לנצח את המוות
במשך מאות שנים מוות המוני נתפס כגזרה משמיים. ואז הגיע העידן המודרני. היום, לא רק שהאנושות מרגישה הרבה פחות חסרת אונים מול המוות - היא גם משוכנעת ביכולת שלה להערים עליו. אסונות? מגפות? אין שום דבר שהמדע לא יכול לתקן. האם הפעם אנחנו שוב עומדים בצומת דרכים? פרופ' יובל נח הררי בוחן אם נגיף הקורונה ישנה את היחס שלנו למוות
העולם המודרני עוצב על ידי האמונה שבני אדם יכולים להערים על המוות ולהביס אותו. זוהי גישה חדשה מאוד. במשך רוב ההיסטוריה, בני אדם השלימו בהכנעה עם המוות. רוב הדתות והאידיאולוגיות סברו שהמוות הוא לא רק גורלנו הבלתי נמנע, אלא הוא גם מקור המשמעות העיקרי של החיים. האירועים החשובים ביותר קרו רק אחרי שהאדם נפח את נשימתו האחרונה. רק אז התגלו סודות הקיום. רק אז זכה האדם לגאולה – או נידון לאבדון. בעולם ללא מוות – ולכן גם ללא גן עדן, ללא גיהינום וללא גלגול נשמות – דתות כמו הנצרות, האיסלאם וההינדואיזם היו חסרות מובן.
המדע מאמין שלכל בעיה טכנית יש פתרון טכני. לא צריך לחכות לביאת המשיח כדי להתגבר על המוות. כמה חנונים במעבדה יכולים לעשות את זה. בעוד שבאופן מסורתי המוות היה בתחום אחריותם של כמרים ורבנים עטויי שחורים, עכשיו עברה האחריות לידי החבר'ה בחלוקים הלבנים. אם הלב מפרפר, אפשר לעזור לו עם קוצב לב, או להשתיל לב חדש. אם סרטן מתפשט, אפשר להרוג אותו עם הקרנות. אם וירוסים מתרבים בריאות, אפשר לחסל אותם עם תרופה חדשנית כלשהי.
האידיאולוגיה המודרנית היחידה שעדיין נותנת למוות מקום מרכזי היא הלאומיות. ברגעים היותר פואטיים או נואשים שלה, הלאומיות מבטיחה שכל מי שמת למען המולדת יחיה לנצח בזיכרון. אבל זו הבטחה כל כך מעורפלת, שאפילו לאומנים לא יודעים מה בדיוק היא אומרת. איך בדיוק "חיים" בזיכרון? אם אני מת, איך אני יודע שמישהו בכלל זוכר אותי? שאלו פעם את וודי אלן אם הוא מקווה לחיות לנצח בזיכרונם של צופי הקולנוע. אלן ענה ש"אני מעדיף להמשיך לחיות בדירה שלי". אפילו דתות מסורתיות רבות שינו את הפוקוס שלהן. במקום להבטיח איזשהו גן עדן אחרי המוות, הן החלו לשים דגש על מה שהן יכולות לעשות עבורנו בחיים האלה.
זו הגישה שלנו גם כלפי מגפות. אמנם כמה מטיפים דתיים טענו למשל שהאיידס הוא עונש מאלוהים להומואים, אבל למרבה המזל דעות כאלה מוגבלות בעיקר לשוליים הסהרוריים של החברה המודרנית. אנו מניחים שיש לאנושות את הידע והכלים הדרושים כדי למנוע מגפות, ואם מחלה מידבקת בכל זאת יוצאת משליטה, זה בגלל מחדל אנושי ולא בגלל זעם אלוהי. קוביד-19 מתאים בדיוק לכלל הזה. המשבר עוד רחוק מסיומו, אבל משחק ההאשמות כבר החל. ברור שמישהו אשם כאן במחדל קולוסאלי. השאלה הפתוחה היחידה היא – מי? מדינות שונות מאשימות זו את זו. פוליטיקאים יריבים זורקים את האחריות מהאחד לשני כאילו הייתה רימון יד ללא נצרה. ראו למשל את מה שקורה בין ארה"ב לסין ובין טראמפ למושלי המדינות השונות.
