ה"שקט" בבית שעוזר לילדים לפרוח

הורים מספרים לי שהילדים מפתחים תחביבים מעניינים בתחומים שלא התנסו בהם עד כה (מקוסמות, דרך בישול, וכלה בסריגה), מקבלים את המצב הכלכלי והחברתי בהבנה - למרות הקושי, מוצאים דרכים יצירתיות לשוחח עם חבריהם (או מחליטים שמתאים להם להתנתק מהחברים לזמן מה, ושלמים עם זה), ומצליחים אפילו ללמוד קצת. ישנים טוב, אוכלים יותר בריא, קמים מתי שבא להם, הולכים לישון מאוחר, מקבלים קצת יותר זמן מסך, ומשתעשעים עם אחיהם ללא הפסקה.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

בעודנו כהורים מנסים להסתגל למצב החדש, מוטרדים מכל כך הרבה דברים, נרגנים על כל השינויים שנכפו עלינו, ומותשים משעות בילוי ביתי רבות מדי עם הילדים - מעודד לראות שעל הרבה מהילדים הזמן הזה עובר פחות או יותר בנעימים.

פחות חרדות

מעודד אפילו יותר לראות שמצבם הרגשי של חלק מהילדים שאני מלווה כפסיכולוגית, אפילו השתפר מאז שהם בבית. ההורים מדווחים על פחות חרדות, פחות התקפי זעם, ופחות חלומות רעים. ברור שהתמונה אינה אידאלית. כשכל המשפחה ביחד בבית יש הרבה רגעי משבר, מריבות ושעמום.

מתנסים בתחומי עניין חדשים(צילום: shutterstock)

ברור גם שלא ניתן להכליל, כי כל ילד מגיב למצב באופן שונה וייחודי, ויש גם לא מעט ילדים שקשה להם בשגרה החדשה. עם זאת, השגשוג הרגשי של ילדים רבים בתקופה הביתית הזאת, מעורר שאלות הוריות וחינוכיות, ומציף כמה סוגיות חשובות.

זמן עם ההורים

הסוגיה הראשונה בחשיבותה נוגעת בנוכחות הורית. ילדים רבים רואים את הוריהם מעט מדי בשגרה. עבור חלקם יום הלימודים ארוך ונמשך עד ארבע או חמש אחר הצהריים. כשהם חוזרים הביתה הם לפעמים הולכים לחוגים ולחברים, והזמן שהם מבלים עם הוריהם קצר.

את הזמן הקצר הזה הם לרוב צריכים לחלוק עם אחיהם, וסדר היום העמוס לא תמיד מאפשר פניות של ההורים לשיחה, זמן איכות אחד על אחד, או פעילות משותפת. יש ילדים שאינם מוטרדים מכך ולא זקוקים ליותר זמן או תשומת לב מההורים. אך ישנם לעומתם ילדים שמגיבים על כך בקשיי פרידה מההורים בלכתם לגן או לבית הספר, בחרדות, או בכעסים על ההורים וניסיון למשוך תשומת לב שלילית כדי לקבל עוד התייחסות הורית.

קראו עוד:

המדריך להורה הלא יצירתי בימי קורונה

הלמידה שבאמת תעזור לנו בימים אלו

יומן קורונה: תיעוד של אבא צלם

לא תמיד יודעים ההורים לקשר בין הקשיים של ילדיהם לבין היבטים הקשורים לנוכחותם בבית ולכמות המשאבים הרגשיים הפנויים עבור ילדיהם בתוך אורח חיים עמוס ואתגרים אמיתיים של פרנסה וניהול זמן. בישראל חופשת לידה נמשכת כשלושה חודשים, ועובדה זאת לבדה, מנבאת את המבנה המשפחתי והתעסוקתי שנוצר לאחר מכן ברוב הבתים.

השהות המשותפת בבית בתקופת הקורונה מקנה תחושת ביטחון ושקט להרבה מהילדים. חלק מההורים אינם עובדים או עובדים מהבית, אין כמעט צורך להיפרד במשך היום, ההורים פחות עסוקים, ואפשר לעשות יותר פעילויות משותפות.

