"מהיום את שוכחת, אמרה לעצמה בכל יום": פרק מהספר "סיד"

רשומון פנימי

הרי ידעה כמה שנים חלפו מאז. במשך עשר השנים הראשונות ספרה כל שנה בתקווה שהזמן ישכיח. אחר-כך חדלה למנות מתוך אותה הרי ידעה כמה שנים חלפו מאז. תקווה, לשווא. בחלוף הזמן טמנה את התאריך בעשייה היומיומית. קניות דחופות במרכול, חזרות בתיאטרון, בישול ארוחה חמה לנוגי שחזרה מבית הספר, מהטירונות, מהאוניברסיטה, קריאת ספרים על מקומות רחוקים. היא התאמנה בשִׁכחה כמו שמתאמנים לקראת חיזוק שריר או הרפייתו. מהיום את שוכחת, אמרה לעצמה בכל יום. מעכשיו את לא זוכרת שום דבר.

חשבה שהצליחה, אבל עמוק בתוך המחשבות שניסתה לא לחשוב, ידעה, שכמו בלילות בהם שכבה על גבה, מכוסה עד צוואר, עצומת עיניים, כביכול ישנה אבל בעצם לא נרדמת, דרוכה, ערה, כך גם העניין הזה של השִׁכחה הוא העמדת פנים. הרי ידעה בדיוק של סכין מנתחים כמה שנים חלפו, ואף על פי כן ניסתה להיזכר. חמש-עשרה? לא. הבת שלה תהיה בת שלושים עוד מעט. אלוהים. שלושים. מבחינתה, נוגה בת עשר. טוב, נו, בת עשרים. אבל שלושים! אם כך חלפו מאז עשרים ושבע שנים. מפני שנוגה הייתה בת שלוש, והיא הייתה בדרכה לאסיפת הורים בגן. לכאורה חיים קודמים, רחוקים, שהתיישנו ונבלעו לתוכה בלי קול. אלא שדברים אחדים נשמרים חנוטים, כמו טריים. ודווקא אלה שהייתה רוצה שיכמשו וינשרו מעליה כעלים מתים ימשיכו לחיות כמו טפילי מעיים.

מה קרה אז? מה בדיוק קרה? היא לא זוכרת. לא. היא כן זוכרת. זוכרת בפרטי פרטים. מעולם לא שכחה, אלא שעכשיו, אולי בגלל השלושים המדומה הזה של נוגי, התעוררה אצלה פתאום אזעקת הזמן.

נועם התעקש שמשהו בה השתנה. היא התעקשה שלא, שמלבד הפחד הזה, מלבד האפלה שמילאה לה את הגוף, הכול נותר אותו דבר.

ודאי שהשתנתה. עכשיו, שנים לאחר מכן, נדמה לה שהייתה אז כמגדל קוביות שקובייה אחת הוזזה בו וכל השאר תלויות על בלימה, לפני ההתמוטטות.

כשהיה נועם חוזר בשעת אחר-צהריים מאוחרת מן הנסיעות הארוכות, מהדרכת קבוצות טיפוליות במכון וכמרצה בבתי ספר על התאבדות בני נוער וסכנות האינטרנט, והיא טרם הלכה לעבודתה בתיאטרון שם שימשה אחראית אביזרים - רקוויזיטורית, היה נכנס לבית בחיוך הרחב שלו וקורא, איפה הנשים שלי? היא הייתה מצטנפת בכורסה מול הטלוויזיה ובוהה בטלנובלה התורנית, אהבה ושנאה דוברות ספרדית. ממתי את מסתכלת בשטויות האלה, היה צוחק, נוגי כבר ישנה? והיא הייתה לוחצת על כפתור הכיבוי וממשיכה לבהות במסך המוחשך. ואז היה ניגש לחדרה של נוגי, מתקן את השמיכה שנשמטה מגופה הקטן, וחוזר לסלון על בהונות, בעוד היא נותרה מצונפת בכורסה כבובה שקפאה.

רוצים לקרוא את "סיד" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

נועם היה נוטל מן המקרר גבינה ולחם ועגבנייה או אולי שאריות מרק ירקות שהכין יומיים קודם לכן, ומספר לה בקול שהשתדל להיות נלהב גם כשלא הגיבה, על המפגש עם התיכוניסטים, איך צחקקו בתחילה, ואיך לאט-לאט נכבשו והקשיבו לו - רשרוש שקית במבה לא נשמע, ואיזה שאלות, תקשיבי, בחורה אחת שאלה - עד שנכלם והשתתק.