למרבה המזל, אין סיכוי שקוביד-19 ישלח את האנושות חזרה לימי הביניים. למרות המחאות הקולניות מהשוליים הסהרוריים, אפילו רוב עמודי התווך של הדתות המסורתיות שמים היום את מבטחם במדע יותר מאשר בכתבי הקודש. הכנסייה הקתולית הורתה למאמינים להתרחק מהכנסיות. ישראל סגרה את בתי הכנסת. איראן אוסרת על אזרחיה ללכת למסגד. מקדשים וכתות מכל הסוגים והזרמים השהו את הטקסים הציבוריים שלהם. והכל מפני שכמה מדענים עשו קצת חישובים, והמליצו לסגור את המקומות הקדושים.
אפוס גילגמש, מיתוס אורפאוס ואורידיקה, התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן, הוודות ההינדיות ואינספור אגדות וספרי קודש אחרים הסבירו בסבלנות לבני האדם שאנו חייבים למות כי אלוהים קבע זאת, או הקוסמוס, או אמא טבע – ומוטב שנקבל את גורלנו בהכנעה. אולי יום אחד אלוהים יחליט לבטל את המוות על ידי נס ענקי כמו ביאת המשיח. אבל הסמכות להחליט על ניסים כאלה הייתה בידי ההנהלה שבשמיים – לא בידי בני האדם.
ואז באה המהפכה המדעית ושינתה הכל. עבור מדענים, המוות איננו צו אלוהי – הוא בעיה טכנית. בני אדם לא מתים כי אלוהים אמר, אלא בגלל תקלה טכנית כלשהי. הלב מפסיק לשאוב דם. סרטן הרס את רקמת הכבד. וירוסים מתרבים בריאות. ומה גורם לכל הבעיות הטכניות הללו? עוד בעיות טכניות. הלב מפסיק לשאוב דם כי לא מגיע מספיק חמצן לשריר הלב. תאים סרטניים מתפשטים בכבד בגלל מוטציה גנטית אקראית. וירוסים התיישבו בריאות שלי כי מישהו התעטש עליי באוטובוס. אין שום דבר מופלא בכל זה.
(איור: יונתן פופר)
נכון, כרגע אנחנו עוד לא מסוגלים לפתור את כל הבעיות הטכניות. אבל אנחנו עובדים על זה. המוחות המבריקים ביותר של האנושות כבר לא מבלים את זמנם בניסיון לתת משמעות למוות, אלא בניסיון להאריך את החיים. הם חוקרים את המערכות המיקרוביולוגיות, הפיזיולוגיות והגנטיות שאחראיות למחלות ולזִקנה, ועסוקים בפיתוח תרופות חדשות וטיפולים מהפכניים.
מה קורה לפמיניסטית אחרי שהיא מתה?
במאבקה להאריך את החיים, האנושות זכתה להצלחות מעוררות השתאות. כמובן שכולנו עדיין נמות בסוף, אבל לא כל כך מהר כמו פעם. במהלך 200 השנים האחרונות תוחלת החיים הממוצעת קפצה מפחות מ-40 שנה ל-72 שנה בעולם כולו, וליותר מ-80 שנה בישראל ובמדינות מפותחות אחרות. במיוחד חשוב לציין שכיום ילדים מצליחים להתחמק מלפיתתו של המוות. עד המאה ה-20, לפחות שליש מהילדים מעולם לא הגיעו לבגרות. הם מתו בהמוניהם ממחלות ילדות כמו דיזנטריה, חצבת או אבעבועות. באנגליה של המאה ה-17, מתוך כל 1,000 תינוקות כ-150 מתו במהלך שנתם הראשונה, ורק 700 הגיעו לגיל 15. היום, לעומת זאת, מתוך כל 1,000 תינוקות שנולדים באנגליה רק חמישה מתים בשנתם הראשונה, ו-993 זוכים לחגוג את יומולדת 15. בעולם כולו תמותת הילדים ירדה לפחות מחמישה אחוזים.