תחושת ביטחון ושקט(צילום: shutterstock)

בחלק מהמשפחות שני ההורים נמצאים כעת בבית וזה מאפשר מדי פעם זמן לבד לכל ילד עם אחד ההורים. מסתבר שמבנה כזה (שברוב הבתים לא מתאפשר מבחינה תעסוקתית וכלכלית בימים כתיקונם) משפר את מצבם הרגשי של הרבה מהילדים, מרגיע, ומחזק. יש לציין שגם כשההורים רק נמצאים בסביבת הילדים בלי להעסיק אותם באופן פעיל, או להתפנות אליהם באופן מלא, הילדים שואבים מנוכחותם ביטחון (כשהנוכחות ההורית סבלנית ותומכת).

לא צריך לשבת שעות בכיתה

סוגיה חשובה נוספת היא בית הספר. המוסד הזה, כך מסתבר, מביא עימו בנוסף ללמידה וחינוך, גם הרבה לחצים. הילדים צריכים לקום כל יום מוקדם, ולהתארגן כדי לא לאחר. עבור ילדים עם קשיי התארגנות, זאת משימה מלחיצה וקשה ביותר.

בהמשך היום נדרשים הילדים לשבת בכיתה שעות רבות וללמוד. חלקם מדווחים על שעמום בבית הספר. סוג הלמידה בבתי הספר הקונבנציונליים (שיעורים פרונטליים ותכנים שהם בחלקם ארכאיים ואינם מדברים אל הילדים בשפתם או דרך החוויה ותחומי העניין שלהם) אינו מתאים לרבים מהילדים.

ילדים עם קשיי קשב וריכוז או קשיים בויסות הרגשי או החושי, חווים תסכול רב סביב הפער בין הטמפרמנט שלהם לבין דרישות המערכת. הם משקיעים כוחות רבים בניסיונות להתאפק, לשבת בכיתה כמו כולם ולא להפריע. כשאינם מצליחים הם מקבלים פידבק שלילי מהוריהם ומוריהם, וזה משפיע לרעה על הדימוי העצמי שלהם.

לא צריך להשקיע כוחות בנסיונות להתאפק(צילום: shutterstock)

גם ילדים ללא קשיים מאובחנים, שמתאפיינים בטמפרמנט סקרן ופעיל חווים לעיתים את הדרישה לשבת שעות בכיתה ולהקשיב, בלי להיות פעילים ובלי שחושיהם מאותגרים, כקשה ולא מתגמלת.

בית הספר מביא עימו גם הרבה לחצים חברתיים. ילדים שמתקשים להשתלב עם בני גילם סובלים ממועקה ומצוקה רגשית, ונדרשים למאמץ בלתי פוסק להתערות ולהשתלב.

הם נדרשים על ידי ההורים והמורים לא להימנע מסיטואציות חברתיות, ומצד שני חווים הרבה תסכולים ואכזבות, ולא תמיד מקבלים את התיווך החברתי לו הם זקוקים, בגלל העומס והיעדר הפניות במערכת החינוכית.

מה הלאה?

תארו לעצמכם כמה כובד ירד מעל כתפיהם של הילדים עם ההתכנסות לבתיהם, וכמה מהלחצים אינם רלוונטיים עוד בתקופה זאת. תארו לעצמכם כמה מקום זה מפנה לילדים ליצירתיות, סקרנות, שמחת חיים, ועשייה ברוכה בתחומים שהם אוהבים.

אם נשים על כף המאזניים מצד אחד את החרדות שציפינו שיעלו אצל הילדים עקב המצב (חרדות קיומיות לחלות, למות, לאבד את ההורים או את סבא וסבתא וכדומה), ומצד שני - את הביטחון שנותנת לילדים הנוכחות ההורית בתקופה זאת, ואת המשא הרגשי שירד מכתפיהם עם סגירת בתי הספר, כנראה שהצד של הביטחון והפניות הרגשית מנצח בגדול.

האם זה אומר שצריך לחשוב מחדש על אורח החיים ההישגי והלחוץ שרובנו מקיימים? בטוח שכן. האם זה אומר שצריך לשקול ברצינות מה ילדינו מקבלים מבית הספר לעומת מה שנלקח מהם כשהם שם? ברור שכן.

האם זה אומר שנשכיל בתום התקופה הזאת לערוך כהורים שינויים שיסייעו לילדינו להיות מאושרים ושלמים יותר? זאת אולי רק ימים יגידו לאור הקושי האמיתי לשנות את אורח החיים במבנה כלכלי, תעסוקתי ומשפחתי מערבי הישגי, תזזיתי ועמוס גירויים.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית, מנהלת "מרכז גרתי"  לטיפול רגשי בילדים ונוער