, "הרי חייבת להיות תשובה: למה. אני כל הזמן חושב על זה".
והסיפור על השפרה הוא הסיפור האחרון שהוא מספר על השואה, לרופאה, כבר עם מורפיום, לפני שהוא מת.
אהב היסטוריה וטבע
אני כותבת על השואה, אבל אני רוצה לספר עליו.
איך שוחרר בברגן־בלזן. איך חשבו שלא ישרוד. איך היה בטוח שהוא היהודי האחרון. בגלל זה לא סיפר שהוא יהודי. הביאו לו כומר שיתוודה. חשבו שהוא הולך למות. לכומר גילה את הסוד. איך נסע לשוודיה ואיך עלה לארץ. איך התגייס לצבא ואיך נפצע במבצע קדש. איך היה ממקימי תמנע, מומחה לחציבה ולחבלה. איך עבד בסיני ובסדום ובקריית־שמונה, ואיך כתבו עליו בעיתון פעם שאין חציבה במדינה מדן ועד אילת שאין לו בה חלק.
ועוד יותר אני רוצה לספר על איך שהיה בוחר עגבניות, ואיך שהיה מקלף תפוחי אדמה וחותך סלט, מדויק וקטן. איך היה מתקלח ביסודיות. איך הייתה לו מברשת לכל איבר בגוף ומשחה לכל פצע ומעיל לכל מזג אוויר. איך אהב היסטוריה וטבע וחיות ואבנים.
איך פעם, לא מזמן, סיפרתי לו שראינו קיפודה בשכונה. איך יצא לחפש אחריה. איך חשב שרק הוא יודע לבחור אבטיח מתוק. איך תמיד ניצח אותנו בדומינו. איך תמיד היה לו מסרק בכיס. איך הסתרק אפילו בכניסה למיון. איך אהב דג מלוח. ואת המדינה ואת החיילים ואת אמא. איך אמר שאין כמו אמא, ואם לא אמא אני כבר מזמן לא הייתי חי.
איך היינו נפגשים פעמיים ביום, בבוקר ובערב, במטבח של אמא ואבא. איך הייתי אומרת לו שהוא המלך שלנו, ואיך הוא היה צוחק. איך היה מאחל לנו "שתמיד תצחקו" ואומר לנו בכל ארוחת שבת ש"אלה הרגעים הכי יפים". איך סיים כל שיחת טלפון איתנו ב"שמחתי לשמוע את קולך" ו"אני מנשק אותך מרחוק". איך אהבנו אותו. איך הוא אהב אותנו. איך האיש שלא הייתה לו ילדות ולא הייתה לו משפחה ונשאר יחיד ולבד בעולם - את כל המנגנון של הבנאדם הוציאו לו, סיפר אבא, הבנאדם לא היה שווה גרוש – היה איש משפחה למופת, ובעל ואבא וסבא שאין דומה לו. חם ואוהב ומצחיק ואמיץ ומסור ופתוח. ואוהב אדם. ושמחה.
ביום חמישי, חמישה ימים לפני שנפטר, אושפז אבא. הלב שלו נחלש. לרופא שלו ציטט מחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. הוא לא היה אדם דתי, אבא, אבל את הפסוקים האלה ידע בעל פה. "כה אמר ה', הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם ונתתי רוח בהם וחייתם".
"אני", אמר אבא לד"ר פריד, הרופא שטיפל בו במסירות, "מסוג האנשים אשר חוו את חזון העצמות היבשות על בשרם. אתה מציל בנאדם שהיה לו הכל בחיים. טוב ורע, אבל מאוד רע. בנאדם שהיה בגיהינום ובכל הסניפים שלו".
"בכל מקום היו לי נסים קטנים. גם פה יקרה לי איזה נס", אבא האמין.
ביידיש יש פתגם, "בנאדם לא עוזב את עולמו עד שהוא לא חוזר חזרה למדרגה הראשונה". זה פתגם שלימד אותי אבא. אחרי שאבא שוחרר מברגן־בלזן הוא קיבל ביצה. ביצה אז הייתה יותר מכסף, יותר מזהב, סיפר אבא. אבא שמר על הביצה, עד שהתקלקלה. בשני הימים הבאים בבית החולים ביקש מאיתנו שנשמור לו את הביצה הקשה מארוחת הבוקר.
זו הייתה השבת הראשונה והיחידה בה הוא לא היה בבית.
ביום ראשון אמר שהוא לא חושב שייצא מזה. "אני מציאותי", אמר, "רבנים וסוחרים גדולים ומשוררים ניסו. אין מה לעשות נגד הטבע". לרופא אמר: "אני לא חושב שמהבצק הזה ייצא לחם". הרופא השיב, "אנחנו בונים עליך לחלות".
למחרת בבוקר הגיע לבקר אותו האלוף מוטי אלמוז, ראש אכ"א. "זה כבוד גדול שבנאדם מכובד כמוך בא לבקר אותי", אמר אבא לאלוף והסביר: "אני, שהייתי כמו נמלה, אפר שבאפר, ועכשיו יש לנו צבא כזה ואתה עומד ליד המיטה שלי, זה באמת כבוד גדול".
ביום שלישי בבוקר עוד שתה שוקו, אכל עוגת תפוחים, קרא עיתון, התעניין במפלס הכנרת ובמצב בעזה. הוא התקלח והתגלח וגזר ציפורניים והסתרק ונכנס למיטה. בגלל שהיה אופטימי אמר "אני חושב שהיום או מחר אני הולך הביתה".
הוא לא היה לבד אפילו לרגע
בקצה החדר בבית החולים, במחלקה פנימית י' באיכילוב, מאחורי הווילון, הקפנו אותו, כל בני המשפחה. ואמא שלי שאלה אותו אם הוא יודע כמה היא אוהבת אותו, ואבא אמר שכן, ואני הרגשתי שבכל זאת קצת ניצחנו את השואה. אבא לא לבד.
הוא לא היה לבד אפילו לרגע. לא בימים ולא בלילות. אנחנו היינו איתו. תמיד.
אבא נלחם עד הרגע האחרון. הוא נאבק במים בריאות. זה היה מאבק מפואר, כמו שרק אבא יודע. הוא לחם על חייו, כמו תמיד. על המצבה שלו כתבנו את שמות הוריו, זאבל ורצה, ושל חמש אחיותיו: חנה, ציפורה, רבקה, רחל ורייזלה הקטנה.
אחרי שקמנו מהשבעה החל משבר הקורונה. שנים נערך אבא למצב חירום. והנה, יש סגר והמקרר שלו מלא ויש אספקה והוא לא כאן כדי לראות.
הוא היה לנו עוגן וסלע וחוף מבטחים. רוח ואש, מים ואדמה.
כל חייו התגעגע אבא למשפחה שלו.
עכשיו אנחנו מתגעגעים אליו.
לפנייה לכתב/ת 