האנושות זכתה לכאלה הישגים במאבקה להאריך ולשפר את החיים, שתפיסת העולם שלנו השתנתה באופן מהותי. בעוד שדתות מסורתיות סברו שהחיים אחרי המוות הם מקור המשמעות העיקרי, החל מהמאה ה-18 אידיאולוגיות כגון הליברליזם, הסוציאליזם והפמיניזם איבדו כל עניין בחיים שלאחר המוות. מה בדיוק קורה לקומוניסטית אחרי שהיא מתה? מה קורה לקפיטליסטית? מה קורה לפמיניסטית? אין טעם לחפש את התשובה לשאלות אלה בכתבי קרל מרקס, אדם סמית' או סימון דה בובואר.
(צילום: AFP)
בדרך לוועדת חקירה
האם המגפה הנוכחית תשנה את יחסה של האנושות למוות? כנראה שלא. בדיוק להפך. סביר שקוביד-19 יגרום לנו רק להכפיל את מאמצינו להציל חיי אדם. עד כה התגובה התרבותית הנפוצה ביותר לקורונה איננה השלמה – היא תערובת של זעם ותקווה.
כשמגפה הכתה בעולם הקדם-מודרני, למשל באירופה של ימי הביניים, אנשים כמובן חששו לחייהם וזועזעו על ידי מותם של חברים ובני משפחה, אבל התגובה התרבותית העיקרית הייתה השלמה. יש פסיכולוגים שיקראו לכך: "חוסר אונים נרכש". אנשים אמרו לעצמם שזהו רצון האל – או אולי עונש משמיים על חטאי האנושות. "נסתרות דרכי האל. בטח מגיע לנו העונש הזה. ואתם תראו, בסוף הכל יהיה לטובה. אל תדאגו, אנשים טובים יזכו לגמול לאחר המוות. ואל תבזבזו זמן על חיפוש תרופה. המחלה הזו היא רצון האל. מי שחושבים שבני אדם יכולים להביס אותה בכוחות עצמם רק מוסיפים את חטא היוהרה על פשעיהם האחרים. מי אנחנו שנחבל בתוכניתו של האל הכל-יכול?"
הגישה היום הפוכה לגמרי. בכל פעם שאסון כלשהו הורג הרבה אנשים – תאונת רכבת, שריפה בבניין רב-קומות, סופה קטלנית – אנו נוטים לראות את זה ככישלון אנושי ולא כעונש משמיים או אסון טבע בלתי נמנע. אם חברת הרכבות לא הייתה מקצצת את תקציב הבטיחות, אם העירייה הייתה דואגת לאכוף את תקנות הבנייה, ואם הממשלה הייתה שולחת סיוע מהר יותר – אפשר היה להציל את האנשים שמתו. במאה ה-21, מוות המוני מביא כמעט תמיד לתביעות ולוועדות חקירה. "איך יכול להיות שהם מתו? מישהו איפשהו בטח אשם במחדל".
(צילום: shutterstock)
נוסף לזעם, יש גם כמות עצומה של תקווה. אנשים בכל רחבי העולם מעריצים את הרופאים והאחיות שמהווים את הקו הלבן הדק שעוצר את הסתערות המוות. הגיבורים שלנו הם לא הרבנים והכמרים שקוברים את המתים ומצדיקים את האסון – הגיבורים שלנו הם אנשי הצוותים הרפואיים שעסוקים בלהציל חיים. וגיבורי-העל שלנו הם החנונים במעבדות. בדיוק כפי שצופי הקולנוע יודעים היטב שוונדרוומן וספיידרמן בסוף יביסו את הרעים ויצילו את העולם, כך אנו די משוכנעים שבתוך כמה חודשים, אולי שנה, החוקרים והחוקרות במעבדות ימצאו תרופה לקוביד-19 ואולי אפילו חיסון. ואז נראה לווירוס המרושע הזה מיהו טורף-העל האמיתי של כדור הארץ! השאלה מספר אחת שכולם שואלים – מהבית הלבן, דרך וול-סטריט ועד המרפסות של ערי איטליה – היא "מתי יהיה החיסון מוכן?" מתי. לא האם.
המדע כמנגנון הגנה
כשהחיסון יימצא והמגפה תעבור, מה יהיה הלקח העיקרי של האנושות? ככל הנראה, הלקח יהיה שצריך להשקיע עוד יותר מאמצים בהגנה על חיי בני האדם. אנחנו צריכים יותר בתי חולים, יותר רופאים, יותר אחיות. צריך לצבור עוד מכונות הנשמה, עוד ציוד מגן, עוד ערכות בדיקה. צריך להשקיע יותר כסף במחקר על וירוסים ובפיתוח תרופות חדשות. אסור שניתפס שוב עם המכנסיים למטה.