לא. לא. בהתחלה דיברה. דיברה בלהיטות קודחת, כאילו אסור לה לשתוק לרגע. דיברה בלי הפסקה על החזרות לחשמלית של טֶנֶסי וויליאמס, איזה מין שם זה "טנסי"? השם המקורי שלו הוא תומאס לַניֵיר, ידעתָ? והייתה לו אחות שברירית שהייתה מאושפזת רוב חייה בבית חולים לחולי נפש. בעצם הוא כתב על חייו שלו. היא צחקה בקול רם מדי, דיברה על השחקנית הראשית, על הבמאי שאמר לה להזיז את הכוס שלה מהבמה ולהביא את הרקוויזיט, מטאטא במקרה הזה, ושככה הוא מדבר, האידיוט, בא לה לתקוע לו את המטאטא בתחת הגדול שלו; על הגננת שההורים רוצים להחליף אותה מפני שנתנה לילדים סוכריות. ממש סוכריות, ועוד טופי, שנדבק לשיניים! על כך שהיא מוכרחה לעשות הליכות או יוגה או משהו אחר, על הסיכוי לשלום במזרח התיכון, שאז עוד האמינו בו, על הכול מלבד.

לא. לא. דווקא שתקה. שתיקות ארוכות כמנהרות שחורות. עד שנועם התייאש ממנה.

באותו ערב רחוק, כשחזרה מאסיפת ההורים, הוא שאל איך היה ומה אמר אבא של יותם, החרא הזה שכמעט הלך איתו מכות באסיפה הקודמת מפני שהוא ביקש לצמצם הוצאות, הילדים לא מוכרחים סושי וסייטן, הוא עצמו גדל על מזונות הכי פשוטים, עוף מכובס ופירה עם מרגרינה, ולא נראה שיש לו בעיות בריאות. ואבא של יותם קפץ ונזף בו שעל ילדים לא חוסכים, ושסושי הוא מזון מזין מאוד ואנחנו לא בצנע או בשואה. נועם, מצידו, זינק אף הוא ממקומו וצעק שמילדים מפונקים יוצאים מבוגרים שחושבים שהכול מגיע להם, וככה נוצרים קפיטליזם חזירי, גזענות, כיבוש ואדישות למצב. ואז אבא של יותם התנפל עליו והם עמדו לרגע חבוקים בחיבוק אלים באמצע מעגל ההורים בגן, כאילו היו שני בנים בגיל של הילדים שלהם, וגננת גדולה הייתה צריכה להרגיע אותם ולומר להם שסכסוכים פותרים בשיחה, לא באלימות.

השכונה מן הצד השני של הרחוב הראשי הייתה אמידה, בעוד שהם גרו בצד ה"ותיק", הצנוע, ובגן היו ויכוחים אינסופיים על מה להוציא את הכסף וכמה, ועל כן העדיפו שניהם שהיא תלך לאסיפות האלה, לה הייתה יותר סבלנות להורים המעצבנים, העשירים האלה, אם כי גם היא לא ויתרה להם.

היא לא השיבה כששאל אותה מה היה באסיפה, והוא התעצבן ושאל למה היא לא עונה, חשב שכועסת, שאל אם כועסת, והיא משכה בכתפיה ועמדה באמצע החדר והסתירה לו את החדשות בטלוויזיה.

מה את עומדת ככה? זוזי, מותק, את מסתירה.

בדיוק הראו את ההמונים במזרח-ברלין שטיפסו על החומה והרסו אותה בפטישים, בידיים חשופות.

י-אללה, הפילו את חומת ברלין, הוא קרא, זוזי, מה את עומדת ככה? מה עשיתי? על מה את כועסת?

לא כועסת, פלטה.

הפילו את החומה! שמעת? מה קרה לך?

הידיים היו תלויות לצידי הגוף והמבט בהה בקיר ונדד לספה שריפדו מחדש בריפוד ירקרק פרחוני, ולחלון הגדול מזכוכית אטומה שפנה לרחוב ואור פנס הרחוב הכתום השתקף בעדו ככתם מטושטש.

זוזי, אלי, נו. מה קורה איתך?

כאילו טבעה בסלון, טבעה באוויר.