יהיו שיגידו שזהו הלקח הלא-נכון, ושהמשבר הזה צריך קודם כל ללמד אותנו קצת צניעות. אנחנו לא צריכים להיות כל כך בטוחים ביכולתנו להדביר את כוחות הטבע. רבים מאלו שחושבים כך הם שרידים מימי הביניים, אשר מטיפים לצניעות בשעה שהם עצמם משוכנעים במאת האחוזים שהם יודעים את כל התשובות הנכונות. כך, למשל, יש כמה קנאי דת שלא יכולים לעמוד בפיתוי, וטוענים שגם המגפה הזו, כמו האיידס, היא עונש מאלוהים על פריצות מינית (רק שמשום מה הפעם אלוהים בחר להעניש על הפריצות הזו דווקא את החרדים בבני-ברק ולא את ההומואים בתל-אביב).
פרופ' יובל נח הררי(צילום: גבריאל בהרליה)
כמובן שלא כל מי שמזהירים אותנו מפני הגאוותנות האנושית חולמים על חזרה לימי הביניים. גם מדענים יסכימו שמסוכן לפתח ציפיות מוגזמות, ועוד יותר מסוכן לפתח אמונה עיוורת בכוחם של רופאים להגן עלינו מפני כל מכאובי החיים. המין האנושי חזק יותר מאי פעם, אבל בני אדם אינדיבידואלים עדיין צריכים להכיר בשבריריות שלהם. אולי בעוד מאה או מאתיים שנה המדע יוכל להאריך את חיי האדם עד בלי די, אבל לא כרגע. מלבד אולי כמה תינוקות של מיליארדרים, כל מי שחי היום ימות בסופו של דבר, וכולנו נאבד חברים ובני משפחה. אנחנו חייבים להשלים עם הארעיות שלנו.
במשך מאות שנים אנשים השתמשו בדת כמנגנון הגנה פסיכולוגי והאמינו שהמוות אינו אמיתי, כי אנחנו נמשיך להתקיים גם אחריו. עכשיו יש אנשים שמשתמשים במדע כמנגנון הגנה חלופי, ומאמינים שרופאים תמיד יוכלו להציל אותם – הם יחיו לנצח בדירה שלהם. גם אם רציונלית הם יודעים שזה לא יקרה, כשהם צריכים להתמודד עם מוות של אדם יקר או עם מותם שלהם, הם מסיטים את מבטם ומצפים שהרופאים יעשו משהו. צריך גישה מאוזנת יותר. נכון לבטוח במדע לטפל במגפות, אבל אנו עדיין צריכים להתמודד בעצמנו עם עובדת היותנו בני חלוף.
ייתכן שהמשבר הנוכחי אכן יגרום לפחות לחלק מהאנשים להיות יותר מודעים לארעיות של חיי האדם ושל כל הישגי האנושות. אבל הציוויליזציה המודרנית ככלל כנראה תלך בכיוון ההפוך. התזכורת הזו לשבריריות שלה תגרום לה לבנות הגנות מוצקות יותר. כשהמשבר יחלוף, אני לא חושב שנראה זינוק בתקציבים של המחלקות לפילוסופיה. אבל סביר מאוד שנראה עלייה ניכרת בתקציבי בתי הספר לרפואה ושירותי הבריאות.
ואולי זה הדבר הטוב ביותר שאליו אפשר לצפות מבני אדם. ממילא ממשלות אינן טובות בפילוסופיה. זה לא התחום שלהן. ממשלות צריכות להתמקד במתן שירותי רפואה טובים יותר. פילוסופיה היא עניין לאינדיבידואלים. רופאים לא יכולים לפתור עבורנו את חידת הקיום. אבל הם יכולים לקנות לנו עוד קצת זמן להתעמק בה. מה שאנחנו עושים עם הזמן הזה כבר תלוי בנו.
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' יובל נח הררי
צילום: איליה מלניקוב
מומלצים