לא. לא. לא עמדה כלל, להפך, מיהרה. מיהרה וחלפה על פניו, לא עצרה אפילו כששאל אותה איך היה, כשהזכיר את האבא ההוא שכמעט הרביץ לו, לא עצרה. שעטה הלאה, למסדרון, לשירותים. התיישבה על האסלה, בחושך, לא הדליקה אור. שמעה את נועם קורא מבחוץ, היי אליה, את שומעת? מחר אני לא יכול לקחת את נוגה לגן. צריך לצאת ממש מוקדם. יש לי הרצאה בבית ספר בירוחם. שמעת? י-אללה! הפילו את חומת ברלין! הקול שלו הגיע מרחוק, כאילו לא אליה דיבר, וכאילו מישהי אחרת, לא היא, הקשיבה, מישהי אחרת, לא היא, השתינה, תלשה פיסת נייר טואלט, ניגבה, קמה, התיישבה שוב על האסלה. נועם המשיך לדבר בסלון, קולו עלה וירד, התגבר ונחלש, ונשמע לה עמום כמתוך ארון נעול, אלא שהיא זו שננעלה.

לא. לא ישבה על האסלה. לא דהרה על פני הבית, להפך, הלכה לאט, כאילו העמיסו לפתע על גבה תרמיל מלא אבנים, והיא משתדלת ללכת זקופה אבל האבנים מושכות אותה מטה, כמו את אופליה. הלכה לאט. אולי אמרה משהו, אולי הגיבה למילים של נועם, כן, אמרה, נכון, יופי. בסדר. טוב. מילים אוטומטיות, מילים שאפשר לומר לכל אחד על כל דבר.

לא. לא דיברה, ואם כן, אמרה מילים של מה בכך, מילים שחולפות בלי להותיר קול. היא נכנסה מייד למקלחת למרות שנועם קרא שאין מים חמים עדיין, בקושי היו לאמבטיה של נוגי. הוא הדליק את הבוילר, חכי חצי שעה, בואי, בואי, אלי, תראי, זה אירוע היסטורי, נוכל לספר לנכדים שלנו שראינו בטלוויזיה איך הפילו את החומה -היא חלפה על פניו, נכנסה ועמדה כך, בבגדיה, תחת הזרם הפושר והחלש (הצינור ישן וחלוד, אמר להם רפי, האינסטלטור, צריך להחליף, אבל הם המתינו שהמצב הכלכלי יתאזן) שהלך והצטנן. אחר-כך קילפה מעליה את החולצה הרטובה שנדבקה לגוף ואת המכנסיים והתחתונים, ובעטה אותם לפינת חדר האמבטיה והמשיכה לעמוד תחת המים שכבר היו קרים ממש.

לא קרה שום דבר, לא קרה שום דבר, הרגיעה את עצמה, שום פגיעה ממש, מלבד כאב בפרקי הידיים ובצוואר, ועמימות משונה, כאלו התעוררה מהרדמה אחרי ניתוח ומשהו בה השתנה אבל לא ברור מה. אחר-כך עמדה מול המראה שמעל לכיור ובדקה אם יש סימנים. כמעט שאין. אולי טיפונת כחלחלוּת. כמעט לא מורגש. בחוץ נועם צעק - לא יאמן! הם מפילים את החומה בידיים שלהם! היא השעינה את ידיה על הכיור ובהתה בחרסינה הלבנה. אולי חשבה על האנשים שייאושם גרם להם להתנפץ שוב ושוב על החומה בניסיונותיהם להימלט. על החיים תחת פחד. על חדרים נסתרים שכל מעשה אלימות היה אפשרי בהם. ומה מרגישים האנשים האלה עכשיו, כשיצאו לחופשי, בעוד היא מתכנסת בתוך עצמה, בונה סביבה חומה הולכת ומתגבהת. אולי חשבה רק על אשה אחת, בגילה, שיש לה ילדה, כמו נוגי, ואיך היא צועקת ורצה לחומה הזאת עם פטיש קטן ששלפה מארגז הכלים, ובתוך השמחה הפרועה, כשאפשר פתאום לנתץ את כל מה שהפחיד אותה כל-כך, כל מה שהיה יכול להרוג, היא עדיין חשה את המחנק, את הצער שחרט בה הפחד. ואולי לא חשבה דבר. הראש שלה היה ריק ממחשבות, ממילים, מחמלה.

"סיד", אסתי ג' חיים, אחוזת בית, 280 עמודים